מעילה (הלכה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מעילה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק ה', פסוקים י"ד-ט"ז
משנה משנה, מסכת מעילה, פרק א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעילה, פרק א'
פרוטה מתקופת חז"ל של המלך אגריפס הראשון

בהלכה מעילה היא שימוש בחפץ או בגוף חי כל שהוא השייך להקדש לצורך אישי.

הגדרה

הגדרה זו מקבילה לגזל בהלכה, מכיון שהיא מפקיעה את הכסף שבו התבצעה המעילה לרשות המועל, להוציא חפצים או גופים שקדושים בקדושת הגוף ואין בהם אפשרות הפקעה[1], כך שההפקעה היא רק על הפעולה האסורה, והגדרת המעילה היא שינוי, מכיון שהמועל משנה את החפץ שמיועד רק לשימוש גבוה ומשנהו מקדושתו[2].

מסכת מעילה בתלמוד בבלי עוסקת באיסור זה ובהלכותיו הרבים, כשאחד הנושאים המרכזיים הנידונים לפרטי פרטים, היא מתי כל קרבן נפקע מקדושתו ואין בו יותר מעילה. אחד הכללים המרכזיים שניתן על ידי רבי יהושע הוא שקרבן שנפסל יש בו משום מעילה, מכיון שמעולם לא יצא מרשות הקדש, אך אם היה לקרבן שעת היתר שבשרה הותר לאכילה גם אם נפסל לאחר מכן על ידי לינה או על ידי טומאה אין בו משום מעילה[3].

מכיון שכך, איסור המעילה אינו חל על הנאה מקול והנאת מראה החפץ, שאין בהם ממש, ופעולת המעילה שמשמעותה שינוי הקדושה והעברתה לרשות הדיוט, אינה שייכת בהם[4].

מקור בתורה

המקור בתורה מופיע[5] יחד עם הציווי להביא את הקרבן שנועד לכפר על העבירה - קרבן מעילה: " נֶ֚פֶשׁ כִּֽי תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י ה' וְהֵבִיא֩ אֶת אֲשָׁמ֨וֹ לַֽה' אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם" על הקרבן להיות בשווי שני "שקל כסף".

חומש

בשונה מגזל רגיל, על השבת השווי הכספי שנלקח על ידי המועל, יש להוסיף חוֹמֶש, כך שבסך הכולל עליו לשלם 125%. דין זה נאמר בפירוש בתורה: "וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ".

בנוסף, קיימת מחלוקת תנאים וראשונים האם נענש גם במיתה בידי שמיים או רק מלקות[6]. להלכה התקבלה הדיעה הקובעת שעונשו הוא רק מלקות על מעילה במזיד[7], ועל מעילה בשגגה - קורבן אשם - כבש בן שנה.

איסור המעילה אינו חל על קדשים קלים מכיון שהם אינם נחשבים ברשות גבוה, שכן בשרם מותר לאכילה, וגם לא על קדשי קדשים לאחר שנזרק דמם מכיון שכבר הושלמה פעולת ההקרבה בהם ושוב אינם קיימים לצורך גבוה. דין זה מוגדר על פי חז"ל במילים "אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו"[8]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים