לדלג לתוכן

מהפכת הכבוד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

תבנית מאבק אזרחי ריקה מהפכת הכבוד (באוקראינית: Революція гідності; באנגלית: Revolution of Dignity), הידועה גם בשם "המהפכה האוקראינית" (Ukrainian Revolution) וכן "מהפכת מאידאן" (Maidan Revolution), התרחשה בפברואר 2014 בסיום הפגנות יברומאידאן. עימותים קטלניים בקייב בין מפגינים לבין כוחות המדינה, הובילו להדחת הנשיא ויקטור ינוקוביץ', לחזרה לחוקה של שנת 2004 ולפרוץ מלחמת אוקראינה-רוסיה.

רקע

עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, הפכה אוקראינה למדינה עצמאית, אך נותרה בעלת קשרים פוליטיים, כלכליים וצבאיים הדוקים עם רוסיה. במשך שני העשורים הבאים נאבקה אוקראינה בגיבוש זהותה הפוליטית, בין מגמות התקרבות לאירופה לבין שמירה על זיקה לרוסיה. בשנת 2004 פרצה המהפכה הכתומה, שהביאה לביטול תוצאות בחירות מושחתות, ולהנהגה שניסתה לקדם מדיניות פרו-מערבית, אך סבלה מפילוגים פנימיים. ב-2010 נבחר ויקטור ינוקוביץ' לתפקיד נשיא, והוביל מדיניות שהתקרבה לרוסיה והגבילה בהדרגה את זכויות האזרחים וחופש העיתונות. בנובמבר 2013, הפרלמנט האוקראיני הצביע ברוב גדול לטובת ההסכם,[1] אך זמן קצר לפני חתימה על הסכם שותפות עם האיחוד האירופי, חזר בו ינוקוביץ' מההסכם, כתוצאה מלחץ כבד שהופעל עליו מצד רוסיה.

ההחלטה הובילה לגל מחאות רחב היקף בכיכר העצמאות בקייב שהתפתח לתנועת מחאה מקיפה המכונה "יברומאידאן". המפגינים מחו נגד השחיתות הממסדית, האלימות המשטרתית, תלות גוברת ברוסיה, ופגיעות בזכויות אדם, תוך קריאה להדחת ינוקוביץ', לשקיפות ולרפורמות דמוקרטיות.[2][3]

שלא כמו המהפכה הכתומה של 2004, ההפגנות והמחאות לא הובלו על ידי מנהיג פוליטי אחד או יותר. מארגני והמשתתפים בהפגנות הגיעו מארגונים ציבוריים רבים, שמאלנים וימניים, שהתאחדו במטרה להשיב את הדמוקרטיה לאוקראינה. בתוך כך התארגנו פעילויות התנדבות נרחבות סביב ההפגנות ותוך שלושה שבועות, התקבלו בכיכר תרומות בסך כ-3 מיליון הריבניה (כ-275 אלף יורו).[4]

אירועים עיקריים

נובמבר 2013

הפרלמנט האוקראיני הצביע ברוב גדול לטובת ההסכם עם האיחוד האירופאי,[1] אך זמן קצר לפני חתימה על הסכם שותפות עם האיחוד האירופי, חזר בו ינוקוביץ' מההסכם, כתוצאה מלחץ כבד שהופעל עליו מצד רוסיה.החלטתו של ינוקוביץ' גרמה לכך שלמעשה, אוקראינה צועדת לכיוון האיחוד הכלכלי האירו-אסיאתי שהוצע על ידי רוסיה וזכה לפופולריות רבה יותר במזרח אוקראינה. אוקראינים בעלי אוריינטציה מערבית הלכו לכיכר מיידאן כדי למחות נגד המהפך.[5]

בליל 29–30 בנובמבר 2013 שהו בכיכר כ-400 מפגינים שהוקפו על ידי כ-2,000 מאנשי יחידת ברקוט (יחידת משטרה מיוחדת). בתואנה שיש להציב במקום עץ כריסמס וכדי לפנות את הכיכר, הם תקפו באלימות את המפגינים, רבים מהם סטודנטים, ופצעו עשרות.[6] בעקבות התקיפה, גדל היקף ההפגנות.

דצמבר 2013

כ־800,000 איש השתתפו בעצרת מחאה מרכזית ב־1 בדצמבר. באותם ימים החלו להקים מחסומים ומאהלים בכיכר העצמאות, והוקם מטה מחאה שאיגד תנועות אזרחיות, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים מן האופוזיציה.

ינואר 2014

ב־16 בינואר 2014 העביר הפרלמנט סדרת חוקים נגד מחאה, שכונו "חוקי הדיקטטורה", אשר הגבילו חופש התארגנות וביטוי. האיחוד האירופי וארצות הברית דחקו בינוקוביץ' לנהל משא ומתן על סיום הסכסוך והודיעו שיטילו סנקציות על פקידי ממשלה אם יימצאו אחראים לאלימות.[7] החקיקה הובילה להסלמה מהירה. ב־19 בינואר החלו עימותים אלימים ברחוב חרושבסקי (Грушевського) ליד בנייני הפרלמנט והממשלה.

צלפים במרכז קייב
מפגינים זורקים לבנים ובקבוקי תבערה לעבר שוטרים מאחורי מחסום בוער

המפגינים ניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה שהגנו על הבניינים, תוך שימוש בבקבוקי מולוטוב, אבנים ומוטות והמשטרה הגיבה באמצעים לפיזור הפגנות ואחר כך ירו ירי חי. בעימותים נהרגו המפגינים הראשונים, ומספר הפצועים הלך ועלה. ב־28 בינואר נאלץ ראש הממשלה מיקולה אזארוב להתפטר, אך המחאה נמשכה.

פברואר 2014

ב־18–20 בפברואר 2014 התרחשו העימותים הקשים ביותר. אלפי מפגינים ניסו להתקרב אל הפרלמנט, וחלקם נורו למוות בידי צלפים.[8]

במשך שלושה ימים נהרגו לפחות 108 מפגינים ו־13 שוטרים,[9][10] באירועים שכונו לימים "השבוע השחור". התמונות מקייב זעזעו את דעת הקהל העולמית.

ב-19 בפברואר, כוחות הביטחון הציבו מחסומים והודיעו על הגבלות תנועה וסגירת בתי ספר בקייב, דבר שנראה כמצב חירום דה פקטו.[11] ב-20 בפברואר, שר הפנים ויטלי זכרצ'נקו (Vitaliy Zakharchenko) הודיע כי אישר את השימוש בתחמושת חיה נגד מפגינים.[12] בבוקר 20 בפברואר, התכנסו כוחות הברקוט בקצה כיכר העצמאות. פרצו עימותים, ושני שוטרי ברקוט נורו למוות. הברקוט הגיבו בירי ללא הבחנה על המפגינים וצלפים ירו על מפגינים מהגגות הסמוכים.[13] בתגובה, יו"ר הפרלמנט האוקראיני וולודימיר ריבק (Volodymyr Rybak), הודיע כי חתם על צו פרלמנטרי המגנה את השימוש בכוח וקורא לכל המוסדות, כגון משרד הפנים, להפסיק באופן מיידי את כל הפעולות הצבאיות נגד המפגינים[14] והפרלמנט גם השעה את זאכרצ'נקו מתפקידו.[15]

ב־21 בפברואר נחתם הסכם בין ינוקוביץ' למנהיגי האופוזיציה בתיווך אירופי, שכלל הבטחות לרפורמות חוקתיות, הקמת ממשלת איחוד זמנית ולבחירות מוקדמות. אחר הצהריים נטשה המשטרה את מרכז קייב והמפגינים השתלטו על המקום. בערב נטש ינוקוביץ' את קייב[16] וב־22 בפברואר הצביע הפרלמנט על הדחתו, ברוב של 328 מתוך 450 חברים[17] ונקבע שיתקיימו בחירות חדשות לנשיאות ב-25 במאי.[18] הפרלמנט מינה את יושב ראשו, אולכסנדר טורצ'ינוב, לנשיא זמני.[19] ינוקוביץ' טען שהצבעה זו אינה חוקית וברח לרוסיה כדי לבקש עזרה.[9][20] התעמולה הרוסית טענה שההפיכה אינה חוקית.[21][22]

עם נטישת הנשיא, השתלטו המפגינים על מוסדות השלטון בקייב. כוחות הביטחון נעלמו מהרחובות, והאופוזיציה מינתה ממשלת מעבר בראשות ארסני יאצניוק.[23]

בחצי האי קרים קראו פוליטיקאים ופעילים לאומניים רוסים לממשלת רוסיה להתערב ולסייע בהגנה על האזור מפני ממשלת אוקראינה ה"פשיסטית".[24]

במקביל, מחאות פרו-רוסיות ונגד ההפיכה פרצו בדרום ובמזרח אוקראינה. ב-27 בפברואר 2014, השתלט הצבא הרוסי על בנייני הפרלמנט והממשלה של קרים והחליף את נבחרי הציבור האוקראינים בדמויות פרו-רוסיות.[25][26] בהמשך, רוסיה סיפחה את חצי האי קרים[27] בעוד שתעמולה רוסית מתארת את יורומידאן כהפיכה, ההפיכה הצבאית עצמה בוצעה על ידי רוסיה בחצי האי קרים האוקראינית

בדלנים חמושים פרו-רוסים השתלטו על בנייני ממשלה והכריזו על מדינות עצמאיות במחוזות דונייצק ולוהנסק, מה שהצית את המלחמה בדונבאס. אזורים מסוימים, כולל מחוז לבוב, הכריזו על עצמם כבעלי עצמאות פוליטית, נפרדת מהממשלה המרכזית.[28]

הפרלמנט האוקראיני החזיר לחוקה את התיקונים משנת 2004. [29] וממשלתו של יאצניוק, חתמה על הסכם ההתאגדות של האיחוד האירופי ופיזרה את ברקוט, היחידה המיוחדת של המשטרה.[30]

בבחירות לנשיאות ניצח פטרו פורושנקו.

הממשלה החדשה החלה לפטר את כל עובדי מדינה שהיו קשורים לשלטון הקודם.[31] והחלה בתהליך של דה-קומוניזציה ודה-סובייטיזציה נרחבת של המדינה.

ב-1 במרץ, אלפי אנשים בערים חרקוב, דונייצק, סימפרופול, אודסה, לוהנסק, מליטופול, יבפטוריה, קרץ' ומריופול מחו נגד הממשלה החדשה.[32][33]

מאוחר יותר נחשף כי רוסיה מימנה את הבדלנים וארגנה את מחאות הבדלנים, בעיקר באמצעות אנשי הקרמלין ולדיסלב סורקוב וסרגיי גלזייב (Sergey Glazyev).[34][35]

באותו יום, 1 במרץ, אישר הפרלמנט הרוסי את בקשתו של פוטין לפרוס כוחות רוסיים באוקראינה.[36]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מהפכת הכבוד בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Parliament passes statement on Ukraine’s aspirations for European integration, kyivpost.com, ‏Feb. 22, 2013
  2. ↑ "Ukraine Opposition Vows To Continue Struggle". Radio Free Europe/Radio Liberty (באנגלית). 2014-01-26. נבדק ב-2025-07-11.
  3. ↑ Jonathan Masters, Ukraine: Conflict at the Crossroads of Europe and Russia | Council on Foreign Relations, www.cfr.org (באנגלית)
  4. ↑ Redakcja Serwisu, Report on Euromaidan, Open Dialogue Foundation, ‏2014-01-15 (באנגלית)
  5. ↑ Arel, Dominique; Driscoll, Jesse (2023-01-05). Ukraine's Unnamed War: Before the Russian Invasion of 2022. Cambridge University Press. p. 13. ISBN 978-1-316-51149-7.
  6. ↑ Ksenia Omelchenko, 8 years ago, Berkut special unit forcibly dispersed students at Euromaidan, Rubryka, ‏2021-11-30
  7. ↑ Vladmir Isachenkov and Maria Danilova (20 בפברואר 2014). "Roots and Consequence's of Ukraine's Violence". Associated Press. אורכב מ-המקור ב-21 בפברואר 2014. נבדק ב-11 ביולי 2025. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ↑ "Europe's new battlefield". The Economist. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2025-07-11.
  9. ^ 9.0 9.1 היסטוריה של אוקראינה | Map and Timeline, באתר history-maps.com (באנגלית)
  10. ↑ Accountability for killings in Ukraine, from January 2014 to May 2016, ohchr.org
  11. ↑ ВЛАДА ДЕ-ФАКТО ВВОДИТЬ НАДЗВИЧАЙНИЙ СТАН, Українська правда (באוקראינית)
  12. ↑ Захарченко офіційно дозволив силовикам вогнепальну зброю, ТСН.ua, ‏2014-02-20 (באוקראינית)
  13. ↑ [https://ukraine.un.org/sites/default/files/2021-01/Briefing%20note%20on%20Maidan%20investigations%20ENG%20final.pdf Briefing note Accountability for Killings and Violent Deaths during the Maidan protests], ukraine.un.org
  14. ↑ "ריבק אמר כי חתם על החלטת הראדה של וורכונה על הפסקת אש" Рыбак заявил, что подписал постановление ВР о прекращении огня. Ukrainian Independent Information Agency|UNIAN (ברוסית). 21 בפברואר 2014. ארכיון מ-21 בפברואר 2014. נבדק ב-12 ביולי 2025. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ↑ "Rada suspends Acting Interior Minister Zakharchenko from his duties". Interfax-Ukraine. נבדק ב-2025-07-12.
  16. ↑ Frizell, Sam (2014-02-22). "Ukraine Protestors Seize Kiev As President Flees". Time (באנגלית). ISSN 0040-781X. נבדק ב-2025-07-11.
  17. ↑ Parliament votes 328-0 to impeach Yanukovych on Feb. 22; sets May 25 for new election; Tymoshenko free (VIDEO), kyivpost.com, ‏Feb. 23, 2014
  18. ↑ James Marson; Alan Cullison; Alexander Kolyandr (22 בפברואר 2014). "Parliament Ousts Ukraine President". The Wall Street Journal. ארכיון מ-22 בפברואר 2014. נבדק ב-12 ביולי 2025. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ↑ "Ukraine: Speaker Oleksandr Turchynov named interim president". BBC News. 23 בפברואר 2014. ארכיון מ-23 בפברואר 2014. נבדק ב-12 ביולי 2025. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ↑ Kramer, Andrew E. (2019-01-24). "Ukraine's Ex-President Is Convicted of Treason". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-07-11.
  21. ↑ Maria Popova, Oxana Shevel (2023-11-08). Russia and Ukraine: Entangled Histories, Diverging States. John Wiley & Sons. ISBN 978-1-5095-5738-7.
  22. ↑ Wilson Andrew, Ukraine Crisis: What It Means for the West, Yale University Press, 2014-11-18, עמ' 108, מסת"ב 978-0-300-21292-1. (באנגלית)
  23. ↑ Ukrainian Prime Minister Yatsenyuk: Who Knows Where Putin Will Go Next, NBC News, ‏2014-04-19 (באנגלית)
  24. ↑ Lukov, Yaroslav (2014-02-24). "Crimea: Next flashpoint in Ukraine's crisis?". BBC News. נבדק ב-2025-07-12.
  25. ↑ Maria Popova, Oxana Shevel, Russia and Ukraine: Entangled Histories, Diverging States, John Wiley & Sons, 2023-11-08, מסת"ב 978-1-5095-5738-7. (באנגלית)
  26. ↑ Mychailo Wynnyckyj (2019-04-30). Ukraine's Maidan, Russia's War. BoD – Books on Demand. p. 25. ISBN 978-3-8382-1327-9.
  27. ↑ Russian troops take over Ukraine's Crimea region, Yahoo News, ‏2014-03-02 (באנגלית)
  28. ↑ Gianluca Mezzofiore (19 בפברואר 2014). "Ukraine Facing Civil War: Lviv Declares Independence from Yanukovich Rule". International Business Times. ארכיון מ-1 בדצמבר 2008. נבדק ב-11 ביולי 2025. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ↑ Damien McElroy (23 בפברואר 2014). "Ukraine revolution: live – Ukraine's president has disappeared as world awakes to the aftermath of a revolution". The Daily Telegraph. ארכיון מ-11 בינואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ↑ Maidan nominates Yatseniuk for prime minister, Interfax-Ukraine (באנגלית)
  31. ↑ "Ukraine to launch 'full clean-out' of corrupt officials". Reuters. 10 באוקטובר 2014. נבדק ב-10 ביולי 2025. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ↑ На площади Свободы - митинг «патриотичных харьковчан» - Новости Харькова и Харьковской области. МГ «Объектив», archive.objectiv.tv
  33. ↑ Andrew Roth (3 במרץ 2014). "From Russia, 'Tourists' Stir the Protests". The New York Times. ארכיון מ-4 במרץ 2014. נבדק ב-12 ביולי 2025. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ↑ Andreas Umland, The Glazyev Tapes: Getting to the root of the conflict in Ukraine, ECFR, ‏2016-11-01 (באנגלית)
  35. ↑ Alya Shandra, Robert Seely, [https://static.rusi.org/201907_op_surkov_leaks_web_final.pdf The Surkov Leaks The Inner Workings of Russia’s Hybrid War in Ukraine], static.rusi.org
  36. ↑ "As it happened: Ukraine crisis". BBC News (באנגלית). 2014-03-01. נבדק ב-2025-07-12.

מהפכת הכבוד42112327Q15733401

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מהפכת_הכבוד&oldid=3603966"