יקותיאל בהרב
יקותיאל בהרב (19 במאי 1980-1894) היה ממייסדי "הקבוצה היפואית", שחבריה מילאו תפקיד מפתח בהקמת "ההגנה". הוא נמנה עם המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה". היה ממקימי חברת החשמל בשנת 1923 ומילא תפקידים בכירים בחברה עד לפרישתו ב-1959. בתקופה זו הקימה החברה תחנות כח רבות, ביניהן תחנה שמופעלת באמצעות מים (הידרואלקטרית) בנהריים ותחנת רדינג בתל אביב. היה פעיל במוסדות ציבור רבים בעיר חיפה ובין היתר היה חבר בוועדה המקומית ובוועדה המחוזית לבניין ערים.
נעוריו ותחילת דרכו
בהרב נולד במחוז אמור שברוסיה לישעיהו ולרבקה בהרב, שהייתה ממייסדי תל אביב והישוב עטרות ליד ירושלים. בהרב קיבל חינוך מסורתי בחדר ובבית ספר למסחר.
הוא עלה לארץ ישראל ב-6 בנובמבר 1905 עם אמו והמשיך את לימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב והיה מבוגרי המחזור הראשון[1].
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הפסיק בהרב את לימודיו בפקולטה לכימיה באוניברסיטה בצרפת וחזר לארץ ישראל. הוא היה חבר "הקבוצה היפואית" או "גרעין 13", שחבריה עסקו באיסוף נשק ובהכנות להגן על השכונות היהודיות מפני התנפלויות של ערבים. חברי הקבוצה מילאו תפקיד מפתח בהקמת "ההגנה".
במהלך מלחמת העולם הראשונה היה בין הראשונים שוויתרו על נתינותו הזרה והיו לאזרחים עות'מאנים. הוא התנדב לצבא העות'מאני יחד עם בוגרים נוספים מגימנסיה "הרצליה", ונשלח לקושטא להשתלמות כקצין.
היה חבר ועד העזרה עם אברהם הרצפלד ויצחק בן-יעקב שהוקם במלחמת העולם הראשונה, כדי לסייע לגולי היישוב היהודי בדמשק ולאסירי דמשק, שהיו ברובם חברי "השומר" ואנשי ניל"י שהועמדו למשפט.
בשנת 1919 ערך מטעם המשרד הארצישראלי, לבקשתם של ד"ר ארתור רופין וד"ר יעקב טהון דין וחשבון בן 400 עמודים על מצב היישוב במלחמת העולם הראשונה, עבור הקונגרס הציוני העולמי ה-12, הראשון לאחר המלחמה.
באותה שנה שימש מטעם הוועד הפועל של "אחדות העבודה" דאז, האחראי והמוציא לאור של השבועון "הקונטרס" בעריכת ברל כצנלסון, והירחון "האדמה" בעריכת יוסף חיים ברנר.
בשנת 1931 נשא לאשה את עליזה בת שמעון רוזנברג. בתם- איה.
עבודתו בחברת החשמל
בהרב נמנה עם מייסדיה של חברת החשמל שהוקמה ב-29 במרץ 1923 על ידי פנחס רוטנברג, ומילא בה תפקידים בכירים: אחראי על המזכירות הכללית, מדורי הקרקעות והמשפטים ועל אגף הון המילוות של החברה. הוא אף שימש כמנהל בכל חברות-הבת של חברת החשמל.
בהרב היה שותף בהקמת תחנות הכוח שהחברה הקימה במהלך שנות עבודתו בחברה, והיה אחראי על רכישת הקרקעות לבניית תחנות הכוח בת"א, חיפה ואשדוד. בין היתר היה אחראי על הקמתה של תחנה שמופעלת באמצעות מים (הידרואלקטרית) בנהריים בשטח של 6,000 דונם קרקע שנרכשו בעבר הירדן להקמת תחנת הכוח ולמגורי העובדים בתחנה. כן היה אחראי על רישום הזיכיון של חברת החשמל כחוק בעבר הירדן. בהרב היה "מומחה לערבים" וחברו של המלך עבדאללה, ולכן הוא נהג לתווך בין הירדנים לבין חברת החשמל. עבדאללה ביקר בתחנת הכוח בנהריים פעמים רבות.
לאחר 40 שנות עבודה בחברה הוא פרש לגמלאות בסוף שנת 1959.
פעילות ציבורית
בהרב היה בין מקימי "המרכז המסחרי החדש" בעיר התחתית בחיפה בשנות ה-30 של המאה ה-20.
היה פעיל במוסדות ציבור רבים בעיר: חבר ועדת המצב על יד ועד הקהילה העברית בחיפה.
שימש כחבר הנהלה מטעם המרכז החקלאי של "אחדות העבודה" והממונה על סלילת הכביש הראשון "טבריה-צמח" בידי פועלים עברים. היה ממקימיה של חברת "סולל-בונה".
היה ממייסדיה ומנהליה של חברת התעופה האזרחית העברית הראשונה בארץ, שהקים פנחס רוטנברג, "נתיבי אויר לארץ ישראל בע"מ", שקיימה טיסות ללבנון, קפריסין ומצרים.
חבר בית משפט השלום המקומי והמחוזי העבריים.
חבר ועדת המשנה ליד ועד הלשון לקביעת מונחי חשמל.
יו"ר "האגודה ההדדית להספקת מים על הר הכרמל בע"מ" במשך 15 שנים, שפעלה כמוסד צבורי ללא חלוקת רווחים בין חבריה ואשר השתתפה בהקמת מוסדות צבוריים רבים על הכרמל.
במאי 1961 הוא קיבל תואר אזרח כבוד של חיפה.
חבר מועדון רוטרי חיפה משנת 1944 ושימש כנשיא המועדון בשנים 1964-1963.[2][3][4]
פעילותו בוועדה המקומית לבניין ערים בחיפה
בתקופת המנדט בהרב שימש משנת 1936 כנציג השכונות היהודיות בוועדה המקומית לבניין ערים. בשנת 1948 מונה על ידי שר הפנים לחבר בוועדה המחוזית ואף שימש כיו"ר הוועדה המייעצת עד פברואר 1966.
הטכניון רצה להקים קמפוס חדש על שפת הים של חיפה (טירת הכרמל של ימינו), אבל בהרב התנגד בתוקף למיקום הזה. במסגרת המאבק כתב בהרב מכתב למערכת עיתון הארץ באפריל 1952, וטען שאתר טירה לא מתאים להקמת קמפוס אקדמאי גדול, שכן הוא רחוק כ-15 ק"מ ממרכז העיר. תחת זאת, בהרב הציע להקים את קריית הטכניון בשטח הררי מיוער מזרחית לשכונת נווה שאנן. לאחר שהוועדה המחוזית אישרה להקים את הקמפוס החדש בטירה, בניגוד לדעתו, פעל בהרב לשכנע את מכרו, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שנחשב בעת ההיא לכל יכול, בעת שהתארח במלון "גלי כנרת" בטבריה. בעקבות שיחתו עם בהרב, כאשר בן-גוריון ביקר בחיפה ביולי 1952, הוא סייר בשני המקומות שמיועדים להקמת הטכניון וחיווה דעתו, שאזור נווה שאנן הוא המקום המתאים ביותר. כך נפתחה הדרך להקמת הטכנין במקום שבהרב רצה להקימו.[5]
ראו גם
לקריאה נוספת
- קרל אלפרט, הטכניון, הוצאת הטכניון, 1982. (Carl Alpert Technion: The Story of Israel Institute of Technology (New York, 1982
הערות שוליים
- ^ רק משה שרת ידע תורכית, הצופה, 27 באפריל 1962
- ^ דוד תדהר (עורך), "יקותיאל בהרב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5081
- ^ דוד תדהר (עורך), "יקותיאל בהרב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5082
- ^ שם רחוב: בהרב, יקותיאל, באתר מדריך רחובות חיפה
- ^ קרל אלפרט, הטכניון, הטכניון, 1982, עמ' 260-258
