מאיר ברנר
מאיר בְּרֶנֶר (י' בכסלו תרנ"ט, 24 בנובמבר 1898 – ז' בחשוון תשי"ח, 1 בנובמבר 1957) היה מאנשי העלייה השנייה, מחברי ארגון "המגן", "מוכתר" קבוצת גשר וממקימי מפעל החשמל בנהריים ותחנת הכוח רדינג. אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר.
ביוגרפיה
מאיר ברנר נולד ב-1898 בעיירה נוביה מליני (רו') שבפלך צ'רניגוב, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), להוריו חיה-רייזל (לבית מינץ) ושלמה. מאיר היה הילד החמישי במשפחה. לפניו נולדו יוסף חיים, שמואל, אהובה (לובה) ובתיה, ואחריו נולד בנימין[1]. המשפחה הייתה ענייה, וילדותו עברה עליו בדלות קשה. שמהּ המקורי של משפחתו היה לובנוב; סבו, אב לשלושה בנים, שינה את שמות המשפחה של שניים מבניו ל'ברנר' ו'נרוצקי'.
בחודש ספטמבר 1912 (תרע"ג) עלה מאיר לארץ ישראל יחד עם אחותו בתיה. בארץ כבר היו באותה עת שלושה מאחיו: יוסף חיים, שעלה ב-1909, ואהובה (לובה) ובנימין, שעלו ב-1911. שמואל ברנר, היחיד מבין ששת האחים שלא עלה לארץ ישראל כי אם נשאר באוקראינה, נספה ב-1919 בפוגרום שנערך בעיירה, יחד עם אשתו ושלושת ילדיהם – נחום, לאה ורחל - ועם אבי המשפחה, שלמה ברנר.
עם עלייתו לארץ התיישב מאיר בחולדה, והחל לעבוד בחקלאות. אחר כך הצטרף לארגון "המגן", שהוקם על ידי יוסף לישנסקי. על השומרים שהשתייכו לארגון "המגן" סיפר מאיר שהם הסתפקו במועט, נהגו לישון על הרצפה, והיו מתהלכים יחפים. לכל השומרים ביחד היה זוג נעליים אחד, שהיה עובר בין כולם, והיה ניתן לאלה שהיו יוצאים לשמירה. מן האיכרים ביישובים שבהם שמרו, הם לא קיבלו שכר, כי אם רק ארוחות. כל שומרי ארגון "המגן" נמנו עם חוגי הפועלים. בני המושבות לא השתתפו בשמירה, אבל נהגו לבלות יחד עם השומרים. על יוסף לישנסקי סיפר מאיר שהיה "יפה תואר למדי אבל נמוך קומה. הוא רכב על סוס, דיבר ערבית בשטף וידע להלך עם הערבים... הייתה לו ליוסף השפעה רבה עלינו. כיבדנוהו מאד, אולם, כאמור, כעסנו עליו על שאין הוא שומר איתנו"[2]. כאשר יצא לישנסקי למסעותיו בשליחות ניל"י, הפך מאיר ברנר ל"שומר רוכב" על סוסתו המעולה של לישנסקי.
עם הקמת הגדוד העברי "הראשון ליהודה" התגייס אליו ברנר, ושירת בו עד לפירוקו. ב-1920, לאחר השחרור מן הגדוד העברי, התאגדה קבוצה בת 12 חיילים ממשוחררי הגדוד, ובראשם ברנר, ששימש כ"מוכתר" הקבוצה. הם רצו להקים מושב חקלאי, ונשלחו להקים יישוב על אדמות בבקעת־הירדן. ליד ג'סר אל-מג'מע, ”גשר החיבור" (כי לא רחוק משם נשפך הירמוך, ומתחבר לירדן). הקבוצה כונתה בכינוי "הבשקירים", ״על שם השבט הקווקזי הנועז בשל המרץ הרב והתושיה הרבה שהייתה אצל אנשי הקבוצה וכן בשל העובדה שהמוצא של חלקם הוא רוסיה״[3]. בהדרגה נוספו לקבוצה עוד חברות וחברים, וכולם עסקו בהכשרת המקום. לאחר שלוש שנים התפרקה קבוצה זו, ואנשיה התפזרו. ב-1925 התחתן מאיר עם זלדה הורביץ, שבאה בעקבותיו מתל אביב לחיות בקבוצה. לשניים נולדו שלוש בנות: שושנה, חוה ורחל.
באוגוסט 1927, עם תחילת עבודות ההקמה של מפעל החשמל בנהריים, נבחר מאיר להיות בין המקימים. עם תום העבודות והקמת יישוב הקבע בנהריים, הצטרפו אליו אשתו ושלוש בנותיו, והמשפחה התגוררה בכפר הפועלים בנהריים, בעבר הירדן המזרחי. עם תחילת עבודות הקמתה של תחנת הכוח רדינג בתל אביב, עברה המשפחה לשם, ומאיר היה בין מקימי התחנה ועובדיה הראשונים.
ב-1 בנובמבר 1957 נפטר מאיר מהתקף לב[4].
לקריאה נוספת
- בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות, עם עובד, 1978.
- גרשון גרא, השומר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
- צדוק אשל, נהריים – סיפורה של תחנת-הכוח, חברת החשמל, 1990.
- חוה שטרן לבית ברנר, סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, הוצאת המשפחה, 2012.
קישורים חיצוניים
- רוחמה אלבג, 'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (א), באתר "עונג שבת", 28 באפריל 2017
- רוחמה אלבג, 'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (ב), באתר "עונג שבת", 5 במאי 2017
הערות שוליים
