משה ונטורה
 |
הרב ד"ר משה ונטורה (בצרפתית: Moïse Ventura; 16 בפברואר 1892 – 14 באוגוסט 1978) היה פילוסוף, איש חינוך ומנהיג ציוני שכיהן כרב הראשי של יהודי אלכסנדריה בשנים 1938–1948.
ביוגרפיה
משה בן יעקב ורושה ונטורה נולד בשנת 1892 באיזמיר, האימפריה העות'מאנית, בן לענף ממשפחת ונטורה שמוצאה ממגורשי ספרד. בנעוריו למד בתלמוד תורה ובבית ספר של כל ישראל חברים בעיר מולדתו. לאחר מכן נסע ללימודים בבית המדרש לרבנים בבירה איסטנבול והוסמך כרב. במלחמת העולם הראשונה גויס כקצין לצבא העות'מאני ונשלח במסגרת תפקידו לבגדאד, שם הוצב עד לכניעתו של הצבא העות'מאני. לאחר תום המלחמה נשאר בבגדאד למשך שלוש שנים נוספות, שבהן הורה עברית בבית ספר מקומי ופעל להפצת הרעיון הציוני בקהילה. במהלך שהותו בבגדאד חיבר והוציא לאור ספר לימוד "עברית בעברית" (1919) מודרני בן ארבעה חלקים, עבור מוסדות החינוך של הקהילה. עניינו הרב בפדגוגיה הביאו במהלך חייו לכתוב יותר משמונה ספרי לימוד נוספים, רובם ספרי לימוד עברית וחלקם לימוד יהדות ומחשבת ישראל.
לאחר שלוש שנים בבגדאד עבר לביירות, בה קיבל לניהולו את תלמוד התורה המקומי שגם אותו ניהל ברוח ציונית-עברית.[1] בשנת 1922 נסע ללימודים בפריז ולמד פסיכולוגיה ופילוסופיה בסורבון ובמקביל פדגוגיה במכון לפדגוגיה בעיר. הוא הצטיין בלימודיו והשלים דוקטורט (doctorat d'État) בסורבון עם דיסרטציה שעסקה בפילוסופיה של סעדיה גאון (עבודתו פורסמה כספר בשנת 1934). באותה שנה פרסם ספר נוסף בצרפתית, בשם: "הכלאם ותורת אריסטו על פי הכוזרי". במהלך שהותו בצרפת פרסם תרגום לצרפתית של ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי ושל "מילות ההגיון" לרמב"ם. כמו כן חיבר מספר ספרים ללימוד עברית לדוברי צרפתית, והיה העורך של עיתון נוער יהודי בשם Eliacim. ונטורה שלט היטב במספר שפות – עברית, צרפתית, ערבית, טורקית עות'מאנית, גרמנית, לדינו ואנגלית.
בשנת 1937 הוזמן לאלכסנדריה שבמצרים כדי לכהן בתפקיד הרב הראשי של הקהילה היהודית המקומית. אחד הפרויקטים החשובים שיזם כרב הקהילה היה הקמת בית ספר תיכון יהודי ע"ש הרמב"ם בעיר, בו חינך דורות של תלמידים; בין התלמידים שטיפח נמנה גם אלי כהן.[2] בתפקידו כרב קהילת אלכסנדריה הנהיג קו ציוני וחיזק את הרעיון הלאומי היהודי בקהילתו ועשה רבות בתחום החינוך ולימודי העברית. בהשקפתו, התחייה הלאומית היהודית, הציונות, הייתה חלק אינטגרלי מתהליך תחייה כולל של עמי המזרח, ולכן הרבה לנאום על הצורך לשיתוף פעולה בין העמים השמיים השונים ובפרט בין "בני ישראל ובני ישמעאל". כמה מהנאומים שנשא סביב נושאים אלו באלכסנדריה בשנות מלחמת העולם השנייה קובצו לאחר מכן לספר בשם "אנחות ותקוות: הדים של המלחמה 1939-1945" (Soupirs et espoirs : échos de la guerre 1939-1945). בזמן שהותו במצרים הוא הוציא לאור גם מספר חיבורים תורניים, פרשנות למקרא ולמסכת אבות, מהם המבוססים על הדרשות השבועיות שנשא בבית הכנסת "אליהו הנביא" בעיר.
בשנת 1948 גורש ממצרים בהוראת השלטונות בגין פעילותו הציונית. מספר שנים לימד בישיבה יוניברסיטי בארצות הברית, ולאחר מכן ניהל מטעם הסוכנות היהודית את בית המדרש למורים "מונטיפיורי קולג'" באנגליה. בסביבות 1953 עלה לישראל ועסק בפעילות חינוכית ומחקרית. תחילה ניהל מוסד תורני בכפר סבא, ולאחר מכן התיישב בירושלים. הוא לימד פילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן וכן המשיך בעיסוק תורני ומחקר. בתחילת שנות ה-60 הוצע לו להיות הרב הראשי הספרדי של תל אביב, אך הוא לא נענה להצעה.[3] בשנותיו בישראל פרסם בין היתר את הספרים "מבוא למחשבת ישראל" (1959) ו"פסיכולוגיה למורים" (1966).
ונטורה נפטר ב-1978 בישראל, בגיל 84. במותו הותיר את אשתו מרים (שנפטרה שנתיים אחריו) ואת ארבעת ילדיהם.[4] בתל אביב ובירושלים נקראו רחובות על שמו.
מספריו
- משה ונטורה (בינטורה), עברית בעברית, 4 חלקים, בגדאד: דפוס עזרא ראובן דנגור, 1919.
- L'année préparatoire d'hébreu, imprimerie Ventura, 1929.
- Le livre du Kuzari; tr. de l'arabe avec un avant-propos et des notes par M. Ventura, Paris: Rieder, 1932.
- Le judaisme par l'image, Paris: Lipschutz, 1933.
- Le Kalâm et la péripatétisme d'après le Kuzari, Paris: J. Vrin, 1934.
- La philosophie de Saadia Gaon, Paris: J. Vrin, 1934.
- Manuel d'instruction religieuse israélite, Institution Maïmonide (Alexandrie), 1940.
- שעורים לשבת על ירמה, אלכסנדריה: הוצאת רמב"ם, 1941.
- שעורים לשבת על פרקי אבות, אלכסנדריה: הוצאת רמב"ם, 1943.
- שעורים לשבת על משלי, אלכסנדריה: הוצאת רמב"ם, תש"ג.
- שעורים לשבת על תהילים, אלכסנדריה: הוצאת רמב"ם, 1946.
- Pour l’union des croyants, Alexandria: s.n., 1946.
- Soupirs et espoirs : échos de la guerre 1939-1945, Paris: Librairie Durlacher, 1948.
- Medieval Hebrew philosophical terms, New York: Yeshiva University, 1952.
- מבוא למחשבת ישראל, תל אביב: מחברות לספרות, 1959.
- הרב משה ונטורה (עורך), קיצור משנה תורה להרמב"ם, 2 כרכים, תל אביב: א' ציוני, 1961.
- פסיכולוגיה למורים, תל אביב: תרבות וחינוך, 1966.
- מחשבת ישראל, כפר סבא: [חמו"ל], 1967.
- הרמב"ם, מלות ההגיון; עם הערות וביאורים מאת הרב משה ונטורה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ט.
לקריאה נוספת
- אהרן דותן, 'הרב ד"ר משה ונטורה זצ"ל: רבה הראשי של אלכסנדריה', המרכז לחקר מורשת יהדות מצרים 7 (2008), עמ' 53–61.
- גיורא פוזיילוב, חכמי יהודי מצרים, ירושלים: משרד החינוך, 1998, עמ' 287–298.
- אברהם חיים אלחנני, 'הרב ד"ר משה ונטורה ועתידה של היהדות הספרדית', שבט ועם ד (דפוס רונלד), 47–50.
- אברהם תווינה, 'הרב משה ונטורה ממיסדי התנועה הציונית בבגדד', במערכה יח, 9 (216), 15 בדצמבר 1978, עמ' 21–23.
קישורים חיצוניים
- רשימת הפרסומים של משה ונטורה, בקטלוג הספרייה הלאומית
- Moise Ventura באתר WorldCat Identities
- Le nouveau Grand Rabbin d'Alexandrie, Israël, 23 בדצמבר 1937
- A. Shual, Portrait d'un Rabbin, Israël, 9 בדצמבר 1937
- מסיבה לכבוד הרב ונטורה, הד-המזרח, 29 באוקטובר 1943
- אבידן משיח, דמויות ירושלים | הרב ד"ר משה ונטורה – "מכון נייד" למחשבת ישראל, חרות, 15 באפריל 1960
- בתי הכנסת הספרדיים בת"א רוצים לבחור ברב ונטורה, מעריב, 25 בינואר 1962
- מת הרב משה ונטורה, דבר, 15 באוגוסט 1978
ממאמריו:
- Maimonide: Rationalisme et Antirationalisme, Israël, 16 בדצמבר 1937
- Mysticisme rationnel juif, Israël, 6 בינואר 1938
הערות שוליים
- ^ מכתב מבירות, דואר היום, 22 בספטמבר 1931.
- ^ מירב לוי, טקס לציון 40 שנה להוצאה להורג של אלי כהן, חדשות מחלקה ראשונה, 27 ביוני 2005.
- ^ אבידן משיח, הרב ד"ר משה ונטורה – "מכון נייד" למחשבת ישראל, חרות, 15 באפריל 1960.
- ^ מרים ונטורה, מעריב, מודעת אבל, 18 באוגוסט 1980.
