מעלה (דרך)
מעלה הוא דרך, שביל או מעבר המתגבר על הבדלי גובה גאוגרפיים בתוואי המאפשר את המעבר דרכו. במעברי הרים יש בדרך כלל שני מעלות המובילים לנקודה נמוכה יחסית ברכס, בדרך כלל גיא או אוכף, המאפשרים מעבר קל יחסית של הרכס. מעלה ידוע בישראל הוא מעלה עקרבים שהיה מעלה קשה ומפותל בדרך מהערבה להר הנגב.
היסטוריה
לפני התקופה הרומית המעלות נבנו כדרכים על ידי סיקול של אבנים לצידי התוואי, ובניית מצדים ומבנים שצפו על הדרך. בזמן המרד הגדול החלו הרומאים לסלול דרכים בארץ ישראל, וחלק מהמעלות ששימשו בתקופות קדומות הפכו לדרכים שנסללו בשיטה הרומית, כלומר הונחה בהן תשתית שנועדה למנוע את שקיעת הדרך, הדרך רוצפה, נעשו חציבות כדי לאפשר תנועה יותר קלה לאדם ובהמה, וניבנו קירות תמך, והוצבו בהן אבני מיל. דוגמאות למעלות מסוג זה הם:
- מעלה בית חורון- דרך מהשפלה לירושלים, דרך חצובה ומדורגת עם ריצוף וקירות תמך, שהוצבו לאורכה אבני מיל.
- מעלה רומאים- דרך מאמאוס ניקופוליס לירושלים, סלולה בקטע מאמאוס לאבו גוש.
- מעלה דרגות- דרך מהר עמשא לבקעת ערד, דרך סלולה עם בניית מדרגות.
- מעלה עקרבים- דרך בנגב, נחצבו מדרגות והוקמו קירות תמך.
חלק מהמעלות ששימשו דרכים חשובות בתקופות קדומות, כגון מעלה זרון בדרום ים המלח ששימש דרך חשובה בתקופת הברונזה הקדומה 3-2, ובתקופה ההלניסטית, כאשר בתקופות אלו הוקמו מבנים שצפו על הדרך, איבדו את חשיבותן בתקופה הרומית ביזאנטית והפכו לשבילים. הדרך ששימשה באזור זה היא מעלה בוקק, שבו נבנתה מצודה ביזאנטית. מעלה ג'יפנה ששימש דרך חשובה מלוד לירושלים בתקופה ההלניסטית, נזנח בתקופה הרומית, ומעלה בית חורון החל לשמש כדרך ראשית לירושלים.
מעלות בתנ"ך
המונח מעלה מופיע שמונה עשרה פעם בתנ"ך, כמעט תמיד כביטוי שגור למעבר, חוץ מפעם אחת בספר ירמיהו פרק מח: ה. בשנים עשר מקומות בתנ"ך המעלה מתואר כחלק מדרך מוכרת. בשמואל א' פרק ט: יא', המעלה הוא דרך מקומית לעיר רמה. בספר נחמיה פרק יב: לז', ובדברי הימים ב' פרק לב: לג', המעלה הוא דרך שמובילה לירושלים. במלכים ב' פרק ט: כז', המלך אחזיהו מתואר נוסע במרכבתו במעלה גור. מעלה המוגדר כשביל המתגבר על גובה וחוצה נוף הררי, נזכר בתנ"ך שמונה פעמים. כולם, פרט לאחד, נזכרים בהקשר למלחמות. ארבעה מהמעלות מצויים באזור ים המלח. בסקרים שנעשו ממערב לים המלח זיהה מנשה הראל תשעה עשר מעלות. הוא סבור שהמעלה מקורו בשביל עזים, את השביל סללו על ידי השלכת אבנים משני עבריו, ובמקומות קשים אף נחצבו מעברים, בכך הפך המעלה לדרך[1]. זאב משל סבור שהניצול הראשוני של המעלה היה על ידי חיות בר במהלך נדידתן העונתית, והאדם הלך בעקבותיהן[2].
חקר המעלות סביב ים המלח
המחקר של המעלות במדבר יהודה וים המלח החל בשנות השלושים של המאה ה-20. החוקר הראשון היה נתן שלם שסייר בנגב ובמדבר יהודה, וטען שהדרכים במדבר יהודה עושות שימוש בנחלים שכיוונם מצפון מערב לדרום מזרח. הדרכים הללו מכונות על ידי הבדואים של מדבר יהודה 'נקב', שם מתייחס לדרך קשה שמטפסת למעלה במדבר. הכפריים שגרים בסמיכות למדבר קוראים לדרכים שעולות בהרים בשמות: טלעה, עקבה או ערקוב. שלם מזהה את ה'נקב' עם ה'מעלה' שמוזכר בתנ"ך, וטוען שהמעלות במדבר יהודה שימשו כדרכים מקומיות, שעברו בהן שירות שכללו בהמות משא[3]. מנשה הראל חקר שני מעלות שעולים מים המלח להרי יהודה: מעלה איסיים, ומעלה זיז. הוא תיארך את מעלה איסיים לתקופה הרומית, מתוך הנחה שהמעלה הסלול נבנה, כדי לשים מצור על לוחמי בר כוכבא, שהתחבאו במערות נחל חבר. מעלה זיז תוארך על ידו לשתי תקופות, הוא נבנה לדעתו בתקופת הברזל 2, ושימש גם בתקופה הרומית. הסיבה לתיארוך הוא הזיהוי של שני סגנונות בניה במעלה. הסגנון הראשון הוא סיקול אבנים לצידי הדרך שנעשה בתקופת הברזל, והסגנון השני הוא בניית גדרות אבן אנכיות שתומכות בדרך בתקופה הרומית[4].
ישנם חוקרים שיצאו לשטח על מנת לזהות מעלות שנזכרים בתנ"ך ובמקורות היסטוריים. מיטמאן ניסה לזהות את מעלה לוחית שנזכר בספר ישעיהו פרק ט"ו: ה, ממזרח לים המלח. הוא התבסס על מקורות היסטוריים מהתקופה הרומית, ובנוסף סקר את השטח וזיהה את לוחית המקראית שנמצאת בסמוך לכפר קטרבה[5]. בן דוד זיהה את מעלה צוער שמופיע במפת פויטינגר בדרום מזרח ים המלח, שם זיהה דרך רומית בנויה עם מדרגות, קירות תמך ושוליים בנויים, חציבות ומצד שצפה על הדרך[6]. גם צילומי אויר הביאו לחקירת מעלה, בן דוד וקלונר יצאו לשטח, על בסיס תצלום אויר שנלסון גליק פרסם בשנת 1937 של דרך ממזרח לים המלח, וזיהו דרך מתקופת הברזל בנחל ארנון[7].
הערות שוליים
- ^ מנשה הראל, 2005, קדמוניות נופי ארץ-ישראל, הביוגרפיה של העם על פי הגאוגרפיה של הארץ, כנרת: זמורה ביתן: 385-381.
- ^ זאב משל 1997, " 'אנומליה' בשניים משבילי מדבר יהודה ומשמעותה", מחקרי יהודה ושומרון ז, אריאל: המכללה של יהודה ושומרון: 46.
- ^ נתן שלם 1968, מדבר יהודה: שבטי הבדואים ומשלח ידם, דרכים, מנזרים, מצודות, כפרי הספר, אתרים היסטוריים, ירושלים, קרן המתלמדים על שם ליאון ריקנטי: 49-45.
- ^ מנשה הראל 1967, 'מדבר יהודה-נתיבותיו ומסילותיו', ידיעות בחקר ארץ ישראל ועתיקותיה לא, א-ד: 23.
- ^ Mittmann S. 1982, 'The Ascent of Luhith', Studies in the History and Archaeology of Jordan I: 175-180
- ^ חיים בן דוד 2002, 'הדרכים מיהודה לצוער ולמואב בתקופה הרומית', מחקרי יהודה ושומרון יא, אריאל: המכללה של יהודה ושומרון: 164-151.
- ^ חיים בן דוד ועמוס קלונר 2003, 'מסילות בארנון-דרך סלולה קדם רומית במואב', קתדרה 108: 50-37.
