מערב פקיסטן
 | |
.svg) | |
| האיחוד הפקיסטני: מערב ומזרח פקיסטן | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר |
|
| ראש מדינה | נשיא פקיסטן |
| נשיא פקיסטן | |
| ראש הרשות המבצעת | ראש ממשלת פקיסטן |
| ראש ממשלת פקיסטן | |
| שפה נפוצה | אורדו, בנגלית |
| עיר בירה |
1955 - 1958: קראצ'י |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | חלוקת הודו, תכנית יחידה אחת, פירוק הראג' הבריטי |
| תכנית יחידה אחת | 14 באוקטובר 1955 |
| פירוק | ביטול תכנית יחידה אחת |
| ביטול התכנית | 1 ביולי 1970 |
| ישות קודמת |
 הראג' הבריטי |
| ישות יורשת |
 פקיסטן |
| אוכלוסייה בעבר | 33.000.000 (נכון ל־1947) |
| שונות | |
 | |
| מפה של מערב פקיסטן | |
מערב פקיסטן (אורדו: مغربی پاکستان בנגלית: পশ্চিম পাকিস্তান) הייתה אחת מן המדינות הפקיסטניות שהוקמה בשנת 1955, לאחר תוכנית יחידה אחת.
לאחר עצמאותה מהשלטון הבריטי, הדומיניון של פקיסטן נחלק לשתי מובלעות: מזרחית ומערבית, שהופרדו על ידי הודו השכנה. המובלעת המערבית של פקיסטן הורכבה מכ-3 פרובינציות: אזור הספר הצפון מערבי (ח'ייבר פח'טונח'ווה), מערב פנג'אב וסינד, מחוז נציב אחד: בלוצ'יסטן, ואת טריטוריית הבירה הפדרלית: אסלאמבאד. המובלעת המזרחית - שנודעה בשם מזרח פקיסטן, שכיום חלק מבנגלדש.
מערב פקיסטן הייתה למעשה המדינה הפוליטית השולטת באיחוד, למרות שלמזרח פקיסטן יותר מחצי אוכלוסייתו. למזרח היו גם מספר מושבים קטן מזה של השנייה באספה המכוננת של פקיסטן. כדי לסיים את אי השוויון הנגרם, החליטה ממשלת פקיסטן לחלק את המדינה הגדולה לשתי מדינות קטנות יותר: מזרח ומערב פקיסטן. הרעיון הועלה במסגרת תוכנית יחידה אחת על ידי ראש ממשלת פקיסטן צ'אודהרי מוחמד עלי ב-22 בנובמבר 1954. הרעיון מומש על ידי חוסיין שהיד סוהרוורדי.
ב-1970, נשיא פקיסטן לאותה התקופה, הגנרל יחיא ח'אן, חוקק סדרת רפורמות טריטוריאליות, חוקתיות וצבאיות. הן ייסדו את הפרלמנט הפקיסטני והגדירו את ארבעת מחוזות פקיסטן של ימינו. בשנה שלאחר מכן, פרצה במזרח פקיסטן מלחמת אזרחים בין הממשלה המקומית לבין המורדים הלאומיים הבנגלים. לאחר התערבותה הצבאית של הודו במלחמה, הפקיסטנים נאלצו להיכנע והכירו בעצמאותה של הרפובליקה העממית של בנגלדש.
מערב פקיסטן התפרקה לאחר שמרכת המשפט למעשה ביטלה את תוכנית יחידה אחת, ושינתה את שם המדינה ל-"הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן".
היסטוריה פוליטית
עצמאות לאחר השלטון הבריטי
בזמן עצמאותה של פקיסטן, נפגשו מייסדי המדינה בוועידה. הם דנו על עתידה של הארץ ועל חלוקת השטחים של פקיסטן והודו. לאחר מכן, נהפכה לשני אזורים נפרדים, שהיו במרחק של כ-1,600 ק"מ אחת מן השנייה. החלק המזרחי - השתרע על פני שטחי בנגלדש של ימינו, והמערבי - על שטחי פקיסטן המודרנית. התהליך הוביל לבעיות גדולות בממשלה החדשה.
חלוקת השטחים במדינות חילקו גם את המשאבים, התשתיות, כמות האנשים ואת הצבא. התוצאה הייתה שלרפובליקה של הודו כ-345 מיליון נפש, לעומת 35 מיליון בלבד בפקיסטן.
דמוקרטיה פרלמנטרית
מהכרזת עצמאותה, תושבי פקיסטן רצו ממשלה דמוקרטית ופרלמנטרית. ב-1947, מונה ליקאת עלי ח'אן לתפקיד ראש ממשלתה הראשון של פקיסטן.
לאחר החלוקה, נוצר מצב שבו החלק המערבי של המדינה שולט בפוליטיקה של האיחוד. למרות שלמזרח היו יותר ממחצית התושבים, מספר המושבים באספה המכוננת של פקיסטן היה נמוך בהרבה משכנתה. כדי לסיים את אי השוויונות בין שתי המובלעות, הועלתה תוכנית יחידה אחת.
לפי מדיניות התכנית יחידה אחת, שהועלתה על ידי מוחמד עלי בוגרה ב-22 בנובמבר 1955, ארבעת הפרובינציות של המערב יתאחדו ליצירת מדינה אחת, מערב פקיסטן. המדינה המערב פקיסטנית אוחדה למעשה על ידי המדינות, הפרובינציות והשטחים השבטיים במערב. בירת מערב פקיסטן בין השנים 1995 עד לשנת 1965 הייתה קראצ'י, ב-1965 - לאהור, ומאז אסלאמבאד. בעקבות התכנית, שונה שמה של מזרח בנגל למזרח פקיסטן, ובירתה דאקה.
עימותים בין מזרח למערב פקיסטן החלו מיד לאחר החלוקה. לשתי המדינות היו אידאולוגיות פוליטיות אחרות: מערב פקיסטן הוקמה כדמוקרטיה פרלמנטרית, והאסלאם כדתה הרשמית. לעומת זאת, מזרח פקיסטן הייתה מדינה סוציאליסטית מאז שנת 1954. מערב פקיסטן הייתה חברה קרובה של נאט"ו בראשות ארצות הברית, בעוד שבמזרח עמדו לצד הגוש המזרחי וברית ורשה בראשות ברית המועצות. חוקת 1956 של פקיסטן הכירה בשפות אורדו, בנגלית ואנגלית כשפותיה הרשמיות של פקיסטן.
ממשל צבאי
מ-1947 עד 1959, הממשלה הפקיסטנית הייתה יחסית רעועה. שבעה ראשי ממשלה, ארבעה מושלים כלליים ונשיא אחד הודחו מתפקידם בכוח או ממהפכה. התכנית יחידה אחת הובילה להתנגדות עזה מצד תושבי המדינה. המפלגה הסוציאליסטית של פקיסטן והליגה המוסלמית יישמו מערכת בחירות משלהן, שבהן המפלגה הרפובליקנית בראשות בוגרה הפסידו, והליגה המוסלמית בראשות צ'אודהרי מוחמד עלי זכו בהן. יחסיה עם ארצות הברית נגרעו, שהודיעה כי הדמוקרטיה בשתי המדינות נכשלה.
בשנת 1958, צבא פקיסטן התחיל מהפכה במדינה. הוא יישם ממשל צבאי בראשותו של הגנרל איוב ח'אן. הוא גם החליף את הבירה לבירה זמנית ברוואלפינדי. בשנת 1965, הוכרזה הבירה החדשה אסלאמאבאד.
פירוק
לאחר לחץ גדול של תושבי הרפובליקה, בוטלה תוכנית יחידה אחת ב-1 ביולי 1970. מערב פקיסטן חדלה להתקיים, ונקראה בשם הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן. עם זאת, מזרח פקיסטן המשיכה להתקיים, אך בשנה שלאחר מכן, פרצה מלחמת העצמאות של בנגלדש ונהפכה למדינה העצמאית של בנגלדש.
דמוגרפיה
למערב פקיסטן היו 33,000,000 איש בשנת 1947.
דת
כ-22.77 מיליון נפשות (69%) במערב פקיסטן היו מוסלמים, כ-7.92 מיליון (24%) הינדים וכ-2 מיליון (6%) - סיקים.
יחסי חוץ
ערך מורחב – יחסי החוץ של פקיסטן
אפגניסטן
- ערך מורחב – יחסי אפגניסטן–פקיסטן
בשנת 1955, החזירה מערב פקיסטן את שגרירה באפגניסטן, ונותקו יחסי שתי המדינות. ב-1961, הכוחות המזוינים של פקיסטן דיכאו פלישה אפגנית בצפון מערב פקיסטן.
ארצות הברית
- ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–פקיסטן
ארצות הברית הייתה אחת המדינות הראשונות לקיים יחסים דיפלומטיים עם פקיסטן לאחר הכרזת העצמאות שלה. מערב פקיסטן הייתה בעלת בריתה של ארצות הברית והתנגדה לקומוניזם, לעומת מזרח פקיסטן שדגלה בה.
ברית המועצות
יחסי ברית המועצות ומערב פקיסטן ידעו עליות ומורדות במהלך השנים. יחסיה הקרובים של מערב פקיסטן לארצות הברית הובילו למתיחות רבה במהלך המלחמה הקרה.
בכל מלחמותיה עם הודו, ברית המועצות תמכה בהודו והייתה הספקנית של צבא הגדולה ביותר אליה.
הודו
- ערך מורחב – יחסי הודו–פקיסטן
למערב פקיסטן היו יחסים עוינים כלפי הודו, בעיקר בגלל מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה שפרצה בשנת 1947 והסכסוך על קשמיר.
בשנת 1947, צבא פקיסטן וחיל האוויר הפקיסטני ניסה לכבוש את חבל קשמיר, אך הובסו על ידי הצבא ההודי. למרות שהפלישה הצליחה חלקית, הפקיסטנים הצליחו לכבוש 40% מחבל הארץ, שיקרא אזאד קשמיר.
לאחר המלחמה, היחסים נותרו מתוחים בעקבות המלחמות הבאות על קשמיר (מלחמת הודו-פקיסטן השנייה, מבצע גיברלטר, וכו').
הרפובליקה העממית של סין
- ערך מורחב – יחסי סין–פקיסטן
היחסים בין הרפובליקה העממית של סין למערב פקיסטן היו ידידותיים.
בשנת 1950, פקיסטן הייתה אחת המדינות הראשונות לבטל את הכראתן ברפובליקה הסינית ולהכיר בסין העממית. לאחר זאת, המדינות שמרו על יחסים קרובים[1]. סין סיפקה לפקיסטן אמצעים טכנולוגיים וצבאיים במהלך המלחמה הקרה, ושתי המדינות החשיבו את השנייה כבעלות ברית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
