משתמש:אפר/חובל (הלכה)

חובל בחבירו
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר שמות, פרק כ"א ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'
משנה	משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ת"כ
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, מצווה תקצ"א

חובל הוא איסור הלכתי וחיוב ממוני, בחיובו הממוני של חובל נאמרו מלבד תשלום הנזק גם תשלום "ארבעה דברים" נוספים שהם "צער" "ריפוי" "שבת" ו"בושת".

חיובי הארבעה דברים הם ייחודיים לאדם שהזיק את גופו של אדם אחר, ואינם קיימים במזיק ממון או בממון שהזיק.

איסור חבלה

איסור חבלה נלמד מהפסוק ”ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך” (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ג'), יש מהמפרשים שלמדו את האיסור מהמילים לא יוסיף, ויש שלמדוהו מהמילים פן יוסיף .

לדעת הרמ"ה מותר לאדם לחבול בעצמו, אך הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים שאסור לאדם לחבול בעצמו.

הרמת יד על חברו

בגמרא במסכת סנהדרין מובא כי ”כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ח עמוד ב'), הגמרא לומדת את ההגדרה ממה שאמר משה במצרים ליהודי שהרים ידו על יהודי אחר להכותו ”ויאמר לרשע למה תכה רעך” (ספר שמות, פרק ב', פסוק י"ג) הרמ"א פוסק שמדרבנן הוא גם נפסל לעדות.

כפרה

אף לאחר שהחובל שילם לנחבל אין מתכפר לו עד שיבקש מחילה מהנחבל, כי בחלק התשובה מתכפר עוונו בינו לבין קונו אך צערו של חבירו אינו מתכפר, ואם הנחבל אינו מוחל לו הוא נקרא "אכזרי" ואין זה מדרך זרע ישראל.

אם החובל מבקש מהנחבל שלוש פעמים מחילה והנחבל אינו מוחל לו יעמיד החובל שורה של אנשים ויאמר "חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי".

חרם

על פי תקנת הקדמונים החובל בחברו נעשה "מוחרם", ואין מצרפים אותו למניין, עד שיקבל על עצמו לעשות דין שאז מתירים לו את החרם, החתם סופר כותב שאף שעל פי הדין מוחרם אינו מצטרף למניין ואין עונים על ברכותיו "אמן", כיום הימנעות מעניית אמן אינה מרתיעה את העבריינים ואין להפסיד עניית אמן.

מלקות

אף שמי שעובר על איסור תורה לאחר שהתרו בו חייב |מלקות, חובל אינו לוקה, כי לפי ההלכה ”כל הלוקה אינו משלם” ואם הוא ילקה הוא יהיה פטור מלשלם ממון לנחבל, אבל אם החבלה הייתה חבלה שאין עליה חיוב תשלום, כגון אם היה הנזק פחות משווה פרוטה, מלקים אותו.

חיוב מלקות זה הוא אף בחובל בעבד כנעני, כי חיובו במצוות מכניס אותו להגדרת "אחיו" בפסוק ”כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו” (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"א). בין הפוסקים ישנה מחלוקת האם אדם חייב מלקות אף על חבלה בעבד שלו ואם כן האם זה תמיד או רק כשהנזק היה בשווי פרוטה ומעלה, אמנם אם חבל בו כדי לחנכו אינו חייב לשלם ואינו לוקה.

חיובי הממון של החובל

החובל מתחייב לשלם לנחבל חמשה סוגי נזקים שונים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

נזק

נזק הוא חיוב תשלום על ירידת שוויו הממוני של הנחבל.

אומדן הנזק נעשה על ידי שומא כמה החבלה הורידה משוויו של הנחבל אם היה רוצה למכור את עצמו לעבד.

צער

צער הוא חיוב תשלום על הצער שגרם לנחבל, הגמרא לומדת את החיוב מייתור המילים ”פצע תחת פצע” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ה).

אומדן שווי הצער הוא אינדיבידואלי לפי הצער של הנחבל, וצורת האומדן תלויה אם הצער היה בנוסף לנזק, שאז האומדן הוא כמה הנחבל היה מוכן לשלם כדי שאם הוא צריך לעבור כזו חבלה היא תיעשה ללא כאב (בסם), ואם החבלה היא ללא חיוב נזק לדעת הרמב"ם האומדן הוא כמה אדם רוצה שישלמו לו כדי שיסכים לקבל כזה צער, ולדעת הרא"ש השומא היא כמה הנחבל היה מסכים לשלם כדי להינצל מחבלה כזו, והרמ"א הכריע כדעת הרא"ש.

לדעת הרמב"ם צער הוא מחיובי קנס ואינו חיוב ממון, המגיד משנה חולק על דעת הרמב"ם וסובר שחיוב צער הוא חיוב ממון רגיל.

חיוב צער יכול להיות חיוב יחיד, אם החבלה לא גרמה לנזק, בושת, ביטול מלאכה ואינה מצריכה ריפוי.

ריפוי

ריפוי הוא חיוב תשלום על עלויות הטיפול שנצרך כדי לרפא את החבלה, הגמרא לומדת שחייבים לשלם ריפוי אף שמשלמים את הנזק, דין זה נלמד מהפסוק ”אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י"ט).

אם הנחבל צריך עבור ריפויו מזונות יותר יקרים מהרגלו חייב החובל לשלם את הפרש ההוצאות, וזה בכלל חיובי ריפוי

החובל יכול לבחור אם לשלם את עלות הריפוי מראש כפי עלות הריפוי הצפוי ואז משלם לו מראש והסכום אינו משתנה במקרה שהטיפול הרפואי התארך או התקצר, או לתת כל יום את עלויות הריפוי של אותו היום, ואז אם התארך תהליך הריפוי מעבר לצפוי חייב החובל לשלם, מלבד במקרה שהטיפול התארך שלא מחמת החבלה או שהתארך בגלל התרשלות הנחבל בטיפול.

חובל שהציע לנחבל שירפאהו בעצמו או שילך לרופא בחינם או בזול ממקום אחר, יכול הנחבל לסרב ולדרוש רופא בשכר שעוסק ברפואה באותו המקום.

חיוב ריפוי יכול להיות גם חיוב יחיד, כגון אם נתן לו סם שפגם במראה עורו, כגון שגרם לו הסם להראות כמצורע חייב לשלם את הוצאות ריפוי העור.

שבת

שבת הוא תשלום על נזקי הנחבל כתוצאה מהיעדרותו מעבודתו, .חיוב זה נלמד מהפסוק ”אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י"ט).

אומדן השבת מורכב משווי ימי עבודתו של אותו פועל, בניכוי כמה שהנחבל היה מוכן לשלם על יום חופש מהעבודה, ובמקרה שהחבלה גרמה לנזק בלתי הפיך שומת הנזק תהיה לפי העבודה שהנחבל יוכל לעבוד בה לאחר החלמתו.

חיוב שבת אינו מוגבל למקרה של חבלה, ואף המכניס אדם למקום וכולאו שם חייב לשלם לו את ביטול מלאכתו, אבל אם לא הכניסו אלא רק כלא אותו לאחר שנכנס אינו חייב בדיני אדם דאין זה אלא גרמא.

בושת

בושת הוא תשלום על הבושה שנגרמה לנחבל כתוצאה מהחבלה, חיוב זה אינו מותנה בחבלה עצמה אך הוא מותנה בכך שיעשה מעשה בגופו של הנחבל (לדוגמה יריקה על הגוף גורמת לחיוב בושת ויריקה על הבגדים אין בה חיוב בושת).

חיוב בושת כולל את הבושה שנגרמה על ידי מעשה החבלה כשנעשה בפרהסיה, וגם את הבושה שיש לנחבל ממראהו החבול אם החבלה נעשתה במקום שאינו מכוסה בבגד.

אומדן תשלום הבושת משתנה לפי חשיבותם של המבייש והמתבייש.

בשוגג ובאונס

חובל שהתכוון לחבול אף אם לא התכוון לבייש חייב לשלם את כל חמשת החיובים, אבל אם לא התכוון לחבול אף שהיה פושע בחבלתו אינו חייב לשלם בושת ומשלם את ד' התשלומים האחרים. חובל שלא התכוון לחבול כלל, אם הוא שוגג שקרוב למזיד חייב בארבעת התשלומים ופטור מבושת, ואם הוא שוגג קרוב לאונס או שהיה אנוס אינו חייב לשלם אלא נזק ופטור מד' דברים.

אף שחובל חייב לשלם תשלומי נזק גם באונס, אם החבלה הייתה באונס גמור דעת תוספות שפטור, וכך פסק הרמ"א ודעת הרמב"ן שחייב לשלם, וכך פסק הש"ך בדעת המגיד משנה והשולחן ערוך.

במקרה של מזיק שהועף על ידי רוח בעוצמה חריגה מאוד, כגון שהעיפה אותו הרוח מעל גדר ופגע באחר דעת הט"ז והב"ח שפטור מלשלם.

חובל במעוברת והפילה את עוברה

אדם שחובל באשה הרה וגרם לה להפיל את עוברה, חייב לשלם לבעלה דמי וולדות, שומת הנזק היא לפי שווי האשה כשהיתה נמכרת לשפחה כמעוברת, לעומת כמה שוויה לאחר ההפלה.

מקורו של דין זה הוא מהפסוק ”וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ב),

לקריאה נוספת

• שומת הנזק כיצד, ד"ר זרח ורהפטיג, כתב עת מגל (ג) עמודים 11 – 7.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.