ליצן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליצנים מצוירים על בול

ליצן כיום הוא בדרן שמבדר באמצעות הומור, על ידי התחפשות לדמות מצחיקה וביצוע תרגילי סלפסטיק וסוגים נוספים של בדיחות. ליצנים לבושים לרוב בתלבושת אופיינית, צבעונית ובולטת בשונותה מהמקובל, למשל בגדים שדוגמת מחציתם האחת שונה משל המחצית השנייה, עם צווארון גדול ומסולסל, כובע גבוה ומחודד, ונעלי ליצן - נעליים ענקיות, שעשויות להיות מעוטרות בפונפון. איפור אופייני לליצן כולל פנים מולבנות, פה גדול הצבוע באדום הרבה מעבר לגבולות הפה הטבעי ומעוצב כחיוך, אף בצורת כדור אדום.

ליצנים מופיעים בקרקס, בירידים, בפארקי שעשועים, בבלט, בסרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, בבתי חולים ובמסיבות פרטיות.

מקצוע הליצן המודרני צמח מדמותו של ליצן החצר.

תפיסה רווחת גורסת כי הבדחנים ובכללם הליצנים הם ביסודם אנשים עצובים שנלחמים באמצעות ההומור והבדיחות במרה השחורה שלהם עצמם. בשל תפיסה זו הפכה דמות הליצן באורח אירוני לסמל העצב והבדידות. לתפיסה זו ניתן למצוא עוגנים רבים בתרבויות השונות לדוגמה בציוריו של האמן פבלו פיקאסו בתקופה הוורודה או ב"שיר הליצן" של מרדכי לבנון בו מתוארת דמות של ליצן שנאלץ להיות שמח כל עת שעוברות עליו חוויות חיים קשות וטראגיות.

ליצני חצר

דמות של ליצן חצר
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ליצן חצר

חלק מהמלכים בימי קדם נהגו להחזיק בחצרם ליצני חצר. תפקידו של הליצן היה לבדר את המלך ופמלייתו, כדי לשעשע את רוח המלך ולהפיג מעט את כובד האחריות המונח על כתפיו. למרות שהליצן היה במעמד נחות יחסית לשרים ולבעלי תפקידים אחרים, הוא היה אחד האנשים הקרובים ביותר למלך.

ליצנים בקרקס

ליצנים החלו לתפוס מקום מרכזי יותר בהופעות הקרקס עם התחזקותן של עמדות הרואות בהופעת בעלי חיים בקרקס ואילופם לשם כך התעללות. מגמה זו התחזקה עם חקיקתם של חוקים האוסרים הופעת בעלי חיים בקרקס במדינות או ישויות מוניציפליות.

פחד מליצנים

יש המשתמשים, החל משנות השמונים של המאה העשרים, במונח "קולרופוביה" לתיאור פחד מופרז וחריג מליצנים. חרף השימוש בסיומת "פוביה", אין זה מונח מקובל בפסיכולוגיה. פחד מליצנים הוצג בסיטקומים אחדים ובסדרות טלוויזיה מצוירות, עקב הסיטואציה הקומית הגלומה בו. פחד מליצנים גרם ליצירת סרטים וסדרות רבות בהם ליצנים מגולמים כמפחידים וכרשעים[1].

במסגרת מחקר שנערך בשנת 2008 על ידי אוניברסיטת שפילד הבריטית בו נבחנו 255 ילדים אשר שהו בבתי חולים בבריטניה בטווחי הגילאים 4 עד 16 נקבע כי מרבית הילדים אינם אוהבים ליצנים וכי חלק מהם אף נוטים לפחד מליצנים.[2] אולם, נמצאה שגיאה שיטתית בעריכת מחקר זה והחוקרים חזרו בהם מפרסומו.

ליצנות רפואית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ליצנות רפואית

ליצנות רפואית הוא תחום ברפואה בבתי החולים ובמרכזים הרפואיים שנעשה על ידי ליצנים מיוחדים הנקראים "ליצנים רפואיים", ובו נעשה שימוש בכוחו המרפא של ההומור לצורך שיפור באיכות חייהם, בתפקודם ובמצבם של חולים.

ליצנים רפואיים מקצועיים החלו לעבוד בבתי חולים בעיר ניו יורק בשנת 1986 במסגרת תוכנית שנקראה "יחידת הליצנות הרפואית של קרקס התפוח הגדול", שהוקמה על ידי מייקל כריסטנסן. כריסטנסן טבע את המשפט: "אם החולים לא יגיעו לקרקס, הקרקס יגיע אליהם". אחד ממיסדי הענף הוא פאץ' אדמס, שב-1972 הקים עם עמיתיו מוסד לטיפול בשיטה הליצנות בווירג'יניה המערבית.

הקשרים שליליים של המילה

בעברית, בנסיבות ובהקשרים מסוימים, נעשה שימוש במילה "ליצן" דווקא בלשון צינית וסרקסטית. בעוד שמשמעותה המקורית של המילה מתארת אדם מצחיק ומבדר, הרי ששימוש בהקשרה הציני של המילה מתאר מאידך אדם השם עצמו ללעג, מתנהג בצורה מגוחכת, שאינו מודע למשמעות התנהגותו, מעשיו או דבריו, והגורם לסובביו ללעוג לו. לעיתים, מתבטא הדבר גם בצחוק סרקסטי, או הנובע ממבוכה - שמקורו אינו הומוריסטי. גם המונח "ליצן החצר" משמש למשמעות זו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גם במציאות היה ליצן רוצח. שיר אנוש, מעריב לנוער, 13.9.2017 .
  2. ^ No Clowning For Hospitalized Kids - פורסם ב-17 בינואר 2008.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0