מול תא הזכוכית
"מול תא הזכוכית" הוא מקבץ כתבות של המשורר חיים גורי שהיה חבר מערכת העיתון "למרחב", וסיקר את משפט אייכמן מראשיתו ועד סופו. רשימותיו פורסמו מדי יום בעיתון, תחת הכותרת "מול תא הזכוכית", ומאוחר יותר כונסו בספר תחת אותו שם, שראה אור בשנת 1962 וזיכה את מחברו בפרס סוקולוב.
רקע היסטורי
כתבותיו של גורי ליוו את המשפט. במשפט אייכמן, ניתנה לניצולי השואה בפעם הראשונה האפשרות לספר קבל עם ועולם את סיפורם. מאה ואחד עשר עדי התביעה גוללו את מגילת הענות והמוות, מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה ועד כבות האש במשרפות. רבים מהישראלים נחשפו יום אחר יום לעדויות על העם היהודי שנהרג, ש"הועלה קרבן על מזבח הגזע". בכתבה הראשונה בספר כותב גורי: "היום ישב הוא לראשונה בתא הזכוכית המשוריינת מפני כדורים ופצצות, אך החדירה למבטנו [..] בהישמע הקול: בית המשפט! נקום כולנו והרגע הזה ייחרת לדורות בתולדות עמנו ובתולדות גזע האדם. היום תעלה מבית הדין בירושלים צעקה שמעטות כאלה, והצעקה הזאת תעבור מסוף העולם ועד סופו. זו צעקה השייכת לצעקות שאי אפשר לברוח מפניהן ואי אפשר להשתיקן".[1] מציטוט זה אנו מבינים כי לדעתו של גורי ישראל בתום משפט אייכמן הייתה שונה מישראל שלפניו. משפט אייכמן העלה לתודעה את הניצולים דרך סיפורם האישי, ונחשב לאחד הגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה בארץ. ההאשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בארץ בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובעה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על היחס הלא מתחשב מספיק כלפיהם מצד ילידי הארץ.[2]
בשנת 1947 שהה גורי בשליחות "ההגנה" במחנות העקורים בהונגריה ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. השפעת השואה ניכרת היטב בשיריו ובסרטיו של גורי, אף שלא חווה אותה על בשרו. הוא ספג את השפעתו ממנה כשהיה שליח במחנות העקורים, כששוחח ארוכות עם ניצולי השואה שוכני המחנות. מצבם העגום של הניצולים וסיפוריהם על השואה חדרו עמוק לליבו, דבר שהתבטא בהמשך ביצירותיו.
דמויות מרכזיות בקובץ המאמרים
גדעון האוזנר
גדעון האוזנר (26 בספטמבר 1915 – 15 בנובמבר 1990) היה משפטן ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כחבר הכנסת וכשר בממשלת ישראל. ידוע בעיקר כמי שהיה התובע מטעם מדינת ישראל במשפט אייכמן.
גורי מתאר את נאום הפתיחה של התובע במשפט, גדעון האוזנר, כנאום מכונן בעל השפעה יוצאת דופן: "אומרים, ובצדק, כי נאום האישום של היועץ המשפטי גדעון האוזנר היה מעמד בלתי נשכח. הייתי שם. אני מאשר את הדברים האלה. אילו הייתי קורא את עיקרי דבריו בספר [...] הייתי עומד, ירא אני. [...] אבל דברים ידועים אלו נאמרו בבית המשפט מול איש נאשם, באווירה המיוחדת במינה השוררת בבית הדין הזה, בירושלים, ופתע, בדרך פלא זכו לכח בלתי משוער מראש, לעצמת תדהמה, שאין לה אחיות. ניתן לשער לפיכך, כי המילים האלה זכו לשעת חסד מיוחדת במינה".[3]
נאומו הידוע של האוזנר נפתח במילים אלו: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".
אדולף אייכמן
אוטו אדולף אייכמן (19 במרץ 1906, זולינגן, גרמניה - 31 במאי 1962, רמלה, ישראל) היה פושע מלחמה נאצי. כראש מחלק היהודים בגסטפו, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס אס בגרמניה הנאצית, היה מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה. בשנת 1960 נלכד על ידי המוסד בארגנטינה והובא למשפט בישראל. הורשע על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, נידון למוות בתלייה, והוצא להורג ב-31 במאי 1962.
דוגמה להצגתו של גורי את אדולף אייכמן, הנאשם, מתבטאת בתיעוד הקראת כתב האישום המכיל תיאורים זוועתיים, ותגובת אייכמן אליהם, המושווה לתגובה פסל: "שעה תמימה נמשכת קריאת כתב האישום בעברית ובתרגום גרמני. אושוויץ, חלמנו, בלזץ, סוביבור, טרבלינקה, מיידנק-- נשמע קולו השקט של השופט, כשהוא מתחלף בקולו של המתורגמן הישראלי בעל המבטא הוינאי-- בין השנים 1939-1945- גזים, שריפות, יריות, תליות... הפסל לא נע [...] השופט לנדאו קורא פרט אחר פרט, עבירה אחר עבירה ודבריו נופלים אל ים הדומייה [...] הפסל לא נע".[4]
רוברט סווארציוס
רוברט סרווציוס (31 באוקטובר 1894 – 7 באוגוסט 1983) היה עורך דין גרמני שהגן על אדולף אייכמן במשפטו. ייצג פושעי מלחמה נאצים נוספים במשפט נירנברג.
גורי, על אף היכרותו עם מערכת המשפט והפרוצדורות, עדיין התקשה לקבל את האבסורד שבהגנה על אייכמן: "הד"ר סווארציוס קם. בעוד מרחפות בחלל האולם אותן מילים המנסות להיות באות כח יורידית לצעקה המחרידה ביותר שצעק אדם אי פעם, קם ד"ר סווארציוס, פרקליטו השמנמן- אדמדם של האיש היושב כעת בתא הזכוכית. זה היה ברור מראש. הייתי מוכן לכך ואף על פי כן, אני חש כעת איך הבחילה שמה מחנק לגרוני".[5]
ביקורות על הספר
הספר זכה לתהודה רבה, ועורר את התחושה שגורי הצליח לשקף את המשפט בצורה הטובה ביותר. כפי שאומר יחיעם ויץ: "באמצעות הספר הזה ניתן למשש, בקצות האצבעות ממש, את "משק כנפי ההיסטוריה" של אותם ימים".[6] גם אלון גן טוען כי יותר מכל אדם אחר היטיב חיים גורי בכתביו להסביר את השינוי מטלטל הזהות שעורר משפט איכמן.[7]
ביקורת אחרת מציינת כי הספר עוצר נשימה, גם בקריאתו ארבעים שנה אחרי שנכתב. אורנה קדוש מסבירה כי בגלל דרך הכתיבה הניו-ז'ורנליסטית, "גורי מאפשר לקורא לחדור לראשו וללבו, ולהיות איתו שם באולם המשפט, עם כל המחשבות והרגשות שהדברים האיומים מעוררים. בשפה רזה, בלי פאתוס, בלי פיוט, יצר גורי ספר שהוא שיר קינה."[8]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ראובן שהם, בין הנודרים ובין הנדרים : פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי, קריית שדה בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ז 2006.
- חנה יבלונקה: מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, הוצאת משכל, 2001, עמ' 243–287.
- יחיעם ויץ: "משפט אייכמן כנקודת מפנה", דפים לחקר תקופת השואה, מאסף יא, 1993, עמ' 175–189.
הערות שוליים
- ^ חיים גורי, מול תא הזכוכית, למרחב, 11 באפריל 1961
- ^ מול תא הזכוכית/ חיים גורי, באתר הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים
- ^ חיים גורי, בעיות קומוניקציה, למרחב, 24 באפריל 1961
- ^ חיים גורי, מול תא הזכוכית, למרחב, 12 באפריל 1961
- ^ חיים גורי, מול תא הזכוכית, למרחב, 12 באפריל 1961
- ^ יחיעם וייץ, עדות על משפטה של "הפלנטה האחרת", באתר הארץ, 15.08.2011
- ^ אלון גן, קורבּנוּתם אוּמנוּתם- משיח קורבני לשיח ריבוני, ירושלים: מכון ישראלי לדמוקרטיה, 2014, עמ' 61-64
- ^ אורנה קדוש, הפלמ"חניק כואב את המחר, באתר מקור ראשון, 25.05.2001
