רוברט סרווציוס
רוברט סרווציוס (בגרמנית: Robert Servatius; 31 באוקטובר 1894 – 7 באוגוסט 1983) היה עורך דין גרמני שהגן על אדולף אייכמן במשפטו, כמו גם על פושעי מלחמה נאצים נוספים.
ביוגרפיה
רוברט סרווציוס נולד בעיר קלן בגרמניה בשנת 1894 למשפחת תעשיינים וחקלאים. לאחר סיום לימודי תיכון בקלן הוא התגייס לצבא הגרמני ושרת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה. בין השנים 1918–1922 הוא למד משפטים בערים מרבורג, מינכן, ברלין ובון. הוא סיים התמחותו ועמד בבחינות הרישיון לעריכת דין בשנת 1925 ושב לעבוד כעורך דין בעיר קלן. במלחמת העולם השנייה גויס לצבא גרמניה הנאצית, שרת כקצין תותחנים בחזית, וקודם עד לדרגת מיור.
במשפטי נירנברג, שבהם הועמדו לדין ראשי הפושעים הנאצים הגן סרווציוס על פריץ זאוקל, מי שהיה שר העבודה במשטר הנאצי ואחראי על העבדות של מיליוני עובדי כפייה, שהורשע והוצא להורג. כמו כן, ייצג גם את קרל ברנדט, אחד מרופאיו האישיים של היטלר, שנטל חלק בתוכנית האותנסיה, שהורשע אף הוא והוצא להורג.
כאשר נלכד בארגנטינה בשנת 1960 פושע המלחמה אדולף אייכמן, שהיה מראשי האחראים להוצאתה לפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדתו של העם היהודי, והובא למשפט במדינת ישראל, נתברר כי אין עורך דין ישראלי שיהיה מוכן ללמד עליו סנגוריה. לצורך קיום נאות של ההליך המשפטי נעשה תיקון בחוק שאיפשר לעורך דין זר לייצג את אייכמן במשפטו. ד"ר סרווציוס נבחר על ידי בני משפחתו של אייכמן להיות לסניגורו, לאחר שהציע את שירותיו בשיחת טלפון לאחיו החורג של אייכמן בעיר לינץ שבאוסטריה. עם זאת, בידי אייכמן לא הייתה האפשרות לשלם את שכר טרחתו בסך 30,000 דולר, כך שממשלת ישראל נאלצה לשלם את שכר הטרחה. סרווציוס הגיע לישראל באוקטובר 1960, על מנת לייצג את אייכמן במשפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים.[1] עם הגיעו לארץ נפגש לראשונה עם לקוחו על מנת להכין את ההגנה. סרווציוס נעזר בעורך דין גרמני צעיר ממינכן, דיטר וכטנברוך (Dieter Wechtenbruch).
אסטרטגיית ההגנה תוכננה להיות על פי הכללים הבאים שד"ר סרווציוס קבע:
- לא לחקור בחקירה נגדית את עדי התביעה ניצולי המחנות.
- לא לנקוט טקטיקה של דחיות.
- לטעון נגד חוקיות ההליך וסמכות בית המשפט.
- לטעון נגד האפשרות ששופטים יהודים יפסקו באובייקטיביות.
- לטעון כי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הוא חוק אקסטריטוריאלי ונחקק לאחר ביצוע העבירות בהן מאשימים את הנאשם, זאת בניגוד לכללי המשפט המקובלים.
- לטעון כי המעשים שעשה הנאשם היו חוקיים במדינה ששלחה אותו לבצעם.
- לטעון כי אייכמן לא היה איש ההנהגה הנאצית אלא ביצע פקודות ולא היה יכול להתנגד להן.
- לטעון כי היו מקרים בהם אייכמן התנגד להשמדת יהודים.
- לטעון כי אייכמן לא השתתף בישיבות מכריעות שדנו בהשמדת היהודים כדוגמת ועידת ונזה, כאיש ההנהגה הנאצית, אלא כפקיד ביצוע.
- לטעון כי לבית המשפט אין סמכות לדון את אייכמן, מאחר שהוא הובא לדין בדרך של חטיפה מארגנטינה.
- לטעון כי מדינת ישראל לא הייתה קיימת במועד ביצוע העבירות, ועל כן אין בסמכות בית המשפט הישראלי לדון בהן.
ד"ר סרווציוס ניהל את ההגנה במשפט אייכמן על פי סדרי הדין, מבלי לעורר פרובוקציה או לנקוט בכל צעד הפגנתי או פרו-נאצי. הוא העלה טענות מפורטות, על פי הטקטיקה של ההגנה כפי שפורטה לעיל בדבר סמכותו של בית המשפט לשפוט את אייכמן בשפיטה פלילית רטרואקטיבית, על ידי מדינה שלא הייתה קיימת בזמן ביצוע העבירות, כאשר הנאשם הובא לדין באמצעות חטיפתו ממדינה אחרת. בית המשפט התייחס בכובד ראש לטענות אלה ודחה אותן לגופן.
לאחר שנידון אייכמן למיתה, הגיש ד"ר סרווציוס ערעור בשמו לבית המשפט העליון, אך הערעור נדחה. לאחר דחיית הערעור הגיש ד"ר סרווציוס בקשת חנינה לנשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי,[2] והלה דחה את הבקשה.
בתום המשפט חזר ד"ר סרווציוס לגרמניה. לאחר שובו לגרמניה לא עורר ד"ר סרווציוס כל טענה באמצעי התקשורת בקשר למשפט, לתקינותו ולחוקיותו.
דרך ניהולו את הגנתו של אייכמן תרמה ללגיטימיות של משפט אייכמן בפני העולם.
ד"ר רוברט סרווציוס מת בקלן בשנת 1983.
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רוברט סרווציוס |
הערות שוליים
- ^ סרווציוס מביע אימון בבית המשפט הישראלי, דבר, 5 באוקטובר 1960
- ^ בקשת החנינה של אייכמן הועברה אל נשיא המדינה - תחילת הכתבה, דבר, 31 במאי 1962; המשכה של הכתבה, דבר, 31 במאי 1962
