מחנות פליטים סהראווים
 |
מחנות הפליטים הסהרהיים בטינדוף, אלג'יריה, הם אוסף של מחנות פליטים שהוקמו במחוז טינדוף, אלג'יריה בשנים 1975–1976 עבור פליטים סהרהים שנמלטו מפני הכוחות המזוינים של מרוקו, שהתקדמו דרך סהרה המערבית במהלך מלחמת סהרה המערבית. כיום רוב הפליטים המקוריים עדיין חיים במחנות.[1][2]
ההזדמנויות המוגבלות לביטחון עצמי בסביבה המדברית הקשה אילצו את הפליטים להסתמך על סיוע הומניטרי בינלאומי להישרדותם. עם זאת, מחנות טינדוף שונים מרוב מחנות הפליטים ברמת הארגון העצמי. רוב העניינים וארגון חיי המחנה מנוהלים על ידי הפליטים עצמם, עם מעט התערבות חיצונית.
המחנות מחולקים לחמישה וילאייטים (מחוזות) על שם ערים בסהרה המערבית; לעיון (אל-עיון), אווסרד, סמארה, דאח'לה ולאחרונה קייפ בוג'דור (או הדאירה של בוג'דור). בנוסף, ישנו מחנה לוויין קטן יותר המכונה "27 בפברואר", הכולל פנימייה לנשים ומחנה מנהלי בשם רבוני. המאהלים פרוסים על שטח די גדול. רובם נמצאים במרחק של שעה נסיעה מהעיר האלג'יראית טינדוף, מחנה דאח'לה שוכן 170 ק"מ לדרום מזרח. המחנות הם גם המפקדה של האזור הצבאי השישי של רפובליקה סהרה הערבית הדמוקרטית.
מוסדות מינהל ושירות ציבורי
מחנות הפליטים מנוהלים על ידי חזית פוליסריו, שהיא החלק המינהלי של רפובליקה סהרה הערבית הדמוקרטית (SADR). הממשלה הגולה והממשל של SADR ממוקמים במחנה רבוני. מחנות טינדוף מחולקים ליחידות משנה מנהליות הבוחרות בעצמן את הפקידים שייצגו את השכונות בקבלת החלטות פוליטית. כל אחת מארבעת ה "וילאטיים" (מחוזות) מחולקת לשש או שבע "דאיירות" (כפרים), אשר בתורן מחולקות ל"בריוס" (שכונות).
ועדות מקומיות מחלקות מוצרים בסיסיים, מים ומזון, בעוד שרשויות "דאירה" המורכבות על ידי נציגי ה"בריוס" אחראיות על בתי הספר, פעילויות תרבות ושירותי רפואה. יש הטוענים כי הדבר מביא לצורה של דמוקרטיה בסיסית ברמת ניהול המחנה, וכי הדבר שיפר את יעילות חלוקת הסיוע.[דרוש מקור]
נשים פעילות בכמה רמות של מינהל בעיקר באמצעות האיחוד הלאומי של נשים סהרוואיות, ונציבות האו"ם לפליטים העריך את חשיבותן בניהול המחנה והמבנים החברתיים.
לפי חזית פוליסריו, אלג'יריה אינה מתערבת בארגון שלה, ומתייחסת לאזור כאזור תחת שלטון עצמי של סהרה, אם כי הצהרות של האחראים לשעבר של פוליסריו סותרות זאת.[דרוש מקור] בעוד שלצבא האלג'יראי יש נוכחות משמעותית בעיר הסמוכה טינדוף, אלג'יריה מתעקשת שהאחריות לזכויות האדם במחנות היא של הפוליסריו.
תושבי המחנה כפופים לחוקה ולחוקים של רפובליקת הסהרה המערבית. מערכת משפט מקומית, עם בתי משפט ובתי כלא, מנוהלת על ידי חזית פוליסריו. לקאדים מקומיים (שופטי שריעה ) יש סמכות שיפוט בנושאי מעמד אישי ודיני משפחה.
חזית פוליסריו נתנה חשיבות לחינוך מיום הקמה. הרשויות המקומיות הקימו 29 גני ילדים, 31 בתי ספר יסודיים ושבעה בתי ספר תיכוניים, המוסדות האקדמיים של '27 בפברואר' ו'12 באוקטובר' וכן מרכזי הכשרה טכניים שונים (מבלי לשכוח שמחנות טינדוף מונים 90,000 פליטים). בעוד חומרי ההוראה עדיין נדירים, שיעור האוריינות עלה מכ-5% בהקמת המחנות ל-90% ב-1995 חינוך ילדים הוא חובה, וכמה אלפים קיבלו השכלה אוניברסיטאית באלג'יריה, קובה ובספרד כחלק מחבילות סיוע.
במחנות ישנן 27 מרפאות, בית חולים מרכזי וארבעה בתי חולים אזוריים.
גברים ממלאים שירות צבאי בכוחות המזוינים של הרפבובליקה. בשנות המלחמה, לפחות חלק מהנשים נרשמו ליחידות עזר ששמרו על מחנות הפליטים.
אוכלוסייה
מספר הפליטים הסהראווים במחנות טינדוף שנוי במחלוקת ורגיש מבחינה פוליטית. מרוקו טוענת שחזית פוליסריו ואלג'יריה מעריכות יתר על המידה את המספרים כדי למשוך תשומת לב פוליטית וסיוע חוץ, בעוד שחזית פוליסריו מאשימה את מרוקו בניסיון להגביל סיוע אנושי כאמצעי לחץ על אוכלוסיות פליטים אזרחיות. מספר הפליטים יהיה חשוב גם בקביעת משקלם הפוליטי במקרה אפשרי של משאל עם לקביעת מעמדה העתידי של סהרה המערבית.
השלטונות האלג'יריים העריכו את מספר הפליטים הסהראווים באלג'יריה ב-165,000. נתון זה נתמך על ידי חזית פוליסריו, אם כי התנועה מכירה בכך שחלק מהפליטים חזרו למאוריטניה, מדינה המאכלסת כ-26,000 פליטים מהסהרה. נציבות האו"ם לפליטים התבססה על הנתון של אלג'יריה במשך שנים רבות, אך ב-2005 החשש מפני התנפחותו הוביל את הארגון לצמצם את המספר ל-90,000 בהתבסס על ניתוח תמונות לוויין. נציבות האו"ם מנהלת דיאלוג עם ממשלת אלג'יריה והנהגת הפליטים, ומבקשת לערוך מפקד אוכלוסין כדי לקבוע את המספר המדויק של הפליטים במחנות.
בשנת 1998, משלחת מינורסו של האו"ם זיהתה 42,378 מבוגרים בגילאי הצבעה במחנות, נספרו רק אלו שיצרו קשר עם משרדי הרישום של הנציגות ולאחר מכן הצליחו להוכיח כי מוצאם מסהרה המערבית שלפני 1975. לא נעשה ניסיון להעריך את מספר האוכלוסייה הכולל במחנות.
ממשלת מרוקו טוענת כי המספר הכולל של פליטים הוא כ-45,000 עד 50,000, וכן כי אנשים אלה מוחזקים במחנות על ידי חזית פוליסריו בניגוד לרצונם. עם זאת, סוכנות הביון המרכזית מציינת כי ישנם כ-100,000 פליטים במחנות בחסות אלג'יריה ליד העיירה טינדוף בלבד.[3]
תנאי חיים
אזור טינדוף ממוקם על ה"חמאדה", מישור מדברי רחב ידיים של מדבר סהרה. הטמפרטורות בקיץ בחלק זה של החמאדה, שנקרא גם "גן השטן", הן לרוב מעל 50 מעלות צלזיוס וסופות חול תכופות משבשות את החיים הרגילים. יש מעט או אין צמחייה, ויש לאסוף עצי הסקה ברכב במרחק עשרות קילומטרים. רק למעטים מהמחנות יש גישה למים, ומקורות השתייה אינם נקיים ואינם מספקים לכלל אוכלוסיית הפליטים. לא ניתן לקיים חיים בסיסיים בסביבה זו, והמחנות תלויים לחלוטין בסיוע חוץ.
מזון, מי שתייה, חומרי בניין וביגוד מובאים ברכב על ידי סוכנויות סיוע בינלאומיות. מזון בסיסי מובא מנמל אוראן לראבוני על ידי תוכנית המזון העולמית (WFP) בשיתוף הסהר האדום האלג'יראי (ARC) וממשלת אלג'יריה, בעוד שחלוקת המזון מראבוני מאורגנת על ידי חזית פוליסריו בשיתוף הסהר האדום המערבי של סהרה (WSRC). עם עלייתה של כלכלת שוק בסיסית, חלק מהפליטים הצליחו לרכוש מכשירי טלוויזיה ולהשתמש במכוניות; כמה מאות צלחות לוויין צצו בשנים האחרונות.
אוכלוסיית הפליטים סובלת ממחסור בירקות, מזון מזין ותרופות. לפי נתוני האומות המאוחדות ותוכנית המזון העולמית, 40% מהילדים סובלים ממחסור בברזל, ו-10% מהילדים מתחת לגיל חמש סובלים ממחסור חריף בתזונה. 32% סובלים ממחסור כרוני בתזונה. 47% מהנשים סובלות ממחסור בברזל.[דרוש מקור]
גשמים עזים ושיטפונות הרסו חלק ניכר מהמחנות בפברואר 2006, מה שגרם לתגובת משבר של UNHCR ותוכנית המזון העולמית (WFP), להחלפת דיור שנהרס באוהלים ולספק מזון לכיסוי מחסנים שאבדו.
תוכנית המזון העולמית הביעה שוב ושוב את דאגתה ממחסור בתרומות, והזהירה מפני השלכות בריאותיות חמורות אם הצרכים לא ייענו. נציבות האו"ם לפליטים הזהירה בתחילת 2007 כי הדרישות לא נענו במחנות הסהרה, וכי קיים בהם תת-תזונה חמורה. צוין כי המצב גרוע במיוחד בדאח'לה, האזור הפחות נגיש.
באוקטובר 2015, גשמים כבדים הציפו שוב את מחנות הפליטים, והרסו בתים (עשויים מלבני חול), אוהלים וציוד מזון. יותר מ-11,000 משפחות נפגעו.[4]
הנציבות האירופית מתייחסת לפליטים הסהרהיים כאל "הפליטים הנשכחים".[5]
מעמד הנשים
חזית פוליסריו ניסתה לקדם את המחנות באמצעות דגש על חינוך, מיגור השבטיות ומתן זכויות לנשים. ב-1974 הוקם האיחוד הלאומי של נשים סהרוואיות. תפקידן של הנשים הסהרוואיות היה מרכזי כבר בחיים הפרה-קולוניאליים והקולוניאליים, אך התחזק עוד בשנות המלחמה (1975–1991), כאשר נשים סהרוואיות ניהלו את רוב הממשל של המחנות, בעוד הגברים נלחמו בחזית. זה, יחד עם שיעורי אוריינות וחינוך מקצועי, יצר התקדמות גדולה בתפקידן של נשים בחברה הסהרה. החזרתם של מספר רב של גברים סהרוואים מאז הפסקת האש ב-1991 האטה את ההתפתחות הזו לפי, אך נטען כי נשים עדיין מנהלות את רוב הממשל של המחנות, ואיגוד הנשים בסהרה UNMS פעיל בקידום מעמדן.
עם זאת, נשים שהיו תושבות המחנות טענו שנשים במחנות הפליטים נשללות מזכויות היסוד שלהן והן קורבנות של הדרה ואלימות.[6][7]
עבודה וכלכלה
בעוד שמספר ארגונים בינלאומיים ( ECHO, WFP, אוקספם, UNHCR ועוד) פעילים במחנות, חזית הפוליסריו מתעקשת להשתמש בעיקר בצוות מקומי לבנייה, הוראה וכו'.[דרוש מקור] היא טוענת שזה יעזור להפעיל את אוכלוסיית הפליטים, כדי למנוע תחושת קיפאון וחוסר תקווה לאחר 30 שנות גלות.[דרוש מקור] עם זאת, מקומות העבודה נותרו נדירים ואלו הסהראווים שהתחנכו באוניברסיטאות בחו"ל יכולים למצוא רק לעיתים רחוקות אם בכלל הזדמנויות להשתמש בכישוריהם.[דרוש מקור] כמה סהראווים עובדים בעיר טינדוף הסמוכה.[דרוש מקור]
כלכלה מוניטרית פשוטה החלה להתפתח במחנות במהלך שנות ה-90, לאחר שספרד החליטה לשלם פנסיה לסהראווים שגויסו בכפייה כחיילים "בטרופאס נומאדס" בתקופה הקולוניאלית. הכסף הגיע גם מסהראווים שעבדו באלג'יריה או מחוצה לה, ומפליטים שמנהלים אורח חיים מסורתי של בדואים וטוארגים, הרועים בקר באלג'יריה, מאוריטניה ובאזורים שבידי פוליסריו של מערב סהרה. עם זאת, הכלכלה הפרטית נותרה מוגבלת מאוד, והמחנות ממשיכים לשרוד בעיקר באמצעות סיוע חוץ וסיוע אלג'ירי.
הפרדה משפחתית וזכויות אדם
מכיוון שחזית פוליסריו ומרוקו עדיין נמצאות במלחמה, ביקורים בין המחנות והחלקים שבשליטת מרוקו של סהרה המערבית הם כמעט בלתי אפשריים, כאשר החומה המרוקאית מעכבת את התנועה דרך סהרה המערבית, וגבול אלג'יריה-מרוקו סגור. בנוסף אלפי משפחות הופרדו למשך 30 שנה, מצב כואב לאוכלוסייה הן בסהרה המערבית והן במחנות הפליטים. בשנת 2004, ניהלה נציבות האו"ם לפליטים תוכנית חילופי ביקורי משפחות לביקורים של חמישה ימים למספר מצומצם של אנשים, המגיעים מהמחנות לשטחים שבשליטת מרוקו ולהפך. האו"ם גם הקים שירותי טלפון ודואר בין המחנות לסהרה המערבית שבידי מרוקו.
בעוד שפוליסריו מתלוננת על דיכוי של פעילי זכויות אדם סהראווים בחלקים שבשליטת מרוקו של סהרה המערבית; ממשלת מרוקו, קבוצות מתנגדים בתוך פוליסריו, כמו גם חברים לשעבר בפוליסריו, טענו כי מחנות הפליטים הם מדי פעם זירת הפרת זכויות אדם נגד אוכלוסיית הפליטים על ידי פוליסריו.[דרוש מקור]
חזית פוליסריו הכירה בדיווחים על התעללות בשנות השבעים והשמונים, אך מכחישה את ההאשמות בהתעללות מתמשכת. דיווחים על מכות ועינויים, במקרים רבים שהובילו למוות, של שבויי מלחמה מרוקאים שהוחזקו בעבר במחנות זכו לגיבוי של כמה ארגוני זכויות אדם, מה שנראה כי תרמו לשחרורם של אחרוני האסירים הללו עד הקיץ. של 2005. ישנן תלונות על הגבלות על התנועה בין המחנות, כאשר מרוקו מתארת אותן כמנותקות לחלוטין מהעולם החיצון, אך רשויות המחנות טוענות שזה לא נכון, וכי הן פשוט עוסקות ברישום תנועות למטרות הקצאת סיוע. ארגוני זכויות אדם המבקרים הגיעו למסקנה כי התנאים בעייתיים בכל הקשור לקיום בסיסי, אך מצב זכויות האדם משביע רצון. ביקור של OHCHR (משגיחי זכויות האדם של האומות המאוחדות) בסהרה המערבית שבשליטת מרוקו ובמחנות הפליטים טינדוף בשנת 2006 לא תיעד שום תלונות על הפרת זכויות אדם במחנות, אך הדגיש את הצורך במידע נוסף. עם זאת, הדו"ח, שמתח ביקורת קשה על התנהלות מרוקו בסהרה המערבית, זכה לטענות כמוטה ומפלגתי על ידי ממשלת מרוקו. באפריל 2010 קראה ממשלת סהרה לאו"ם לפקח על זכויות האדם בשטחים המשוחררים ובמחנות הפליטים, והצהירה כי "אנו מוכנים לשתף פעולה באופן מלא עם שומרי זכויות האדם של האו"ם בשטח שבשליטתנו. על האו"ם להתייחס להצעה זו ברצינות, ולבקש ממרוקו לעשות כמוהו".
2011 חטיפת עובדים זרים לא ממשלתיים
ב-23 באוקטובר 2011, שלושה עובדי סיוע הומניטרי אירופאים נחטפו בראבוני, המרכז המנהלי של מחנות הפליטים. שלושת בני הערובה היו שני אזרחים ספרדים (אנריק גוניאלון ואיינהואה פרננדס דה רינקון) ואישה איטלקייה (רוסלה אורו); כולם חברים בארגונים לא ממשלתיים הומניטריים. במהלך החטיפה, אנריק גוניאלון ושומר סהרה נפצעו על ידי התוקפים, שלפי מקורות פוליסריו הגיעו ממאלי.[8]
בתחילה אמר בראהים ע'אלי, שגריר רפובליקת הסהרה המערבית באלג'יר, כי ארגון אל-קאעידה במגרב האיסלאמי (AQMI) אחראי לתקרית זו.[9] מקורות ביטחוניים מאוריטניים ומאליים הצביעו גם על אל קאעידה כמבצעי החטיפה.[10][11]
החטיפה זכתה לגינוי נרחב בינלאומי, למשל על ידי הוועדה האפריקאית לזכויות אדם וזכויות העמים[12] והאיחוד האירופי.[13]
החטופים שוחררו לחופשי על ידי התנועה לאחדות וג'יהאד במערב אפריקה (MOJWA) בגאו, מאלי ב-18 ביולי 2012, והועברו לבורקינה פאסו ומאוחר יותר לספרד.[14]
השפעה ספרותית
המשוררים הדג'טו עליאת סוולם וחוסין מולוד כתבו על החיים במחנה המחאה גדיים איזיק.[15]
ראו גם
- חמש הערים בסהרה המערבית שעל שמן מחנות הפליטים:
קישורים חיצוניים
קרלוטה גל, ניו יורק טיימס, קולות המאבק שבים ועולים מבין הדיונות בסהרה המערבית, באתר הארץ, 6 במרץ 2015- תמונות ממחנות הפליטים הסהרהיים בטינדוף ומ"השטחים המשוחררים" בסהרה המערבית, מאת נאצ'ו הרננדז.
- כתבה על יום השנה ה-35 להכרזת ה-SADR, שנערך במחנות טינדוף ובטיפאריטי
הערות שוליים
- ^ אירן בוחשת גם בסהרה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 9 בספטמבר 2018
- ^ קרלוטה גל, ניו יורק טיימס, קולות המאבק שבים ועולים מבין הדיונות בסהרה המערבית, באתר הארץ, 6 במרץ 2015
- ^ "Africa :: Algeria — The World Factbook - Central Intelligence Agency". www.cia.gov. נבדק ב-2020-04-18.
- ^ "Heavy rainfalls damage Sahrawi refugee camps".
- ^ "Algeria". 3 באוקטובר 2013. ארכיון מ-2018-04-26. נבדק ב-2018-04-25.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Menara - Menara.ma, le portail du Maroc - actualité, offres d'emploi, petites annonces, pages Jaunes, musique, blogs, cinéma - Menara.ma". ארכיון מ-2014-09-15. נבדק ב-2014-09-14.
- ^ voicesmeafrica, קולות מאפריקה: לזכרה של מרים חסן, באתר קולות מאפריקה - Voices from Africa, 2015-08-29
- ^ Aid workers kidnapped from Tindouf camp (אורכב 07.11.2012 בארכיון Wayback Machine) Magharebia, 25 October 2011
- ^ AFP (23 באוקטובר 2011). "Le Polisario accuse Aqmi d'avoir enlevé trois Européens dans un camp sahraoui". France24. ארכיון מ-24 בדצמבר 2011. נבדק ב-7 בדצמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Aid workers snatched from Sahrawi camp (אורכב 04.03.2016 בארכיון Wayback Machine) Magharebia, 24 October 2011
- ^ AQIM likely responsible for Tindouf kidnappings (אורכב 31.08.2012 בארכיון Wayback Machine) Magharebia, 2 November 2011
- ^ Communiqué on the abduction of three humanitarian NGO workers from Sahrawi Refugee Camps (אורכב 19.01.2013 בארכיון Wayback Machine) Achpr.org, 31 October 2011
- ^ Answer given by High Representative/Vice-President Ashton on behalf of the Commission European Parliament, 22 February 2012
- ^ Spaniards freed by terrorists in Mali after nine months (אורכב 02.08.2012 בארכיון Wayback Machine) El País, 18 July 2012
- ^ Berkson, Samuel; Sulaiman, Mohamed (2015).
