ישראל פטנאם
 | |
| ישראל פטנאם בתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית | |
| לידה |
7 בינואר 1718 סיילם (כיום דנברס), מושבת מפרץ מסצ'וסטס, האימפריה הבריטית |
|---|---|
| פטירה |
29 במאי 1790 (בגיל 72) ברוקלין, קונטיקט, ארצות הברית |
| מקום קבורה | מצבת פטנאם, ברוקלין, קונטיקט, ארצות הברית |
| כינוי | "פוט הזקן" ("Old Put") |
| השתייכות |
 הצבא הבריטי  הצבא הקונטיננטלי |
| תקופת הפעילות |
1755–1763 (בצבא הבריטי) 1775 – 1779 (בצבא הקונטיננטלי) |
| דרגה |
 מייג'ור (בצבא בריטניה)  מייג'ור גנרל (בצבא הקונטיננטלי) |
| פעולות ומבצעים | |
ישראל פטנאם (באנגלית: Israel Putnam; 7 בינואר 1718 – 29 במאי 1790) היה גנרל אמריקאי שנודע בכינוי "פוט הזקן", ושלחם בקרב גבעת בנקר ב-1775 במלחמת העצמאות של ארצות הברית (1783-1775). אומץ ליבו ורוח הלחימה שלו נודעו מעבר לגבולות קונטיקט באמצעות הפצתם של סיפורי הפולקלור במושבות האמריקאיות ובמדינות ארצות הברית שחגגו את מעשי הגבורה שלו.
לפני כן הוא שירת כקצין ב"יחידת הריינג'רס של רוברט רוג'רס" (Rogers' Rangers) במלחמת הצרפתים והאינדיאנים (1763-1754), אז הוא נשבה על ידי לוחמי שבטי המוהוק. הוא ניצל מטקס העלאה על המוקד שהם נהגו לבצע על אויביהם, בזכות התערבותו של קצין צרפתי שהיה בעל בריתם של המוהוק.
ראשית חייו
ישראל[א] פטנאם נולד ב-1718 בעיירה סיילם (כיום דנברס (אנ')) שבמושבת מפרץ מסצ'וסטס (כיום מדינת מסצ'וסטס) לג'וזף ואליזבט (לבית פורטר) פטנאם, משפחת חוואים פוריטנית משגשגת. הוריו התנגדו לציד המכשפות בסיילם. יחד עם חמו, ישראל פורטר, חתם ג'וזף פטנאם על עתירה בשמה של הזקנה רבקה נרס, שהואשמה בכישוף, אך חבר המושבעים הפך את פסק הדין הראשון שזיכה אותה, הרשיע אותה ודן אותה לעונש מוות. אחת מאחיותיה הוצאה גם היא להורג בהיסטריה ששררה אז.
ישראל פטנאם נישא פעמיים. ב-1739 הוא נשא לאישה את האנה פופ, שהייתה אם ילדיו. שנתיים לאחר מותה ב-1765 הוא נשא לאישה את דבורה לותרופ.
ב-1740, בגיל 22, עבר פטנאם הצעיר מערבה למורטלייק (כיום חלק מהעיירות פומפרט וברוקלין שבצפון-מזרח קונטיקט), שם היו מחירי הקרקעות זולים.[1] ב-1743 התרחש מקרה בו הרג פטנאם זאבה בסיועם של חוואים ממורטלייק שביקשו להגן על עדרי הכבשים שלהם. לאחר שעקבו אחר הזאבה עד למאורתה, הם ניסו לשלח בה את כלביהם, אך כל הכלבים נסו בבהלה, או בכמה מקרים, נפצעו במאבק עם הזאבה. הם ניסו להניס את הזאבה ממאורתה באמצעות עשן ללא הצלחה ולאחר מכן הם ניסו להבעיר גופרית בפתח המאורה, אך לשווא. לאחר שפטנאם הגיע למקום הוא ניסה לגרום לכלבו להיכנס אל תוך המאורה, אך ללא הצלחה. הוא גם ניסה לשלוח את משרתו אל המאורה עם לפיד ורובה כדי לירות בזאבה. המשרת סירב וכך גם כל שאר החוואים. אז זחל פטנאם לתוך המאורה עם לפיד ורובה מוסקט טעון ורגליו היו מאובטחות בחבל כדי שניתן יהיה להוציאו משם במהירות. כשהיה בתוך המאורה הוא הצליח להרוג את הזאבה. בחגיגות שנערכו לרגל המאורע נישא פטנאם בן ה-24 בתהלוכת לפידים שעברה בעיירה בחגיגה שנמשכה עד חצות הלילה. בעקבות אירוע זה הוא זכה בכינויים "פטנאם הזאב" (Wolf Putnam) ו"פוט הזאב הזקן" (Old Wolf Put), כינויים שדבקו לו במשך שנים רבות אחר כך.[2]
בתחומי הפארק המדינתי משמוקיט נמצאת עד היום המאורה בא אירע המקרה והיא קרויה "מאורת הזאב של ישראל פטנאם" (Israel Putnam Wolf Den). שם הרחוב "דרך מאורת הזאב" בעיירה ברוקלין הסמוכה מנציח גם הוא את האירוע ואת התקופה.[3]
ראשית הקריירה הצבאית
ב-1755, בגיל 37, היה פטנאם אחד הראשונים בקונטיקט שהתנדבו לשרת כחיילים במיליציה במלחמת הצרפתים והאינדיאנים. במהלך המלחמה הוא קודם ברצף לדרגת לוטננט משנה, קפטן, מייג'ור, לוטננט קולונל וקולונל. כקפטן שפיקד על פלוגה שירת פטנאם עם רוברט רוג'רס שזכה לתהילה כמפקד יחידת הריינג'רס שנקראה על שמו, Rogers' Rangers, והשניים חוו יחדיו כמה מעשי גבורה, שבאחד מהם הציל פטנאם את חייו של רוג'רס.[4] המוניטין שיצא לפטנאם על אומץ ליבו המשיך במהלך המלחמה ונאמר ש"רוג'רס תמיד שלח את אנשיו, אך מי שהוביל אותם לפעולה היה פטנאם".[5]
ב-1757 הוצבו הריינג'רס באי שליד פורט אדוארד (Fort Edward). בפברואר שלאחר מכן היו עדיין פטנאם והריינג'רס שלו באי כאשר פרצה שרפה בשורה של צריפים ליד המחסן. סכנת הפיצוץ הייתה מיידית, אך פטנאם נעמד על הגג ושפך דלי אחר דלי של מים על הלהבות וירד משם רק כאשר הבניינים קרסו במרחק של מטרים ספורים מהמחסן. על אף פציעותיו הרציניות, הוא המשיך להילחם בדליקה, מזרים מים על המחסן עד שהושגה שליטה על האש. בשל הכוויות הוא נפל למשכב למשך חודש.[3]
ב-8 באוגוסט 1758 נשבה פטנאם על ידי אינדיאנים משבט המוהוק ממיסיון מדרום למונטריאול במהלך מערכה צבאית ליד קראון פוינט בניו יורק. הוא ניצל מהעלאה טקסית על המוקד, בזכות סופת גשמים שהתחוללה באותה עת ובזכות התערבותו ברגע האחרון של קצין צרפתי.[3]
ב-1759 הוביל פטנאם רגימנט חיילים אל גיא ההריגה בקרב טיקונדרוגה (אנ'). ב-1760 הוא התלווה לכוח הצבא הבריטי שצעד למונטריאול. ב-1762 הוא ניצל מטביעה בספינה במהלך הפלישה הבריטית לקובה שהובילה לכיבוש הוואנה. מקובל לחשוב שמייג'ור פטנאם הביא בשובו מקובה זרעי טבק לניו אינגלנד, שנזרעו באזור הרטפורד והיו בסיס לענף גידול הטבק בקונטיקט.
ב-1763, במהלך מלחמת פונטיאק (אנ'), נשלח פטנאם עם תגבורות כדי להסיר את המצור על פורט דטרויט.
לאחר המלחמה שב פטנאם לחוותו שבברוקלין, קונטיקט. ב-1765 הוא הצהיר בפומבי על אמונתו הנוצרית בעקבות מלחמת שבע השנים והצטרף לכנסייה הקהילתית בעיירתו.[6] הוא היה בין אלו שהתנגדו למדיניות המיסוי הבריטית. בערך בתקופת משבר חוק הבולים ב-1766, הוא נבחר לאספה הכללית של קונטיקט והיה אחד מהמייסדים של הסניף המקומי של בני החירות. בסתיו 1765 הוא איים על מושל קונטיקט, תומאס פיץ'. הוא אמר שביתו של פיץ' "יימחה לאבק תוך חמש דקות" אם פיץ' לא יעביר את מסמך מס הבולים לידי בני החירות.[7]
מלחמת העצמאות של ארצות הברית
קרב גבעת בנקר
ערב פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית היה כבר פטנאם חוואי עשיר יחסית ובעל פונדק, עם מוניטין שחרג מעבר למעגל המקומי בשל הישגיו הקודמים. ב-20 באפריל 1775, כאשר חרש את אחד משדותיו יחד עם בנו, הוא קיבל את הידיעות על קרבות לקסינגטון וקונקורד שהחלו את המלחמה יום קודם לכן. תרתי משמע, הוא "עזב את המחרשה", יצא מהשדה ורכב 160 ק"מ במשך שמונה שעות והגיע למחרת היום ל קיימברידג' שבמסצ'וסטס והציע את שירותיו למטרת הפטריוטית. פטנאם קיבל דרגת מייג'ור גנרל, ובכך היה שני לגנרל ארטמוס וורד ב"צבא התצפית" (Army of Observation) שהיה קודמו של הצבא הקונטיננטלי.
פטנאם היה אחת מדמויות המפתח של קרב גבעת בנקר, הן בתכנון והן בשדה המערכה. במהלך הקרב נראה היה שפטנאם הורה לוויליאם פרסקוט לפקוד על חייליו, אל תירו עד שתראו את הצבע הלבן בעיניהם (של הבריטים). (קיימת מחלוקת מי אמר את המילים הללו ראשון. הן מיוחסות לכמה קצינים). פקודה זו הפכה מאז לאחד הציטוטים הידועים של המלחמה. מטרתה הייתה לנצל בצורה הטובה ביותר את מלאי התחמושת המצומצם שעמד לרשות החיילים.
בשלבי תכנון הקרב היה פטנאם ככל הנראה אחד מאלו שדחקו לבצר את הגבעה הסמוכה, שמאוחר יותר נודעה כגבעת בריד. גבעה זו הייתה קרובה יותר לבוסטון וממנה יכלו התותחים להמטיר אש על הכוחות הבריטים בעיר ולאלץ אותם לצאת ממנה ולתקוף את הגבעה. החיילים הבריטים נטבחו בהמוניהם כאשר הם צעדו לכוון הביצורים האמריקאים. עם זאת, לאמריקאים אזל אבק השרפה ובסופו של דבר הם נאלצו לסגת. אבדות האמריקאים הסתכמו ב-140 הרוגים, 271 פצועים ו-30 שבויים, בעוד אלו של הבריטים הסתכמו ב-226 הרוגים ו-828 פצועים. במושגי התקופה האמריקאים הובסו, שכן הם בסופו של דבר נאלצו לוותר על השליטה בשטח. עם זאת, הבריגדיר גנרל מהצבא הקונטיננטלי, נתנאל גרין, כתב לאחיו ש"אני מקווה שאוכל למכור להם גבעה אחרת, באותו מחיר".[8]
שנים לאחר הקרב, כשפטנאם כבר לא היה בין החיים, הוא הואשם על ידי הנרי דירבורן בכישלון באספקת תגבורות לכוחות הלוחמים ואף בפחדנות במהלך הקרב. ההאשמות הובילו למחלוקת מתמשכת בקרב וותיקי הקרב, משפחות, ידידים והיסטוריונים.[9] אנשים רבים נתקפו בהלם מהמתקפה הקשה הזאת על פטנאם ומגיניו הגיבו בחריפות, כולל אישים בולטים כמו ג'ון אדמס ורעייתו אביגייל אדמס. ההיסטוריון הרולד מרדוק כתב שהדין וחשבון של דירבורן "שופע טעויות אבסורדיות ועף על כנפי הדמיון באופן מדהים". ביקורתו של דירבורן זכתה לתשומת לב ניכרת באותה עת, שכן הוא היה אז בעיצומה של מחלוקת משמעותית בעצמו. הוא מילא את אחד מתפקידי הפיקוד הבכירים במלחמת 1812 וביצע אז כמה שגיאות. הוא גם היה מועמד לכהונה שנייה כמזכיר המלחמה על ידי הנשיא ג'יימס מונרו, מועמדות שנדחתה על ידי הסנאט (הפעם הראשונה בה הצביע הסנאט נגד אישור מועמד לקבינט).[9]
לונג איילנד ותקופת שירותו המאוחרת
ב-14 ביוני 1775 הצביע הקונגרס הקונטיננטלי על הקמתו של הצבא הקונטיננטלי. ג'ורג' וושינגטון נבחר להיות המפקד העליון שלו ופטנאם ושלושה קצינים נוספים מונו כמייג'ור גנרלים תחת וושינגטון. בהצבעות על מינויים אלו, רק וושינגטון ופטנאם נבחרו פה אחד.[10]
לאחר קרב גבעת בנקר שירת פטנאם תחת וושינגטון במצור על בוסטון. בעיקר בשל המאמצים הגאוניים של הנרי נוקס ושל בן דודו של פטנאם, רופוס פטנאם, אולצו הבריטים לסגת מבוסטון.[11] ישראל פטנאם שירת כמפקד הזמני של הכוחות האמריקאים בניו יורק תוך שהוא ממתין להגעתו של המפקד העליון, ג'ורג' וושינגטון ב-13 באפריל 1776. מזלו של פטנאם פחות שפר עליו בקרב לונג איילנד באוגוסט 1776, שם הוא נאלץ לבצע נסיגה חפוזה. כמה אישים בקונגרס הקונטיננטלי השני האשימו את פטנאם בתבוסה, אך וושינגטון, שהיה המפקד העליון והיה עד לקרב, הגן עליו.[12]
ייתכן שמאמציו של פטנאם הצילו את חייו של וושינגטון או מנעו את נפילתו בשבי. כפי שתיאר זאת הסנאטור דניאל פטריק מויניהאן:
...ניתן לטעון שאנו חייבים את קיומנו הלאומי לביצורים שהוקמו על ידי גנרל ישראל פטנאם באפריל 1776 על גדת תעלת בטרמילק [של גברנרז איילנד, ניו יורק]... [הכוחות הבריטים] נחתו בלונג איילנד ושמו פעמיהם לכוונו של ג'ורג' וושינגטון וצבאו. היה עליו להמלט, והוא עשה זאת בגלל ירי הארטילריה של פטנאם על ברוקלין הייטס, מעבר לתעלת בטרמילק, שריתק את האו במרחק מספיק כדי שוושינגטון יוכל להימלט למנהטן ושמלחמת העצמאות תימשך.[13]
כשסגן הנשיא לעתיד ארון בר היה האחראי, הולך פטנאם שולל באוקטובר 1777 על ידי תרמית שבוצעה על ידי הכוחות הבריטים תחת פיקודו של הגנרל סר הנרי קלינטון, שהשיג בכך את האפשרות לכבוש את מבצר מונטגומרי ואת מבצר קלינטון שעל גדות נהר ההדסון.[14] כנוהל שבשגרה, שוחרר פטנאם מהפיקוד והובא בפני ועדת חקירה על תבוסות אלו. לא ברור אם אירועים אלו נבעו מחוסר בכוח אדם או בשל טעות פיקודית והוא זוכה מכל אשמה.[15]
לפטנאם היו יחסי ידידות ורחשי כבוד כלפי רבים מעמיתיו הבריטים שלחמו לצדו במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שכעת היו אויביו. בהיותו בפיקוד בניו יורק, היו כמה הזדמנויות שבהן הוא הפגין אדיבות אישית, כמו אספקת עיתונים לקריאה או טיפול רפואי לקצינים הבריטים שנפלו בשבי. התנהגות זו פגעה ברגשותיהם של ניו יורקים רבים. הוא גם הראה "סלידה בלתי ניתנת לכיבוש" כלפי רבים מאלו שהופקדו על טיפול בנכסיהם של הלויאליסטים שהוא חש שהם מעלו בתפקידם. גישה זו של פטנאם גרמה גם לחוסר אהדה כלפיו בקרב תושבי ניו יורק בעלי ההשפעה, שהתלוננו עליו בפני וושינגטון.[16]
וושינגטון עצמו איבד חלקית את אמונו בפטנאם, זאת בשל תקרית בה עיכב פטנאם קידום כוחות אל וושינגטון כאשר זה האחרון הורה לעשות כן. הסבר אפשרי לכך היו נסיבות מותה של אשתו, שאובחנה בטעות כמתה, ככל הנקרא נקברה בחיים וגוועה בתוך ארון הקבורה. מאוחר יותר הוצאה גופתה מהקבר וככל הנראה נודע לפטנאם על הטעות הטרגית באותה עת בה קיבל את פקודתו של וושינגטון.
בלי שום קשר, וושינגטון חש שהוא לא יכול להציב את פטנאם בתפקיד פיקודי על הכוחות בניו יורק מבלי לקבל את תמיכת המדינה והוא העבירו לתפקיד של אחראי על הגיוס בקונטיקט לאחר שוועדת החקירה על נפילת המבצרים בניו יורק סיימה את עבודתה. מאוחר יותר הוצב פטנאם כמפקד הדיוויזיה המזרחית שכללה שלוש בריגדות של חיילים מניו המפשייר ומקונטיקט. ב-1779 הוא הוצב לפקד על הזירה הימנית של הצבא שכללה את הדיוויזיות של וירג'יניה, מרילנד ופנסילבניה.[17]
ב-26 בפברואר 1779 נמלט פטנאם מפני הבריטים כשהוא רוכב במדרון תלול בגריניץ', קונטיקט, שנעשה מפורסם בשל מקרה זה.[18] פסל המנציח את האירוע הזה הוקם בפארק הזיכרון לפטנאם (אנ') בעיירה רדינג הסמוכה. במקום זה חנו פטנאם וחייליו במהלך חורף 1778–1779. בדצמבר 1779 לקה פטנאם בשבץ מוחי שגרם לו לשיתוק ובכך תם שירותו הצבאי.
מותו
ישראל פטנאם מת בברוקלין שבקונטיקט ב-1790. הוא נטמן בקבר מעל הקרקע בבית הקברות הדרומי של העיירה. על דרך קנטרברי שבעיירה הוקם פסל שלו רוכב על סוס.
במשך השנים הסירו ציידי מזכרות חלקים מהמצבה שעל קברו ובסופו של דבר מצבה הכללי של המצבה נראה בלתי ראוי לסמן את קברו. הפסל קארל גרהרדט, שעיצב אנדרטאות בניו יורק ובניו ג'רזי, נבחר לעצב אנדרטה שתחתה תיקבר גופתו של פטנאם. ב-1888 הונחו שרידי גופתו של פטנאם בגלוסקמה בבסיס האנדרטה והכתובת שעל המצבה המקורית שולבה בה מחדש.
אישיותו
ישראל פטנאם לא התאים לאבטיפוס של תושב ניו אינגלנד השתקן הטיפוסי. הוא היה בעל פונדק חברותי, חוואי חרוץ מאוד וחייל אגרסיבי, שתמיד חיפש תירוץ לחנך את חייליו למשמעת. חוותו הייתה אחת היצרניות באזור (לאחר שנתיים בלבד עלה בידו לרכוש את החלק של שותפו ולשלם את המשכנתא).[19] בשדה הקרב הוא הוביל את חייליו כשהוא צועד בראשם ולא מאחוריהם. לאחר שעות הפעילות הוא הוביל את רעיו לנשק בשירי השיכורים הפופולריים של התקופה.
פטנאם שירת כשני בשרשרת הפיקוד אחרי וושינגטון, והשניים חלקו את אותם תכונות אופי, שלא אפיינו גנרלים אחרים מאותה תקופה. חינוכם של השניים לא היה גבוה כמו אנשי החברה הגבוהה של התקופה. חינוכו הבסיסי של פטנאם והתנהלות הבלתי מתוחכמת גרמו לקצין הסי שנפל בשבי להעיר ש"בעל הזקן האפור הזקן הזה עשוי להיות אדם הגון, אבל אף אחד מלבד המורדים לא היה הופך אותו לגנרל".[20] החיילים הפשוטים העריצו את אומץ הלב של פטנאם ויכלו לראות מצלקות הקרב שלו שהוא ידע היטב מה פירוש הדבר להיות בקו הראשון. הם ידעו שהוא זכה במעמדו בזכות ניסיון ישיר יותר מאשר חינוך או קשרים משפחתיים. ההיסטוריון נתנאל פילבריק אמר בצורה פשוטה ש"ישראל פטנאם היה הקצין האהוב ביותר של צבא המילואים".[21]
פטנאם, שהייתה לו דרך משלו לאיית מילים, ידע להשתמש בהן לצרכיו. הן וושינגטון והן פטנאם ידעו לעשות שימוש במילים לדיכוי מרידות (בהזדמנויות שונות) של חייליהם הממורמרים שידעו סבל ארוך. הביוגרף דייוויד המפריז, שהיה עד לאירוע כזה עם פטנאם, כתב עליו:
החיילים שלא זכו לאוכל משופר, לבגדים ראויים ולשכר ראוי... התארגנו לצעידה להרטפורד, שם הייתה האספה הכללית בישיבה, והם דרשו פיצוי באיומי כידון. הדברים הובאו לידיעתו של הגנרל פטנאם, שעלה על סוסו, דהר אל המחנה ופנה אליהם:
"ידידי הגיבורים, לאן אתם הולכים? האם בכוונתכם לנטוש את הקצינים שלהם ולהזמין את האויב שילך בעקבותיכם אל תוך ארצנו? למען מטרתו של מי אתם לוחמים וסבלתם כה הרבה עד כה, האם זהו לא הסבל שלכם? האם אין לכם רכוש, אין לכם הורים, נשים או ילדים? עד כה התנהגתם כמו גברים – כל מילות השבח הופנו אליכם – והדורות הבאים יעמדו נדהמים לנוכח מעשיכם: אך לא אם תקלקלו הכול בסוף. האם אתם לא חושבים כמה הארץ נמצאת במצוקה עקב המלחמה, ושהקצינים שלכם לא זכו לתשלום טוב יותר מכם? אך כולנו מצפים לזמנים טובים יותר ושהארץ תעשה לנו צדק רב. הבה נעמוד זה לצד זה ונלחם כמו חיילים גיבורים. חישבו איזו בושה זו תהייה לגברים של קונטיקט שיברחו מקציניהם".[22]
נאומו של פטנאם השיג את מטרתו. לאחר שסיים, "הוא הנחה את המייג'ור של הבריגדה לפקוד עליהם להתחיל לצעוד, פקודה שהם ביצעו במהירות ובהומור".
לאחר ששמע על מרד זה, כתב וושינגטון לפטנאם ושיבח אותו בהצלחתו לדכא אותו. פטנאם כתב לוושינגטון שהמקרה "לא חזר על עצמו, ושלא היו לא השלכות שליליות בהמשך".
הן פטנאם והן וושינגטון היו טיפוסים תוקפניים מטבעם, והם לא היססו לשים את עצמם בסכנה אם זה מה שנדרש בעת הקרב. שניהם לא ידעו פחד מהו, או לכל הפחות היו מסוגלים לתפקד בקור רוח בעת שכדורים שרקו מסביבם. אך עדיין כל אחד מהם ידע לקחת סיכונים מחושבים ולקבל החלטות בהתאם. לאחר שהוביל אנשים חסרי ניסיון בפעולה מוצלחת שבה ספגו הפגזות, העיר פטנאם, "הלוואי והיינו חווים חוויה כזאת מדי יום. זה ילמד את אנשינו כמה קטנה הסכנה מפגזי תותחים, שלמרות שהם ירו רבים מהם עלינו, אף אחד לא נפגע מהם".[23]
פטנאם ספג ביקורת מההיסטוריונים על חוסר החשיבה האסטרטגית שלו ובמהלך אחת מישיבות התכנון עם וושינגטון וקציניו הבכירים במהלך המצור על בוסטון, הוא התעייף מהדיון הארוך ופנה אל החלון והחל לתצפת על הבריטים. וושינגטון הזמין אותו לשוב לשולחן התכנון ופטנאם הגיב, "הו, גנרל יקר שלי, אתה יכול לתכנן את הקרב כפי שמתאים לך, אני אלחם אותו".[24]
עם זאת, לפטנאם לא חסרה את היכולת לצפות מראש את אסטרטגיית הקרב היעילה ולראות את התמונה בכללותה. הוא פקד על חייליו לכוון את נשקם לקצינים הבריטים, ביודעו את ההשפעה המשתקת שהפגיעה בהם תגרום. הוא ידע על נטייתם של חיילים בעלי עצבים רופפים לירות מוקדם מדי ולכוון גבוה מדי (על אף הפקודות "אל תירו עד שתראו את הצבע הלבן בעיניהם" ו"כוונו אל המותניים שלהם").[25]
פטנאם הבין את תחושותיו של החייל הפשוט וידע כיצד להפיק ממנו את התועלת. הוא ידע שהחייל לא מודאג מפגיעה בראשו, אך אם תגן על גופו באמצעות חפירות, הוא "יילחם לנצח". הוא גם הבין שנסיגה תהיה טקטיקה מאוד יעילה. "תנו לי לבחור את קציני ולא אחשוש לפגוש [את האויב] עם חצי מהכוח... אלחם בהם בנסיגה, וכל חומת אבן שנעבור תהווה קו שיסומן על ידי מתיהם... אנשינו קלי רגליים בהשוואה אליהם, הם מבינים את הקרקע וכיצד לנצל את היתרון שלה...".
כמי שלא צופה ממנו להיות בעל חשיבה אסטרטגית של ממש, בכמה מקרים הוא ראה את הנולד בצורה טובה יותר מעמיתיו הגנרלים. בדיון עם ג'וזף וורן ועם גנרל ארטמוס וורד לפני קרב גבעת בנקר, תמך פטנאם בפעולה תקיפה כנגד הבריטים. וורד השיב ש"אם מה שאנו מבקשים זה שלום ופיוס, האם לא יהיה זה טוב יותר לפעול רק בדרך הגנתית ולהימנע מפרובוקציה מיותרת?". פטנאם פנה לוורן ואמר בהדגשה, "אתה יודע דר' וורן, לא יהיה לנו שלום ששווה שום דבר עד שנשיג אותו באמצעות החרב".
זמן קצר לאחר שוושינגטון לקח את הפיקוד בקיימברידג' ב-1775, קיוו הוא והגנרלים האחרים לסיום מהיר של המלחמה. באחת ההזדמנויות שהם התכנסו סביב לשולחן ארוחת הערב שלו, הציע וושינגטון להרים כוסית: "לשלום מהיר ומכובד". כמה ימים לאחר מכן הרים פטנאם כוסית: "למלחמה ארוכה ומתונה". וושינגטון המפוקח, שלא נהג לחייך לעיתים קרובות, צחק בקול רם. הוא פנה לפטנאם ואמר, "אתה האדם האחרון, גנרל פטנאם, שממנו אצפה לברכה כזאת, אתה תמיד בעד צעדים נמרצים, לייחל כעת למלחמה ארוכה, ומה שיותר יוצא דופן, מתונה, נראה באמת מוזר". פטנאם השיב ששלום מדומה יפלג את האמריקאים ולא יאריך ימים. הוא המשיך ואמר, "אני לא מצפה לשום דבר חוץ ממלחמה ארוכה ואני מקווה שהיא תהייה מתונה כדי שנוכל להחזיק מעמד עד שארץ המולדת תתחנן להיפטר מאתנו לנצח".[26]
מלחמת העצמאות של ארצות הברית נמשכה שמונה שנים וחצי, הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד למלחמת וייטנאם. וושינגטון לא שכח את הברכה של פטנאם ובמשך שנים, ויותר מפעם אחת, הוא הזכיר לו אותה.[26]
מורשתו והנצחתו
בית הולדתו של פטנאם בדנברס, מסצ'וסטס שומר כמבנה היסטורי. בית החווה שלו בקונטיקט עדיין עומד על תילו והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.
פסל לזכרו של פטנאם ניצב בפארק בושנל שבהרטפורד, בסמוך לקפיטול מדינת קונטיקט. הוא עוצב על ידי הפסל ג'ון קווינסי אדמס וורד ב-1873 ושנה לאחר מכן הוא הוענק לעיר.[27]
מקומות רבים נקראו על שמו של פטנאם, כולל תשעה מחוזות, החל מהמחוז במדינת ניו יורק שכולל את החלק המזרחי של רמות הדסון, שם פיקד פטנאם על כוחות. כמו כן נקראו על שמו עיירות במדינת ניו יורק ובקונטיקט.
מדינות נוספות בארצות הברית שהנציחו את פטנאם בשמות מחוזות הן: פלורידה, ג'ורג'יה, אילינוי, אינדיאנה, מיזורי, אוהיו, טנסי ווירג'יניה המערבית. רחובות ומבנים בערים ברחבי ארצות הברית מנציחים את שמו.
קישורים חיצוניים
- Frederick A. Ober, "Old Put" The Patriot, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- "Putnam, Israel" . Appletons' Cyclopædia of American Biography.
- "Putnam, Israel" . New International Encyclopedia. 1905.
- "Putnam, Israel". Encyclopædia Britannica (11th ed.). 1911.
- Putnam Cottage Historic House Museum
- ישראל פטנאם, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ישראל פטנאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים
הערות שוליים
- ^ Tarbox, Increase N. (1876). Life of Israel Putnam ("Old Put"): Major-general in the Continental Army., Lockwood, Brooks, p. 36
- ^ Hubbard, Robert Ernest (2017). Major General Israel Putnam: Hero of the American Revolution. Jefferson, North Carolina: McFarland & Company. p. 15, 16, 17, 18.
- ^ 3.0 3.1 3.2 "Israel Putnam - Sons of the American Revolution, Connecticut, Bragg, Fanny Greye". connecticutsar.org.
- ^ Hubbard, Robert Ernest (2017). Major General Israel Putnam: Hero of the American Revolution. Jefferson, North Carolina: McFarland & Company. pp 23-24.
- ^ Hubbard, Robert Ernest (2017). Major General Israel Putnam: Hero of the American Revolution. Jefferson, North Carolina: McFarland & Company. pp 37-38.
- ^ Tarbox, Increase N. (1876). Life of Israel Putnam ("Old Put"): Major-general in the Continental Army., Lockwood, Brooks, p. 66.
- ^ Humphreys, David (1804). The Miscellaneous Works of David Humphreys: Late Minister Plenipotentiary to the Court of Madrid. T. and J. Swords, p. 285.
- ^ The American Revolution in South Carolina, Major General Nathanael Greene.
- ^ 9.0 9.1 Purcell, Sarah J. (2010). Sealed with Blood: War, Sacrifice, and Memory in Revolutionary America. University of Pennsylvania Press, pp.164-168.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger and Major General, 1718-1790, p. 205, G.P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger and Major General, 1718-1790, pp. 269-70, G.P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger and Major-General, 1718-1790, pp. 303-4, G.P. Putnam's Sons, New York & London, 1901
- ^ HEARING before the SUBCOMMITTEE ON NATIONAL PARKS of the COMMITTEE ON ENERGY AND NATURAL RESOURCES UNITED STATES SENATE ONE HUNDRED SEVENTH CONGRESS FIRST SESSION, JULY 31, 2001.
- ^ Mark, Steven Paul. "Too Little Too Late: Battle Of The Hudson Highlands". Journal of the American Revolution.
- ^ Humphreys, David (1804). The Miscellaneous Works of David Humphreys: Late Minister Plenipotentiary to the Court of Madrid. T. and J. Swords, p. 326.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger, and Major-General, 1718-1790, pp. 368-9, G. P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger, and Major General, 1718-1790, p. 396, G. P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ White, Carl. "All "Downhill" For General Israel Putnam (Literally and Figuratively)". Greenwich Library website. Archived from the original on 24 April 2012.
- ^ Hubbard, Robert Ernest (2017). Major General Israel Putnam: Hero of the American Revolution. Jefferson, North Carolina: McFarland & Company. p. 12.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger, and Major-General, 1718-1790, p. 336, G. P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ Philbrick, Nathaniel. Bunker Hill: A City, a Siege, a Revolution, p. 182, Viking Press, 2013.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger, and Major-General, 1718-1790, pp. 384-5, G. P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger and Major General, 1718-1790, p. 204, G.P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger and Major-General, 1718-1890, p. 270, G. P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger and Major General, 1718-1790, pp. 227-228, G.P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ 26.0 26.1 Livingston, William Farrand. Israel Putnam: Pioneer, Ranger, and Major-General, 1718-1790, pp. 256-7, G. P. Putnam's Sons, New York and London, 1901.
- ^ "Hartford War Monuments - REVOLUTIONARY WAR - ISRAEL PUTNAM". Hartford Preservation Alliance, Hartford War Monuments. Hartford Preservation Alliance.
