מיכאיל בכטין

מיכאיל בכטין

לידה	17 בנובמבר 1895 אוריול, האימפריה הרוסית
פטירה	7 במרץ 1975 (בגיל 79) מוסקבה, ברית המועצות
זרם	מפורמליזם רוסי ועד סטרוקטורליזם ופילוסופיה דיאלוגית
תחומי עניין	תורת הספרות, אסתטיקה, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של הלשון
הושפע מ	עמנואל קאנט, הרמן כהן, ארנסט קסירר
השפיע על	ז'וליה קריסטבה, צ'ארלס טיילור, צווטאן טודורוב

מיכאיל מיכאילוביץ' בכטין (ברוסית: Михаил Михайлович Бахти́н‏; 17 בנובמבר 1895- 7 במרץ 1975) היה מבקר ספרות, פילוסוף ומבקר תרבות ולשון. מגדולי חוקרי הספרות והפילוסופים של המאה ה-20. עד מותו היה ידוע אך למתי-מעט אולם מאז שנות ה-80 התרבה המחקר אודותיו, ספריו הוצאו לאור במספר שפות והגותו משמשת בסיס למחקרים רבים בביקורת תרבות, פילוסופיה של הלשון ועוד.

ביוגרפיה

שנים ראשונות

בכטין נולד באוריול, רוסיה. בילדותו חלה בדלקת העצם כרונית (אוסטיאומליטיס) שהפכה אותו אט-אט לנכה. אביו של בכטין היה פקיד בכיר במספר סניפים של בנק, ולכן נדד בילדותו בין וילנה, אודסה וסנקט פטרבורג, שם למד בין השנים 1913–1918 היסטוריה ופילולוגיה באוניברסיטה המקומית כסטודנט שלא מן המניין, לצד אחיו הבוגר ניקולאי (לימים ידידו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין). את לימודיו לא השלים בגלל מלחמת העולם הראשונה והפיכת אוקטובר.

חוג בכטין

במהלך המהפכה לא יכל לשהות בעיר עקב הרעב הכבד ששרר בה ולכן עבר לכהן כמורה בעיירה נבל שליד סנקט פטרבורג ולאחר מכן בעיר ויטבסק. בנבל נאספה קבוצה של אינטלקטואלים המכונה במחקר כיום "חוג בכטין" (במקור נקראה על ידי חבריה "סמינריון קאנט") וכללה את המשוררים ולנטין וולושינוב ובוריס זובאטין, הפילוסוף וחוקר הספרות פאבל מדבדב, הפסנתרנית מריה יודינה ואחרים. בנבל ובויטבסק נחשף באמצעות הפילוסוף מטביי קגן לפילוסופיה של הרמן כהן שהשפיעה עליו בהמשך. שם כתב את מחקריו הראשונים: "לפילוספיה של המעשה" (אנגלית: "Towards a Philosophy of the Act") ו"מחבר וגיבור ביצירה האסתטית" (אנגלית: "Author and Hero in Aesthetic Activity").

בשנת 1924 התחתן עם ילנה וחזר עמה ללנינגרד (שמה של סנט פטרבורג בתקופת השלטון הסובייטי) יחד עם רבים מחברי ה"חוג". בתקופה זו החלו להתפרסם כתבים מאת חברי החוג, ובפרט מאת וולושינוב ומדבדב. חוקרים רבים סבורים כי חיבורים אלה אינם אלא חיבורים של בכטין עצמו, או לכל הפחות סיכומי שיחות עמו. לפיכך, במחקר נחשבים לעיתים קרובות "עבודות חוג בכטין" כמייצגות ישירות את רעיונותיו של בכטין באמצע וסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. בפרט מבוססים הדברים על אמירתו של בכטין "איזו חשיבות יש לכך, לזהות המחבר ולשם?" בתשובה לשאלה מי כתב את החיבורים הללו, לפי עדותו של יורש העיזבון של בכטין, סרגיי בוצ'רוב. באמצעות הוצאת הכתבים תחת שמות חבריו בכטין התבטא, אולי במושגים מרקסיסטיים שלא היה משתמש בהם אילו היה כותב בשמו, ואילו היה כותב כפי שהיה רוצה, היה נעצר. היצירה המקורית שכתב באותה תקופה הייתה הספר (היחיד שפרסם עד שנות ה-60) "סוגיות ביצירתו של דוסטויבסקי", הספר ראה אור ב-1929.

גלות בקזחסטן ובסרנסק

בכטין, שהיה נוצרי ודבק באמונתו, הצטרף לקבוצה דתית בלנינגרד. עקב כך הואשם ב"פעילות אנטי-מהפכנית" ונידון לחמש שנים במחנה כפייה, אולם עונש חמור זה הומתק לעונש קל באופן יחסי עקב נכותו ועקב ההשתדלות עבורו במשטר סטלין והוא הוגלה בשנת 1928 ל"גלות פנימית" של חמש שנים בעיר קוסטאנאי בקזחסטן, גורלו של חברו מדבדב היה עגום יותר והוא הוצא להורג. בקזחסטן היה בתחילה מנהל חשבונות ולאחר מכן מורה בבית ספר. תקופה זו נתנה בידו זמן לפתח את רעיונותיו ובאותה תקופה גיבש את הגרעינים לחיבוריו "הדיבר ברומן", "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" ו"יצירתו של פרנסואה רבלה", עבודה שתוגש על ידו לקבלת תואר דוקטור ושתצא לאור רק ב-1965. גם לאחר הגלות נשארו בכטין ומשפחתו בקוסטאנאי, הרחק ממרכזי הפעילות האינטלקטואלית מחד וממוקד הטיהורים הגדולים מאידך, דבר שאיפשר לבכטין לחיות חיים שקטים, מנותקים אך בטוחים באופן יחסי.

בשנת 1937 החל לנדור בכפרי מרכז רוסיה, אך לא הצליח למצוא עבודה עקב מצב בריאותו הרעוע ושימש בתפקידים כפקיד, מורה מחליף וכדומה. מחלת העצמות הכרונית ממנה סבל כל חייו הביאה לקטיעת רגלו בשנת 1938. מדי פעם היה נוסע למוסקבה וללנינגרד כדי להצטייד בספרים. כך נקלע ללנינגרד בעת המצור על לנינגרד. בשנת 1945 קיבל משרה בסמינר למורים בסרנסק, עיר נידחת בפלך מורדוביה, משרה בה החזיק עד לפרישתו בשנת 1961. בשנת 1952 קיבל דוקטורט על סמך עותק של "יצירתו של פרנסואה רבלה" ששלח בדואר. ניכר שהוצעו לו הצעות לצאת מאלמוניותו אך הוא דחה אותן, ייתכן שבשל החשש מעיני השלטונות.

"הגילוי מחדש"

בשנת 1961 הגיעו לסרנסק שלושה חוקרי ספרות צעירים ממוסקבה: סרגיי בוצ'רוב, גאורגי גאצ'ב וואדים קוז'ינוב לאחר שחיפשו במשך חודשים את מחבר הספר "סוגיות ביצירתו של דוסטויבסקי", אשר לא ידעו בתחילה אם הוא חי או מת והאם כתב בשם אמיתי או בשם עט. התוצאה של המפגש הייתה הוצאה מחדש של הספר, תוך קבלת היתר ממשטר חרושצ'וב והגעתו אל המערב, שם החל מיד לעורר הדים בקרב גולים רוסים ותורגם לצרפתית, לאיטלקית ורק אחר-כך לאנגלית. ב-1965 ראה אור גם הספר "יצירתו של פרנסואה רבלה והתרבות העממית של ימי הביניים והרנסאנס". שני הספרים הזניקו את בכטין לפופולריות והכרה בקרב הדור הצעיר הן ברוסיה והן בעולם (במיוחד בצרפת, וזאת גם על רקע מרד הסטודנטים בפריז במאי 1968).

ב-1969 עבר בכטין עם משפחתו למוסקבה. באותה עת התפרסמה גרסה מקוצרת של "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן". סטודנטים ניסו לערוך הוצאה מסודרת של כתביו מתוך עשרות קטעים, טיוטות ורשימות אך נתקלו באדישות של בכטין ובחוסר רצון לערוך את הגותו כהרצאת דברים סדורה. עם זאת ערך בכטין מספר מאמרים ומהדורות חדשות של ספריו. הסיכום של עבודתו מפרי עטו לא היה בחיבור אקדמי מכל סוג אלא דווקא במסגרת תשובה לשאלה של מערכת עיתון "נובי מיר" משנת 1970 ה"תשובה" הזו נחשבת לזיקוק רעיונותיו. בשנת 1971 נפטרה אשתו האהובה ילנה וב-1975 נפטר בכטין עצמו. את עיזבון כתביו הוריש לסרגיי בוצ'ארוב, אחד משלושת הסטודנטים ש"גילו" אותו מחדש.

הגותו

הגותו של בכטין משתרעת על מספר תחומי הגות ובהם ביקורת ספרות, ביקורת תרבות, פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המוסר ועוד. כיוון שלא למד לימודים פורמליים הגותו מצטיינת במקוריות רבה ובשימוש במושגים שהמציא על מנת לתאר תופעות (כגון דיאלוגיזם, הטרוגלוסיה, קרניבליות וכרונוטופ). בחייו כמעט ולא ראו אור חיבורים שלו בפילוסופיה ולכן נחשב במשך שנים ארוכות כמבקר ספרות בעיקר. עם זאת, ככל שחולף הזמן מתגלה בכטין יותר ויותר כפילוסוף שהגותו מסייעת להבנת תופעות ומצבים תרבותיים ולשוניים.

חלוקה לתקופות

רוב החוקרים מחלקים את חיי ההגות של בכטין לשלוש תקופות עיקריות (אם כי מורסון ואמרסון מחלקים גם לתתי-חלוקות): התקופה הראשונה, לפני הגלות, בה עסק בעיקר בשאלות של מוסר והיה מושפע מהפילוסופיה של עמנואל קאנט והרמן כהן. התקופה השנייה המתחילה עם פרסום הספר על דוסטויבסקי, בה עסק בחקר הרומן, פיתח את מושגי הדיאלוגיזם, ההטרוגלוסיה והקרנבליות והתקופה השלישית ("הכתבים המאוחרים") בה חזר לנושאים שהעסיקו אותו בעבר, שיכלל את חקירתם ואיחד אותם עם ביקורת תרבות ושיח באופן כללי.

קשה לשייך לעיתים עבודה לתקופה בשל שיטת עבודתו של בכטין שכמעט ולא כללה פרסום מוגמר אלא חזרה לטיוטות ושכלולן, חזרה לנושא תוך הרחבתו ושימוש באוצר מילים חדש. רעיונות חוזרים ועולים בצורות שונות לאורך השנים וכמובן, העובדה שהרשימות נעשו על ידיו לשימושו האישי ולרוב אינן מתוארכות.

ביקורת הרומן

בכטין ניסה לשלב בין הפורמליזם הרוסי לבין המרקסיזם, ולתאר את עליית הרומן כאירוע היסטורי, הקשור לא רק לתופעות פנים ספרותיות (כפי שתיארו הפורמליסטים הרוסים. ראו גם: הזרה), אלא גם לתופעות חברתיות, ולשינויים ביחסים הבין מעמדיים. על פי בכטין, הרומן הוא ז'אנר, שביסודו מונח ה"דיאלוגיזם" - תיאור החברה לא כאחדות טוטאלית, אלא כריבוי שכבות של אידאולוגיות, רעיונות ושפות. ברומן מדברים יחידים, אך הם מייצגים, טוען בכטין, את המעמד והמקום החברתי אליו הם שייכים. ההתנגשות בין סגנונות דיבור שונים אינה רק התנגשות סגנונית, אלא יש לה גם משמעות תוכנית, היא הופכת להיות סינקדוכה, שמייצגת שכבות חברתיות שלמות.

קרנבליות

במאמרו "רבלה וזמנו" מצביע בכטין על ההשפעה העצומה של הקרנבל על הספרות בכלל ועל זרם המניפאה (Menippea) בפרט. בכטין מרחיב את יסוד הקרנבל לרמה הבלשנית. לדידו מהות הקרנבל היא חציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם. השולי הופך למרכזי: פעולות הגוף והפרשותיו נהיים מוקד עניין, המעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, העבד מוכתר למלך. הקרנבל מוגדר על ידי המציאות היומיומית המשמימה ומשמש כאנטיתזה מאתגרת עבורה, בכך שהוא פותח לדיון מחודש את סמליה. בכטין טוען שהקרנבל מלא בסמלים אמביוולנטיים. "סמלים שמכילים דואליסטיות ומאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון".

הקרנבל אליו התייחס בכטין היה החגיגה שלפני צום ששת השבועות, שמקדים את חג הפסחא הנוצרי. בכטין ייחס לקרנבל משמעות עמוקה על חיי הקהילה בהציבו אלטרנטיבה פרועה, משוחררת ומאתגרת לשגרת היומיום, המאופיינת בהיררכיה ובניכור חברתי. ה"אחר" משתחרר ותופס את מרכז הבמה. הכנסייה ומוקדי הכוח הפיאודליים הופכים ליעד של בוז, לעג ופרודיה. הקרנבל מאופיין על ידי מופעי ראווה חזותיים, קומדיה ופרדוקסים מילוליים. כל המחסומים החברתיים הרגילים נפרצים, הבדלי מין, גזע וגיל נמחקים. נותרת תקשורת חדשה בגובה העיניים שמבוססת על "מגע חופשי ומוכר".

הטרוגלוסיה

המושג "הטרוגלוסיה" פירושו ריבוי קולות והשימוש שבכטין עושה בו הוא בתורת ביקורת הרומן שלו. ברומן ההטרוגלוסי (שהדוגמה אותה מביא בכטין היא החטא ועונשו של דוסטויבסקי) נשמעים קולות רבים של דמויות. ה"קולות" מאופיינים מעבר לתוכן הנובע מעמדה מוסרית, על ידי מעמד חברתי ורקע המתבטאים באמצעות סגנון ההתבטאות שלהם, השפה בה הם משתמשים, המושגים שלהם על העולם, הניסוח ומילות הלוואי (כמו פניה לדמויות אחרות, נימוס, מילים טפלות הנשמעות בדיבור ומקנות לו אפיון). דיונים שונים בין הדמויות מתקיימים במקביל וכך נוצר מארג של דיאלוגים רבי-רבדים.

דיאלוגיזם

המונח "דיאלוגיזם" אינו מונח של בכטין עצמו אלא של חוקריו (בפרט צווטאן טודורוב וז'וליה קריסטבה). המונח בא לתאר תאוריה פילוסופית, השקפת עולם וכלי ניתוחי לפיו כל פעילות אנושית, ובפרט זו העוסקת בשיח, בין אם מדובר או כתוב, היא פעילות של דיאלוג בין אדם לזולתו. האדריכלות של העולם היא אדריכלות של קיום מול הזולת ולכן הגדרת ה"אני" היא מכלול כל הפניות שלי אל האחרים. התורה הדיאלוגית נובעת מכתבים פילוסופיים שונים שכתב בכטין במהלך חייו מ"לקראת פילוסופיה של המעשה" המוקדם ועד "סגנונות דיבר" ("Speach Geners") המאוחר. ניתוח המושג נעשה על ידי חוקרי בכטין בארצות הברית בשנות ה-80 מורסון, הולקוויסט ואמרסון ומשמש כתשתית למחקרים מודרניים.

כתוצאה מהיות פעילות אנושית דיאלוגית, מתקיימים בה מספר מאפיינים.

• מיעון או פניה לאחר, "מאפיין מהותי (מכונן) של התבטאות הוא היותה מופנית כלפי מישהו, היותה ממוענת". הדיבור מבקש את ההתייחסות של הזולת, אחרת הוא מת. הערכת הדיבור באופן השלם ביותר האפשרי היא על ידי הנמען (או הנמענים) ולא על ידי מי שיצר אותו. אין דיבור סתמי, תמיד דיבור מופנה לנמען ומצפה לתשובה. במסגרת זו מתקיימת תמיד מודעות לשיפוט ההדדי של הדוברים ולגיטימציה לשיפוט זה. הדיבור תמיד כולל טון ערכי ורגשי, אותם מילים עצמן בטון אחר ומול נמען אחר יכולות לבטא תוכן שונה לגמרי. ההתבטאות גם כוללת "פזילה לאחר" (מונח שבו משתמש בכטין רבות), כלומר לא רק אל הנמען הישיר אלא גם אל "אחרים" אחרים, ובייחוד אל "השלישי", הצד השופט שיכול להיות קהל קונקרטי, העתיד או "השלישי האולטימטיבי - האל. בסוף ימיו הכליל בכטין עמדה זו לתרבות בכלל. גם התרבות כמכלול נמצאת בדיאלוג מול תרבויות אחרות החיצוניות לה. יתרה מכך - התרבות ניתנת לפרשנות רק על ידי מי שנמצא במידה מסוימת מחוץ לאותה התרבות אותה הוא רוצה להבין.
• חוסר סגירות או חוסר מוגמרות, "שום התבטאות אינה יכולה להיות לא הראשונה ולא האחרונה. היא רק חוליה בשרשרת". כל מה שנאמר ונכתב הוא רק "עד לנקודה זו" וסופו תמיד פתוח. השינוי האפשרי, התגובה, נלקחים בחשבון כבר בעת יצירת האמירה. באופן עקרוני לעולם ל"נאמרת המילה האחרונה" בשיח. עם זאת, כל אמירה (רפליקה) נאמרת מתוך האינדיבידואליות של הסובייקט הדובר (סובייקט השיח) ויש לה התחלה וסוף ברורים, פתיחה הקוראת לנמען וסיום המבקש את תגובתו. אולם האמירה הסגורה ניתנת להערכה רק בתוך ההקשר הכולל של הדיאלוג וההתחלה והסיום המובחנות שלה הופכות אותה לחוליה מובחנת בשרשרת הבלתי-נגמרת. "לכל רפליקה, גם הקצרה והמקוטעת ביותר, יש צורה ספציפית של מוגמרות בבואה לבטא עמדה מסוימת של הדובר".
• פרוזאיות, היבט מרכזי בתאוריה היא יחסה ליומיומי. רוב הפעילות האנושית עוסקת ביומיומי לכן היא דורשת פילוסופיה ימיומית. עקרונות המוסר הפרקטיים אינם נובעים "מלמעלה למטה" אלא להפך, מלמטה, מתוך התמודדות דיאלוגית נקודתית עם הזולת הם מוכללים לכדי עקרונות כלליים יותר. "לו הייתה אתיקה שיטתית, הרי שכל טוען (דובר) וכל מאזין היו ברי-החלפה, בעולם תאורטי לא קיימים חיים אינדיבידואליים ספציפיים והלא הם העיקר!".
• אחריות, כל דובר לוקח אחריות על דבריו. מתוך כך הוא גם מודע לסובב אותו, לזולת (הן זה הדן עמו והן זה המאזין/קורא את הדיאלוג) ולמערכת החוקים והכללים הכתובה והבלתי כתובה המכתיבה את כללי השיח במסגרת הסגנונית (אין דומה שיחה במוסך לשיחה ליד שולחן האוכל). האתיקה של השיח (ולא רק, אלא של כל פעולה, כי כל פעולה בעולם היא דיאלוגית ומכאן - המוסר האנושי באופן כללי) נבנית אד הוק מתוך "תבונה פרוזאית" כלומר מתוך החיכוך היומיומי של אדם עם זולתו והרצון המשותף שהשיח יימשך והנכונות להיענות לכללים בלתי-כתובים לא מתוך כפייה אלא מתוך הבנת הצורך בהם לקיום השיתוף. המוסר עצמו, לדברי בכטין, מתערער כאשר האחריות הבין-אישית מוחלפת במערכת חוקים כתובה.
• סינכרוניות ודיאכרוניות, הפניה או הדיבור מופנים הן לנקודת הזמן המידית ולהקשר המידי (סינכרוניות) והן למרחבי הזמן, לעבר (המשותף, המדומיין (המיתי), האישי) ולעתיד (הצהרה, תקווה, ניבוי). "הדובר איננו אדם הראשון, ולכן עצם מושא השיח שלו אינו יכול שלא להפוך לזירת מפגש עם דעותיהם של בני שיחו הישירים...אולם ההתבטאות קשורה לא רק להתבטאויות שקדמו לה, אלא גם לחוליות הבאות אחריה בשרשרת האינטראקציה החברתית בשיח."
• ריבוי קולות פנימי, דיאלוג פנימי כחלק מהקשבה יצירתית, "אני חי בעולם דברי הזולת. וכל חיי אינם אלא מיקום של עצמי בעולם זה, תגובה לדברי הזולת". המילים בהן משתמש כל דובר אינן מילותיו שלו אלא תמיד אלו עיבודים להתבטאויות של זולתו, החל מאמו, בינקות, דרך התבטאויות של בעלי סמכות וטקסטים וכלה בדיאלוגים יומיומיים. בכל דובר קיים יוצר, מחבר, הממציא "דמויות". אותו אדם יכול לשאת ולתת במסגרות סגנון שונות. אותו דובר מתקיים במסגרת ביתו, עם משפחתו, במסגרת העבודה, במסגרת משא ומתן עם סוחרים שונים, במסגרת חברתית, מול ממונים ובעלי-שררה וכן הלאה. כל אדם בורא "פרסונה" הדוברת בסגנון מתאים לזני השיח, למסגרת הכללים במסגרת הסגנונית וכדומה.

בכטין מסווג גם יצירות ספרות לפי מידת הדיאלוגיזם הטבעי שבהן, פנייתן הכנה של הדמויות לאחר. דווקא הדיאלוג האפלטוני מוצג על ידו כיצירה מונולוגית, שאין בה פניה ל"אחר" אמיתי אלא תכסיס רטורי כדי לחדד נקודה שבעיני הכותב היא האמת ואין בלתה. עם זאת היצירה האמיתית היא דיאלוגית.

בכטין מסכם:

יצירות השייכות לז'אנר מסוים של כתיבה ספרותית ומדעית, שיש להן מבנה מורכב וקשר עם תחום התמחות מסוים, על אף כל השוני בינן לבין רפליקות של דיאלוג מהוות מבחינת טבען יחידות של אינטראקציה חברתית בשיח מאותו סוג... מחבר היצירה משקף כאן את האינדיבידואליות שלו בסגנון, בהשקפת העולם, בכל היבטי התכנון של יצירתו...היצירה, כמו הרפליקה בדיאלוג, מכוונת לתשובת הזולת, להבנתו המשיבה והפעילה... היצירה היא חוליה בשרשרת האינטראקציה החברתית בשיח. כמו הרפליקה בדיאלוג היא קשורה עם יצירות-התבטאויות אחרות - הן עם אלה שעליהן היא משיבה והן עם אלה שמשיבות עליה. ובו בזמן, בדומה לרפליקה בדיאלוג, היא מובחנת מהן בגבולות המוחלטים של חילופי סובייקט השיח.

— בעיית הז'אנרים של השיח (כתבים מאוחרים עמודים 65 - 66)

כתיבתו של בכטין עצמו אינה מונולוגית, היא אוסף של אמירות לא-מוגמרות. אמירות המופנות אל קוראים ואל עצמו שאינן יוצרות אמירה מונולוגית והרצאת דברים. הדבר נובע הן מתוך העמדה העקרונית של חיים דיאלוגיים וכתיבה בסגנון המבטא בעצמו את הרעיונות הכתובים בו והן מתוך סגנון החיים בו חי בכטין, תרבות של דיונים בעל פה (מפחד להעלות על הכתב דברים מסוכנים מבחינה פוליטית).

כרונוטופ

המונח "כרונוטופ" הוא הלחם מילים של המילים "זמן" (כרונוס) ו"מקום/מרחב" (טופוס) ביוונית. המקום-זמן מגדיר בהגותו של בכטין לגבי היצירה בכלל והרומן בפרט סוגה (ז'אנר) סגנוני. הכרונוטופ מגדיר מוסכמות חברתיות, מוסכמות לשוניות, מוסכמות לגבי מחוות והבעות לא-מילוליות וכדומה. יתרה מזו, הכרונוטופ ביצירה טומן בחובו יסוד ערכי ולאפיוניו ברומן על יד כל אחת מהדמויות יש מרכיב רגשי וערכי חשוב, שהוא-הוא המפתח ליצירה. הכרונוטופ משמש מונח-מעבר בין הדיאלוג הבודד לבין המכלול התרבותי בו הוא מתקיים. בכטין הגדיר למשל את כרונוטופ "הדרך" בו מתקיים למשל הרומן הפיקרסקי. את כרונוטופ "הטרקלין" המופיע ביצירות כמו מלחמה ושלום ובאנה קארנינה, הכרונוטופ של הקרנבל (הכרונוטופ של רבלה) ועוד. הכרונוטופ מאפשר למיין את הדוברים (או הגיבורים ברומן) לפי "טיפוסים" אופייניים (נוכל, אביר, ליצן וכדומה) לפי ה"קריאה" שלהם את הכרונוטופ. הכרונוטופ מציב את הקורא בנקודת מבט ייחודית כ"אדם השלישי" בדיאלוג. דוגמה בזעיר-אנפין לכרונוטופ היא הכרונוטופ של הגשר: גיבור ניצב בפני הכרעה גורלית ועליו לעבור על גשר עליו שומרת דמות עילאית (נציג של "האדם השלישי הנצחי", האל) עמה יש להתמודד (פיזית, כמו יעקב אבינו, או אינטלקטואלית כמו לענות על חידה שמציגה מפלצת כמו הספינקס באדיפוס). המקום-זמן הזה מגדיר שורה של מוסכמות ספרותיות שאינה שונה באופן מהותי מה"כרונוטופ של המסעדה" בה על הסועד למצוא מקום ישיבה, לנהל דיאלוג עם המלצר, לשלם וכו'. החשיבות והשוני המהותי של הכרונוטופ ברומן ביחס למתארי מרחב-זמן באופן כללי הוא היחס הרגשי-ערכי של המחבר והדמויות כלפיו.

פוליפוניה (רב- לשוניות)

מונח שלקוח מתחום המוזיקולוגיה שפירושו ביחד ובו-זמני, ובעזרת מושג זה בכטין מסביר את היווצרות ויחודיות הרומן.

בכטין טוען שרומן עולה וצובר תנופה משום שהוא הז'אנר הדמוקרטי ביותר. בעוד ששירה בעיני בכטין מבטאת את קולו של היחיד, בעיקר את קולה של האליטה התרבותית הדיבור בשיר הוא דיבור של אחד. ואילו רומן מעצם היותו ריבוי של קולות, הוא דיאלוגי. בכטין תופס את הרומן כאתר של רב-דיבוריות כאשר יש מאבק מתמיד בין הלשונות. כשבכטין מדבר על רב-לשוניות הוא לא מתכוון לשפות שונות, אלא לאופן שבו הרומן מבטא ומשמע קולות חברתיים, לשונות חברתיות. הרומן הוא צירוף הלשונות השונות על שלל סגנונותיהן וניבן הייחודיים, ולכן נחשב בעיניו כפוליפוני (רב-לשוני).     

למעשה, יש כאן תפיסה מרקסיסטית של הלשון (כזכור בכטין פיתח תורת ספרות פסיכו-מרקסיסטית, זוהי תורת ספרות ששילבה מאפיינים מתחום הסוציאליזם ומתחום הפסיכואנליזה). בהתאם לתפיסה זו, הלשון תמיד צבועה בצבעים חברתיים ומעמדיים. הסיווג הוא רב: ישנן לשונות ממעמד שונה, לשונות ממקצועות שונים, לשונות מעדות שונות גם אם במעמד זהה. והרומן שהוא אתר של רב-לשוניות מעמת את הלשונות השונות בתוכו, ישנן התנגשויות בין לשונות שונות כאשר אף לשון לא מקבלת בלעדיות. לשון המספר אינה יחידאית אלא מעומתת עם לשונות אחרים שמזוהים עם שכבה חברתית מסוימת. התאוריה של בכטין באה ללמד את הקורא להיות זהיר בשמיעתו את הטקסט כדי שיוכל לזהות את הלשונות החברתיות שמעומתות זו עם זו ללא הרף ברומן. לא דיבור של דמות ששומעים, אלא שומעים את קולה של החברה .     

(מתוך פרק א: הרומן הפוליפוני וביקורת הספרות בספר סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי, ספריית פועלים, תל אביב, 1978)

השפעה

המערב הכיר את בכטין בתחילה כחוקר ספרות, ובעיקר נחשף לספריו על רבלה ועל דוסטויבסקי. החוקרים הראשונים ש"גילו" את בכטין למערב היו הצרפתים ממוצא בולגרי ג'וליה קריסטבה וצווטאן טודורוב, בראשית שנות ה-80. היו ניסיונות לשייכו לזרמים אינטלקטואליים כפורמליזם רוסי וסטרוקטורליזם, ניסיונות שכשלו לאור גילוי כתבים נוספים שלו. הדור השני של החוקרים כולל חוקרים בארצות הברית, חלק גדול מהם מאוניברסיטת טקסס כגארי סול מורסון, קאריל אמרסון, קתרינה קלארק ומייקל הולקוויסט. המחקרים המודרניים יותר מציבים את בכטין כפילוסוף יותר מאשר כחוקר ספרות ואף פילוסוף מקורי שלא היה שייך לזרם מסוים אלא הלך בתוואי עצמאי ומקורי משלו. חלקם אף משווים אותו מבחינת ההשפעה על החשיבה על התרבות ועל השיח לכמה מהפילוסופים החשובים של המאה ה-20 כמישל פוקו וז'אק דרידה.

בכטין הטרים (כלומר תיאר קודם, באופן עצמאי ומקורי) מושגים מתחומי הסמיוטיקה והפוסט-סטרוקטורליזם, שהובנו בדיעבד מתוך כתביו רק לאחר שעובדו על ידי הוגים כפוקו ודרידה. התרגום האנגלי של ספרו על רבלה היה לאחד הספרים המצוטטים ביותר בחיבורים אקדמיים במדעי החברה והרוח.

ברוסית יצא בין השנים 1992 ו-2003 כתב עת ייחודי לחקירת יצירתו של בכטין בשם "דיאלוג. קרנבל. כרונוטופ." כתב-עת נוסף שהוקדש לבכטין, Dialogism, פורסם על ידי מרכז בכטין באוניברסיטת שפילד, בריטניה, בין השנים 1998 ו-2001.

תרבות פופולרית

בסרט עישון מספר ויליאם הארט על בכטין אשר בשנת 1942, בעת המצור על לנינגרד, ממחסור בסיגריות, השתמש בדפי אחד מכתבי היד של ספריו לצורך גלגול סיגריות וכך למעשה "העלה בעשן את יצירת המופת של חייו". לחקר הסיפור, שיש ספקות לגבי אמיתותו, הוקדש אתר באינטרנט בשם "The Mikhail Bakhtin manuscript smoking page" הסופר והתסריטאי פול אוסטר משאיר את הספק כאשר בסצנה ויליאם הארט המשחק את פול, טוען שיש לו הוכחה בספר הנמצא בארון הספרים. כאשר הוא ניגש לחפש אותו הוא נתקל בשקית חשודה המביאה לתפנית בעלילה והנושא נשאר ללא פתרון.

עבודותיו

עבודותיו שתורגמו לעברית

• סוגיות בפואטיקה של דוסטויבסקי תרגום מרים בוסגנג, ספרית פועלים, תשל"ח
• הדיבר ברומן, תרגם מרוסית ארי אבנר, מבוא: דימטרי סגל, ספרית פועלים, תשמ"ט 1989 ‬
• צורות הזמן והכרונוטופ ברומן תרגום דינה מרקון, מבוא, אחרית דבר ומסה ("המקום והזמן של מיכאיל בכטין"): הלנה רימון‬, הוצאת דביר, 2007. סקירה, תוכן ופרק מהספר
• כתבים מאוחרים תרגם מרוסית והוסיף הערות והקדמה סרגיי סנדלר, עריכה מדעית: הלנה רימון, הוצאת רסלינג, 2008

עבודות חשובות בתרגום לאנגלית

• Problems of Dostoevsky's Poetics, University of Minnesota Press, 1984 מסת"ב 978-0816612284
• Rabelais and His World (Translator: Helene Iswolsky), Indiana University Press, 1984 מסת"ב 978-0253203410
• Michael Holquist and Vadim Liapunov (Ed.), Art and Answerability, Austin University of Texas press, 1990
• Caryl Emerson (Ed.), Michael Holquist (Ed.), Speech Genres and Other Late Essays (Translator: Vern W. McGee ), University of Texas Press, 1986 מסת"ב 978-0292775602
• Michael Holquist (Ed.), Vadim Liapunov (Ed.), The Dialogic Imagination: Four Essays (Translators: Vadim Liapunov, Kenneth Brostrom), University of Texas Press, 1982 מסת"ב 978-0292715349

עבודות "חוג בכטין"

• V. N. Volosinov, Marxism and the Philosophy of Language (Translators: Ladislav Matejka, I. R. Titunik), Harvard University Press, 2006 מסת"ב 978-0674550988
• M. M. Bakhtin, Pavel Nikolaevich Medvedev, The Formal Method in Literary Scholarship: A Critical Introduction to Sociological Poetics, The Johns Hopkins University, 1991 מסת"ב 978-0801843181
• Pam Morris (Ed.), The Bakhtin Reader: Selected Writings of Bakhtin, Medvedev, Voloshinov, A Hodder Arnold Publication, 1997 מסת"ב 978-0340592670

לקריאה נוספת

• ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו: מסטרוקטורליזם ועד פוסט-מודרניות, כרך א' , רסלינג 2003 עמודים 25 - 30

• Julia Kristeva, Word, Dialogue and Novel in Thomas Gora, Alice Jardine and Leon S. Roudiez, Desire in Language: A Semiotic Approach to Literature and Art, Columbia University Press, 1980 מסת"ב 978-0231048071 pp. 64-91
• Tzvetan Todorov, Michail Bakhtin: The dialogic principle (Trans: Wlad Godzich), Manchester University Press, 1984
• Gary Saul Morson, Caryl Emerson Mikhail Bakhtin: Creation of a Prosaics, Stanford University Press, 1990, מסת"ב 978-0804718226
• Michae Holquist, Dialogism (New Accents), Routledge, 2002 מסת"ב 978-0415280082
• Caryl Emerson, The First Hundred Years of Mikhail Bakhtin, Princeton University, 2000 מסת"ב 978-0691050492 ספר מקוון
• Katerina Clark, Michael Holquist, Mikhail Bakhtin, Belknap Press, 1984 מסת"ב 978-0674574175
• Gary Saul Morson (Ed.), Caryl Emerson (Ed.), Rethinking Bakhtin, Northwestern University Press, 1989 מסת"ב 978-0810108103 ספר מקוון
• Michael Gardiner (Ed.), Michael Mayerfeld Bell (Ed.) Bakhtin and the Human Sciences: No Last Words, Sage, 1998 מסת"ב 9780761955306 – אוסף מאמרים מתחומים שונים על הגותו של בכטין
• David K. Danow, The Thought of Mikhail Bakhtin: From Word to Culture, Palgrave Macmillan, 1991 מסת"ב 978-0312056094 ספר מקוון

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיכאיל בכטין בוויקישיתוף

• חוג בכטין, האנציקלופדיה לפילוסופיה ברשת (באנגלית)
• מרכז בכטין באוניברסיטת שפילד (באנגלית) אתר המרכז עבודת מחקר רבת היקף וכן את פרויקט איסוף ותרגום כל כתבי בכטין וחוגו
• דרור בורשטיין, זמן לקרוא בכטין, באתר הארץ
• יצחק לאור, בחטין, כמו האוורסט, באתר הארץ, 17.10.2008
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29486066מיכאיל בכטין