מדינת לבנון החופשית

מדינת לבנון החופשית (בערבית: جمهورية لبنان الحرة, תעתיק מדויק: ג'מהורית לבנאן אלחֻרה; רפובליקת לבנון החופשית) הייתה מדינה דה פקטו עליה הכריז סעד חדאד ב-18 באפריל 1979. מדינת לבנון החופשית מעולם לא הוכרה כמדינה ריבונית על ידי אף גורם רשמי מחוץ ללבנון, וההכרזה עליה הביאה לניתוק מוחלט ביחסים בין סעד חדאד לממשלת לבנון. מדינת לבנון החופשית תפקדה במשך מספר שנים כיישות עצמאית בדרום לבנון, כאשר את מרבית השירותים לתושביה סיפקה מדינת ישראל.

רקע והיסטוריה

במלחמת האזרחים השנייה בלבנון נחלקה השליטה ברחבי המדינה בין מיליציות חמושות על רקע עדתי. בדרום לבנון, אזור בו רוב מוסלמי גדול, שלטו פלגים של אש"ף וצבא לבנון הערבי, מיליציה של עורקי צבא לבנון מוסלמים אשר הוקמה עם פרוץ מלחמת האזרחים וחברה לאש"ף. המיעוט הנוצרי בדרום לבנון סבל מהתנכלויות אשר התגברו עם פרוץ מלחמת האזרחים, וביישובים מסוימים תושבים נוצרים אף נטבחו על ידי לוחמי אש"ף והמון מוסלמי. במטרה להגן על האזרחים הנוצרים, הוצבו במובלעות הנוצריות בדרום יחידות נוצריות של צבא לבנון. במובלעת מרג' עיון הוצבה "יחידת אל-קליעה" אשר זכתה לשמה לאחר שלוחמים תושבי הכפר הנוצרי קליעה שחררו את העיר מרג' עיון, לאחר שזו נכבשה בידי צבא לבנון הערבי.

בשנת 1977 התמנה רב סרן סעד חדאד, יליד העיר מרג' עיון, לפקד על יחידת אל-קליעה. חדאד, אשר התקבל באהדה רבה מצד הלוחמים, פעל רבות למען היחידה, ותחת פיקודו הפכה יחידת אל-קליעה מיחידה זוטרה בצבא לבנון לכוח צבאי חזק ועצמאי בשטח, אשר היווה כוח נגד לחוליות הטרור באזור. חדאד שינה את שם היחידה ל"צבא לבנון החופשית", והחל לנתק בהדרגה את קשריו עם הממשלה הלבנונית בביירות ועם בכירים בצבא לבנון, ולאחר שפנה חדאד לישראל בבקשת סיוע, המשבר ביחסי המיליציה עם הצבא והממשלה החריף. לאחר פגישת ניציגי המיליציה עם רפאל איתן הוחלט על שיתוף פעולה בין צבא לבנון החופשית למדינת ישראל. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי בסיוע אזרחי ללוחמים ומשפחותיהם, חימוש המיליציה ואימון לוחמיה בתחומי מדינת ישראל ופתיחת הגדר הטובה למעבר הנוצרים בין שתי המדינות.

בשנת 1978, לאחר מבצע ליטני, בו נדחקו הכוחות העוינים (אש"ף וחזיתות מסייעות) צפון לליטני ומספר רב של פליטים מוסלמים, אשר תמכו בכוחות העוינים ואף סייעו להם בפעולות מזוינות נגד האוכלוסייה הנוצרית בדרום לבנון נסו צפונה, ולאחר הנסיגה הישראלית בחזרה לגבולות הקו הכחול הועבר השטח, שזה עתה "נוקה" מגורמים עוינים, לשליטת צבא לבנון החופשית. שלוש המובלעות הנוצריות בדרום; מובלעת מרג' עיון, מובלעת בינת ג'ביל ומובלעת ג'זין אוחדו לכוח אחד תחת פיקודו של סעד חדאד. בעקבות האיחוד, הצטרפו לצבא לבנון החופשית קצינים בכירים מצבא לבנון אשר פעלו במקביל במולעת בינת ג'ביל (סאמי שידיאק ולוחמים משומרי הארזים של אטיין סאקר אשר הוצבו לשמור על המובלעת הנוצרית בג'זין.

תפקוד

צבא לבנון החופשית התבסס בשטח שבשליטתו והמיליציה זכתה לתמיכה עצומה בקרב האוכלוסייה המקומית. לאחר שלדבריו, "הממשלה הלבנונית הפקירה את הדרום", החליט חדאד לנתק את הקשר בינו לבין הממשלה הלבנונית (הקשר עם צבא לבנון נותק קודם לכן ועל אף שדה יורה צבא לבנון החופשית פעלה מטעם צבא לבנון, דה פקטו המיליציה הייתה עצמאית ונתונה לפקודתו של סעד חדאד בלבד), ובשנת 1979 הכריז על הקמת מדינת לבנון החופשית. חדאד העניק למדינה עליה הכריז שם זה היות שדרום לבנון דאז היה שטח "נקי" מגורמי טרוריסטיים, ואילו בשאר חלקי לבנון השפעת אש"ף וסוריה ניכרת. צעד זה, הביא לניתוק מוחלט ביחסים בין חדאד לממשלת לבנון. בעקבות ההכרזה, שרר זעם רב בקרב הממשל הלבנוני וסלים אל-חוס, ראש ממשלת לבנון, פיטר את חדאד מהצבא, הפסיק את תשלום משכורותיהם של חייליו והרשיעו בבגידה. חדאד עתר למועצה המייעצת לממשלה (גוף משפטי המקביל לבג"ץ) וזו ביטלה את החלטת הנשיא, עם זאת, ממשלת לבנון התעלמה מהחלטה המועצה ומעולם לא ביצעה אותה.

לאחר שחדאד כשל בהשגת הכרה בינלאומית למדינת לבנון החופשית החלה "מובלעת חדאד" בדרום לבנון לתפקד כמדינת דה-פקטו, כאשר את מרבית השירותים האזרחיים קיבלו תושביה ממדינת ישראל וצבא לבנון החופשית תפקד כצבאה. מדינת לבנון החופשית תפקדה כיישות עצמאית מספר שנים, ו"ממשלת לבנון החופשית" אף הקימה משרד ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. לאחר מלחמת שלום הגליל ונסיגת ישראל ממרבית השטחים אותם כבשה במלחמה זו, הוקמה על שטחה של "מדינת לבנון החופשית" רצועת הביטחון.

חדאד לא התנגד להקמת רצועת הביטחון, וצבא לבנון החופשית, אשר עם פטירת סעד חדאד ומינוי מפקדה החדש, אנטואן לאחד, הסב שמו לצד"ל - צבא דרום לבנון, המשיך בשיתוף הפעולה עם ישראל עד לנסיגה המלאה מרצועת הביטחון בשנת 2000, כאשר צד"ל חדל מלהתקיים וחלק מלוחמיו עברו להתגורר בישראל כפליטים.

יחס הקהילה הבינלאומית

הדעות על הכרזת מדינת לבנון החופשית בלבנון עצמה היו חלוקות, ונעו בין התנגדות עזה ומוצהרת לתמיכה שקטה. השמאל הלבנוני, אשר חבריו בעיקר מוסלמים, התנגד לחדאד עוד בתחילת דרכו, כאשר זה יצר קשר עם ישראל. דאז, הציעו אותם חוגי השמאל להעמיד את חדאד לדין בעוון בגידה, אך בקשתם נדחתה. הימין הלבנוני, לעומת זאת, תמך בחדאד לאורך כל הדרך, אך עם הכרזתו על דרום לבנון כמדינה עצמאית נמנעו ראשי המפלגות הנוצריות הגדולות להביע תמיכה במדינה, ככל הנראה מתוך חשש לגורלם הפוליטי, לאור העובדה שחדאד פוטר מתפקידו כבכיר בצבא ואף הורשע בבגידה. עם זאת, גורמי ימין לבנוניים חוץ-מפלגתיים רבים גולים הביעו תמיכה בחדאד וביישות המדינית אותה הקים, ושלוחות של מפלגות נוצריות כגון שומרי הארזים והפלנגות הנוצריות במערב אף הציעו להחיל את מודל מדינת לבנון החופשית על כל שטחה של לבנון הריבונית.

בקרב הקהילה הבינלאומית לא זכתה מדינת לבנון החופשית להכרה, ואף מדינה לא הכירה בהכרזתו של חדאד על שטח דרום לבנון כמדינה ריבונית. עם זאת, חדאד נהנה מתמיכה בקרב חוגי ימין במספר מדינות, ביניהן ישראל וארצות הברית. תומך נלהב של מדינת לבנון החופשית היה הכומר האוונגליסטי, פט רוברטסון, מנהיג הימין הנוצרי בארצות הברית, אשר תרם כספית לצבא לבנון החופשית ולמיליציות נוצריות נוספות אשר נלחמו נגד אש"ף במלחמת האזרחים.

שימוש מאוחר במושג

שימוש מאוחר במושג "מדינת לבנון החופשית" היה במהפכת הארזים, כינוי למספר אירועים והפגנות אשר התרחשו בלבנון בשנת 2005 כתוצאה מרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק חרירי, אשר מטרתם הייתה הוצאת הצבא הסורי (אשר פלש ללבנון בתקופת מלחמת האזרחים), הפלת השלטון הפרו-סורי בלבנון וכינונה של "מדינת לבנון החופשית". הצבא הסורי אמנם הוסג לחלוטין מלבנון והממשלה הפרו-סורית הודחה גם היא, אך זרמים בפוליטיקה הלבנונים מאשימים את סוריה בהחזקת אנשי ביון ומודיעין בתחומי לבנון, הפעלת טרור על פוליטיקאים ואנשי רוח לבנונים אנטי-סורים ואף רציחתם. בדרום לבנון, הוקמה "החזית למען לבנון החופשית", ארגון אשר מגדיר עצמו כממשיך דרכו של צבא לבנון החופשית ומטרתו כינונה של מדינת לבנון החופשית, הארגון אמנם מוכר בדרום לבנון ולו גם תנועת נוער אך השפעתו הפוליטית אינה מורגשת.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0