אמאוס ניקופוליס
 |
.jpg)
אמאוס ניקופוליס (ביוונית: Εμμαούς Νικὀπολις; בלטינית: Emmaus Nicopolis; בערבית: عِمواس) הייתה עיר מחוז רומית-ביזנטית בשפלה, ששכנה בשוליו המזרחיים של עמק איילון, בסמוך ממזרח למחלף לטרון. שמה המקורי של העיר היה "חמת", על שם מעיינות המרפא החמים שבה, ושם זה שובש בתקופה הרומית לשם היווני "אמאוס". בעיר התקיימה קהילה יהודית גדולה, והיא נזכרת רבות בכתבי חז"ל. העיר חרבה במהלך הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. העיר נודעה בין היתר בשל המסורת הנוצרית המזהה אותה כאחד המקומות בהם "התגלה" אותו האיש לשניים מתלמידיו, ובשל כך הוקמו בסביבתה לאורך השנים כנסיות, מנזרים וביצורים.
היסטוריה
לפני ייסוד העיר הרומית
אתר אמאוס נזכר לראשונה בספר מקבים א' בתיאור קרב אמאוס שהתחולל ב-165 לפנה"ס במסגרת מרד החשמונאים. כאן היה שטח ההיערכות של צבא הממלכה הסלאוקית לפני הקרב. כשהסלאוקים יצאו בראשות ניקנור לחפש אחר יהודה המכבי שהסתתר בהרים, תקף יהודה את מחנהו של ניקנור באמאוס, שרף אותו והניס את חייליו. לימים הפכה אמאוס לעיר יהודית. אמאוס נזכרת אצל יוסף בן מתתיהו, על פיו במהלך המאה ה-1 לפנה"ס היא הייתה עיר קטנה, שתושביה נמכרו על ידי גאיוס קסיוס לונגינוס לעבדים, יחד עם תושבי גופנא ושתי ערים נוספות[1]. שמה הקדום של העיר היה "חמת" (בעברית), או "חמתא" (בארמית), על שם מעיין מים חמים שנבע בתחומה; היוונים או השומרונים שיבשו את שמה וקראו לה אמאוס[2]. באותה תקופה החלה העיר לשמש כבירת אחד ממחוזות יהודה. בזמן פולמוס וארוס שאירע לאחר מות הורדוס, בשנת 4 לפנה"ס, החריב פובליוס קווינקטיליוס וארוס את העיר בגלל היותה מרכז פעילות בעת המרד, בהנהגתו של אתרונגאיוס, והעלה אותה באש[3]. אמאוס מתוארת כראש פלך (טופרכיה) בתקופת המאה ה-1 לספירה.
בימי חורבן בית שני העיד התנא ר' חנינא בן אנטיגנוס על בני משפחות מאמאוס בשם "בית הפגרים" ו"בית צפריה", שליוו בכלי נגינה את שירת הלויים, ואף הם עצמם נמנו עם הלויים: "מכירן הייתי ולויים היו"[4]. בזמן המרד הגדול עלה אספסיאנוס על אמאוס, הציב במקום את מחנהו והשאיר בו את הלגיון החמישי מקדוניקה[5]. לפי יוסף בן מתתיהו, לאחר דיכוי המרד הקים אספסיאנוס קולוניה באמאוס, יישב בה שמונה מאות חיילים משוחררים ("הנפטרים מעבודות הצבא"), ושינה שמה לניקופוליס, היינו "עיר הניצחון". במקביל, מציין יוסף בן ממתיהו שהקולוניה קמה סמוך למוצא, מרחק שלושים סטדיה מירושלים[6]. נראה ששמה השתמר בשם הכפר הערבי קאלוניה.
אמאוס-ניקופוליס נודעה בבית מרחץ גדול שהוקם בה, ואמת מים הוליכה אליו ממעיינות השוכנים כיום בתחומי פארק קנדה. שרידי בית המרחץ הנזכר במקורות היהודים, שוכנים צפונית-מערבית לאתר, מעבר לכביש 3[7] עם זאת, יש המאתרים את אמאוס, שבה בית המרחץ, בסביבות טבריה[8].
על פי המדרש, אחרי פטירת ר' יוחנן בן זכאי, תלמידו התנא רבי אלעזר בן ערך, פרש מחבריו ביבנה והלך לגור באמאוס, שם נשתכח עליו תלמודו: ”והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס - מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם שיבואו אצלו ולא באו”[9].
אמאוס נזכרת במקורות חז"ל כעיר המסמנת את תחילת שפלת יהודה: ”מבית חורון ועד אמאוס הר, מאמאוס ועד לוד שפלה”[10], וכן בהקשר לרבי עקיבא ובני דורו: ”אמר רבי עקיבה, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושוע באטליס של אמאוס שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל”[11]. בימי מרד בר כוכבא חנה באמאוס לגיון רומי מפטרה.
העיר אמאוס ניקופוליס
ב-220 לספירה חודש היישוב בניקופוליס על ידי הקיסר אלאגבאלוס. בימיו הוענק לעיר מעמד של פוליס, והיא זכתה לשם "ניקופוליס אנטונינופוליס".[12] במקום התגוררו נוצרים לצד יהודים, עובדי אלילים ושומרונים. על נוכחות האחרונים מעידות כתובות שנמצאו באתר, בהן מופיעים נוסחים שומרוניים של פסוקים מהתורה[13]. על ההשפעה הרבה של נוכחות השומרונים והנוכרים בעיר מעידים גם תיאורי-אגב בתלמוד ירושלמי, וכן שינוי שמה של העיר מ"חמת" ל"אמאוס"[14].
כאן התגורר גם ההיסטוריון הרומי סקסטוס יוליוס אפריקנוס, שככל הנראה שימש כמושל העיר. במהלך המאה ה-4 התפתחה נוכחות נוצרית דומיננטית בעיר. הבישוף הראשון של ניקופוליס, שנשא את השם פטרוס, השתתף בוועידת ניקאה ב-325; הבישוף שלאחריו (שנקרא רופוס או פריסקיאנוס) השתתף בוועידת קונסטנטינופול הראשונה, ב-381. בתקופה זו החלה ניקופוליס להיות מזוהה עם אמאוס, שבה פגש ישו שניים מתלמידיו מייד לאחר שקם לתחייה. כך קבעו אוסביוס באונומסטיקון, והירונימוס אחריו. העיר החלה לשמש כיעד לצליינות של עולי רגל והוקמה בה כנסייה גדולה. החל מן המאה ה-5 יוחסו תכונות מרפא למעיין בקרבת ניקופוליס, שבו לכאורה רחץ ישו את רגליו. באותה עת פעל "השודד" קריאקוס בסביבות העיר; קריאקוס היה נוצרי, אך הוא עמד בראש כנופיה שכללה נוצרים, יהודים ושומרונים.
בתחילת המאה ה-6 הקים סבאס מנזר בניקופוליס והעיר הופיעה הן במפת מידבא והן במפת פויטינגר. העיר נכבשה בידי הערבים ב-638, וכנראה נבחרה כבירת מחוז פלסטין, שלדברי מוקדסי שימשה "קצבה" (עיר בירה, או עיר ראשית) של המוסלמים בראשית הכיבוש[15]. שנה אחר כך פרצה בעיר מגפת דבר שנודעה בשם "מגפת הדבר באמאוס" (בערבית: "טאעון עמואס", כלומר "מגפת עמואס"). המגפה הפילה חללים רבים, הן מקרב תושביה והן מבין החיילים המוסלמים. גם מפקד הכוח המוסלמי, שייח' עוביד, מצא את מותו במגפה, ובערבית נקרא האתר על-שמו. בעקבות המגפה ננטשה העיר לחלוטין, ומאז המסורת הנוצרית אודות הפגישה באמאוס נדדה לאבו גוש ולאחר מכן לאל-קובייבה.
לאחר חורבן העיר
הצלבנים מצאו את אמאוס-ניקופוליס הרוסה ונטושה והקימו כנסייה קטנה על חורבות הכנסייה הבינזטית החרבה. בשלהי התקופה הממלוכית בארץ ישראל קם במקום הכפר הערבי עמואס, ששימר את השם אמאוס. הכנסייה הצלבנית ננטשה לכל המאוחר ב-1674, אך עדיין ניצבה על תילה ושמשה לאחסון חיות בית. ב-1878, ביום שני של הפסחא, התגלה למרים בוארדי, נזירה כרמליתית מבית לחם, חזיון בו ראתה מקום עליו נאמר לה "זה המקום בו ישוע ברך את הלחם, בביתם של תלמידי אמאוס"[16]. שבועיים אחר כך הזדמנה הנזירה לאמאוס-ניקופוליס וזיהתה את המקום אותו ראתה בחזיונה. מאז עלה שוב זיהויה של אמאוס-ניקופוליס עם האירוע המתואר בכתבי הנצרות, וב-1879 קנה מסדר הכרמליתיות את השטח מאנשי הכפר הערבי עמואס; באתר החלו חפירות (לפי מקור אחר השטח נקנה כבר ב-1875[17]). בין 1931-1932 הקימו נזירי מסדר "אבות הלב הקדוש של בית-ארם" מנזר באתר, המוכר בשם בית השלום. במלחמת ששת הימים השתלט צה"ל על הכפר עמואס ותושביו נטשוהו. מאז 1993 מושכר "בית השלום" לקהילת בני האושר המפעילה בו מנזר, ודייריו מתחזקים גם את האתר הארכאולוגי.
המחקר באתר
החפירות הארכאולוגיות הראשונות נערכו באתר ב-1874 בידי שארל קלרמון-גנו, אחריו בידי קפיטן גימו (Guillemot) בשנים 1883-1887. מחקר מעמיק יותר נערך במקום בין 1924-1930 על ידי האחים הדומיניקנים מבית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, והם שחשפו את שרידיהן של שתי כנסיות ביזנטיות עם רצפות פסיפס, כתובות ביוונית ואגן טבילה. יזהר הירשפלד חקר את האתר ב-1975, ואחריו מרדכי גיחון ב-1978. החקירות באתר נמשכות מאז 1994.
הממצאים
הממצא העיקרי באתר הוא כנסייה בתבנית בזיליקה, באורך של 46.4 מטרים וברוחב של 24.4 מטרים, אשר תוארכה על ידי חוקרי בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה לסוף התקופה הרומית (המאה ה-3 או ה-4). החוקרים תיארכו חלק מרצפות הפסיפס בכנסייה למבנה קדום משנת 200 לערך, ששימש כווילה רומית. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי הכנסייה הוקמה בתקופה הביזנטית, במאה ה-5 או ה-6, וכי רצפתה תואמת בגילה את תקופת הבנייה. במקום נמצאה טבולה אנסטה ובה רשום ביוונית: "תחת פר..., הבישוף הקדוש ביותר, [עבודת] הפסיפס הושלמה". (החוקרים הציעו לשחזר את השם החסר כ"פראיילוס").
באחת משתי הקפלות שמדרום לכנסייה הראשית, נחשפה רצפת פסיפס ובה דוגמאות גאומטריות ומדליונים שחמישה מהם השתמרו. בשניים מהם מתואר מאבק בין חיות טרף לחיות מבויתות, בשניים אחרים נראים עופות, ובמדליון החמישי נראה חלק מכתובת לאמור: "...האחים היקרים לפאגיוס ותומאס". סביר כי חלקה החסר של הכתובת כלל הקדמת ברכה או תודה לשני התורמים. הפסיפס הועבר בשלמותו והוא שמור במוזיאון הקטן בבית השלום. עוד התגלו באתר אגן טבילה בצורת צלב ופיסת שיש שעליה הכיתוב ביוונית: "+ בשם האב, הבן ורוח הקודש, יפה היא עירם של הנוצרים". הכתובת המקורית שמורה בכנסיית סנטה אנה בירושלים ובאתר מוצג העתק.
קירות הכנסייה מהתקופה הצלבנית עדיין ניצבים על תילם מעל השרידים הביזנטיים, והאפסיס המרכזי בכותל המזרחי משותף לשתי הכנסיות. עם זאת, הכנסייה הצלבנית קטנה מקודמתה - אורכה הוא 32 מטרים ורוחבה 14 מטרים בלבד, והיא מקיפה חלקים משני האפסיסים הצדדיים.
בפארק קנדה הגובל באתר ממזרח נחשפו שרידי הביצורים החשמונאים של אמאוס, ובית מרחץ רומי מהמאה ה-3. עוד התגלו מערות קבורה יהודיות מהמאה ה-1, מתקני שאיבה רומים-ביזנטים, גתות וקברים נוספים. ממצאים נוספים כוללים מטבעות, מנורות שמן, כלים ותכשיטים.
שרידים רומיים בחלקו המערבי של האתר
אגן טבילה באתר
קטע פסיפס מהווילה הרומית, שנתגלה בקפלה הדרומית, ובו נראים עופות וחיות טרף טורפות אוכלי עשב (מוצג במוזיאון בבית השלום)
שחזור של לוח השיש ועליו הכתובת "+ בשם האב, הבן ורוח הקודש, יפה היא עירם של הנוצרים"
.jpg)
.jpg)
ראו גם
לקריאה נוספת
- אל גן נעול, סיורים במנזרי הארץ, נירית שלו-כליפא, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005, עמ' 132
קישורים חיצוניים
- המקום באתר christusrex
- emmaus-nicopolis.org אודות אמאוס ניקופוליס באתר הרשמי של קהילת בני האושר
הערות שוליים
- ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, יוסף בן-מתתיהו, 1, 222.
- ^ ש' קליין (עורך), ספר היישוב, א, ירושלם תרצ"ט, עמוד 47; זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, כרך ב', עמוד 433
- ^ מלחמות, 2, 71.
- ^ תוספתא ערכין, פרק א' הלכה ט"ו.
- ^ מלחמות, 4, 445.
- ^ מלחמות, 7, 217.
- ^ פארק קנדה
- ^ קדמוניות היהודים, ספר י"ח, פרק כ"ב סימן ג', ראו החלוץ ב', עמוד 129
- ^ קהלת רבה ז', ז', וילקוט שמעוני תתקע"ג.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.
- ^ משנה, מסכת כריתות, פרק ג', משנה ז'.
- ^ יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ה, יחידה 12 (כתב: ישראל רונן), עמ' 190.
- ^ F. Hiittenmeister — G. Reeg, Die antiken Synagogen in Israel. I, Wiesbaden 1977, pp. 603.
- ^ יהושע שוורץ, אזור יהודה והחוף הדרומי, בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א', עמוד 188.
- ^ נ ' לוז, "עמואס של המגפה - דיון גאוגרפי-היסטורי במיקומה ובמצבה של עמואס בתקופה הערבית הקדומה", עבודה סמינריונית, החוג לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993
- ^ שלט הדרכה באתר.
- ^ The Monuments
