ישיבת קירואן
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך ובפרט תולדות הישיבה. לצערי לא הצלחתי למצוא עדיין שום מקום שכותב בצורה מקיפה על הישיבה. ולכן העבודה חשובה, העבודה היא בעיקר בליקוט והשוות הידע ממקורות שונים. יש דיון גם בדף השיחה.. הערך פתוח לעריכה.
| |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך ובפרט תולדות הישיבה. לצערי לא הצלחתי למצוא עדיין שום מקום שכותב בצורה מקיפה על הישיבה. ולכן העבודה חשובה, העבודה היא בעיקר בליקוט והשוות הידע ממקורות שונים. יש דיון גם בדף השיחה.. הערך פתוח לעריכה. |
ישיבת קירואן (בערבית: يشيفا القيروان) הייתה ישיבה בעיר קירואן, בתוניסיה שבחבל איפריקיה. הישיבה התקיימה בתקופת הגאונים והיא הייתה אחת מהישיבות המרכזיות בין המאה ה-8 למאה ה-11[1].
הישיבה היוותה נדבך חשוב במעבר המרכז התורני מבבל והמשך מסורת התורה לאחר שקיעת המרכז בבבל, והייתה חלק מהפצת התורה באגן הים התיכון. מהישיבה יצאו תלמידי חכמים ומחברי ספרים שהטביעו חותם משמעותי על העולם היהודי.[2]
תולדות הישיבה
העיר קירואן הייתה מרכז כלכלי ותרבותי חשוב בצפון אפריקה, ראשיתו של היישוב היהודי בקירואן הוא ככל הנראה במאה ה-8, אך ידיעות ודאיות על קיומו, כדגומת שאלות שתושבי העיר היהודים שלחו אל גאוני בבל, נמצאו רק מהמאה ה-9 ואילך.
בראשית הוייסדות הקהילה היהודית בקירואן, הגיעו אליה יהודים רבים ממקומות שונים, בניהם נמנה גם מר עוקבא.
ראשי הישיבה שנודעו בתואר "ראש כלה" נודעו בקרב יהודי העולם. קודם שביססה הישיבה את מעמדה יהודי קירואן המשיכו לשלוח את שאלותיהם לישיבת סורא וישיבת פומבדיתא[2].
ראשי הישיבה
אחד מראשי הישיבה הנודעים, היה רבי יעקב בן נסים. לאחר פטירתו בשנת 1006 לספירה, היה בנו הרב ניסים גאון נער בן 16, ועקב כך לא התמנה למלא את מקום אביו כראש הישיבה[דרוש מקור]. במקומו מינו את רבנו חושיאל (אביו של רבנו חננאל), שהיה אחד מארבעת השבויים[3]. תחת הנהגתו הפכה הישיבה למרכז תורה חשוב ורב השפעה באפריקה, שכבר לא הייתה תלויה כבעבר בדעת גאוני בבל. הישיבה החלה לקיים קשרים הדוקים עם ראש ישיבת ארץ ישראל רבי שלמה בן יהודה גאון[2] ואף ידוע על שניים מבני משפחות הגאונים הארץ ישראליים שהגיעו לקירואן ללמוד בישיבה[4].
לאחר מותו של רבינו חושיאל מונה רב ניסים גאון לראש הישיבה. ובמקביל אליו שימש גם רבינו חננאל בן חושיאל כראש הישיבה[5].[דרושה הבהרה] בימיהם בלטה הישיבה כמרכז הנהגה תורני שהשפיע על יהדות המגרב ועל יהדות התפוצות.[2]
כשהיה רבי יצחק אלפסי בן 18 הוא הגיע מאלג'יר לקירואן, והתקבל בהערכה רבה בישיבה על ידי ראשי הישיבה רב ניסים ורבינו חננאל, והמשיך ללמוד בישיבה שנים רבות[6].
הקשר עם ישיבות בבל
סופה של הישיבה
הכיבוש הבדואי ב-1057 גרם להתמעטות מספרם של היהודים ולסגירת הישיבה. סופה המוחלט של הקהילה היהודית במקום הגיע ב-1270, כאשר הוכרזה כאחת הערים הקדושות לאסלאם ונאסר על לא-מוסלמים להתגורר בה, והיהודים הוכרחו לעוזבה או להתאסלם[7].
לקריאה נוספת
- שמואל אברהם פוזננסקי, אנשי קירואן, 1909, וורשה.
- מנחם בן ששון, חברה והנהגה בקהילות-ישראל באפריקה-הצפונית בימי הביניים: קירואן 800–1057, ירושלים, תשמ"ג 1983
- מנחם בן ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם - קירואן: 800–1057, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ו 1996 (מהדורה שנייה תשנ"ז 1997)
הערות שוליים
- ^ Tunisian Jewry – How to obtain Portuguese citizenship? Legal Advice (ב־American English)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 פרי, יוסף, תולדות יהודי תוניסיה, באתר אוצר החכמה
- ^ פבזנר, יעקב, אנצקילופדיה יהודית, עמוד 165, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ יהושע פראוור, ספר ירושלים - התקופה המוסלמית הקדומה 1099-638, עמ' 205, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1987.
- ^ פבזנר, יעקב, אנצקילופדיה יהודית, עמוד 171, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ ואנונו, שמעון בן יעיש, ארזי הלבנון אנציקלופדיה לגאוני ספרד <י-ע>, עמוד 4, באתר אוצר החכמה
- ^ פרי, יוסף, תולדות יהודי תוניסיה, עמוד 24, באתר אוצר החכמה
