משתמש:מב"ם/עבודת ה' על פי שיטת חב"ד

בחסידות חב"ד יש שיטה מיוחדת בעבודת ה' שנסללה על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי ואדמו"רי חב"ד הבאים לאחריו, בלימוד ענייני אלוקות והתעסקות בחקר אלוקי, התבוננות, עבודת התפילה, הדגשת העבודה בכח עצמו, ביטול האדם לקב"ה, והשפעה על הזולת.

עבודה והשכלה

בחסידות חב"ד קיימות שתי דרכי עבודה מרכזיות:

• עבודה - כינוי לעבודת התפילה וההתבוננות בתפילה באחדות ה' ופרטיה על פי החסידות שלמדו. חסידים שמשקעים בהורדת הדברים לפועל, תוך שימת דגש על כך בתפילה ועבודה על מידותיהם מכונים עובדים.
• השכלה - לימוד והעמקה בתורת החסידות והחקירה האלוקית בתוך מאמרי ודרושי חסידות חב"ד והבנת הסוגיות בתורת הנסתר המופיעות בהן. חסידים המתמקדים בכך מכונים משכילים.

הדרך האמתית והנכונה היא העבודה, ועל אף שהיא מתממשת רק על ידי הקדמה של השכלה, הרי השכלה לבדה ולכשעצמה אינה מטרה, וכפי שהתבטא על כך הצמח צדק:

מי שעוסק בהשכלה של חסידות בלבד ואינו עוסק בעבודת התפילה לפי ערך ואופן ידיעתו בהשכלה של חסידות - הינו עשיר הפורט את עשירותו למטבעות מזוייפות

— מובא על ידי הרבי הריי"צ בספר השיחות ה'ש"ת עמוד 165

השכלה בפני עצמה פועלת עניינים לא טובים, וכפי שהתבטא על כך הרבי הרש"ב:

'משכיל' הולך על הראש, 'עובד' על הרגליים

— משיחתו בשנת תרס"ב. מובא על ידי הרבי הריי"צ, לקוטי דיבורים חלק ג' עמודים 607-608

כשכוונתו היא שה'משכיל' מגיע מנקודת הנחה כזו שכל מטרת החסידות היא ההשכלה שבה - ובמיוחד כשהוא מחדש בה משהוא, ומתוך כך הוא מסיק סברות לא נכונות בחסידות, ומגיע לידי גאווה. כיוון שכך הוא מכונה "הולך על הראש" - כי "הליכתו" - עבודתו והתקדמותו בעבודת השם היא רק סביב ההשכלה - הראש. הרבי הריי"צ אף התבטא כי: "העוסק בהשכלה ללא עבודה - הרי הוא מעמיד צלם בהיכל החסידות!"^{[דרוש מקור]}.

לעומתו ה'עובד', מגיע מנקודת הנחה שמצבו אינו טוב, וכך הוא משתמש בחסידות כמינוף ודרך לשיפור מעשיו והנהגותיו, ולכן לא רק שדרכו הישרה אינה מחדירה בו גאווה אלא אף מכניסה בו ענווה ושיפלות, ולכן דרכו הנכונה והיציבה מכונה "הולך על הרגליים". עם זאת, העבודה אינה פועלת שפלות, שכל עניינה הוא מרמור על המצב הקיים ללא שיפור, אלא פועלת שלאחר שהוא יודע את מצבו האמתי הנחות - הוא מתייגע על מנת לשפר אותו.

הרבי המהר"ש התבטא פעם, כי 'השכלה' ו'עבודה' הם שני עולמות שונים, ו'משכיל' ו'עובד' הם שני אנשים. כך היה מיום שנברא העולם. כשבא אדמו"ר הזקן, חיבר את שני העולמות ואת שני האנשים, ודרך זו היא דרך ושיטת חסידות חב"ד בעבודת השם.

מאמרי עבודה והשכלה

החילוק בין העבודה להשכלה קיים גם במאמרי חסידות, כשמאמרי ההשכלה מתמקדים בעניינים המופשטים והעמוקים, כשההוראה למעשה בפועל העולה מכל האמור מובאת ומקושרת לתוכן רק בסופו, ובמאמרי העבודה מדובר בעיקר על דרגות האהבה השונות לאלוקות, והפשטה של מושגי החסידות והשוואתם לאורך כל כל המאמר לעבודתו של האדם, אם כי שני הסוגות כוללות זו את זו, ואינו קיים מאמר עבודה שלא יבוסס על השכלה, ומאמר השכלה שלא יופיעו בו הוראות בעבודת השם, וכפי שהתבטא פעם הרבי: "מכל אות יכולים לעשות בכן!", וכן שמאמר מיוחד הוא מאמר ש"מדבר בשפתה" של הנפש הבהמית, ומסביר בבהירות ופשטות את צד העבודה שבו.

השוני בין המאמרים נבע בעיקר מהתקופה שבה נאמרו וקהל היעד שלהם, כפי שניתן להבחין שרוב מאמרי ההשכלה נאמרו בזמנים שהשומעים היו מסוגלים להכיל ולהבין אותם, כמו ה"המשכים" העמוקים של הרבי הרש"ב לתלמדי ישיבת תומכי תמימים, לעומת מאמרי העבודה הקצרים ושנהג הרבי הריי"צ לחזור כשהגיע לארצות הברית, עבור יהודי ארצות הברית שהתקשו להבין את המאמרים העמוקים, וכן לא הכירו את לשון הקודש,ולכן מאמרים אלו נאמרו על ידי הרבי הריי"צ באידיש. הרבי הריי"צ הורה ללמוד מאמרי עבודה.==אחדות ה'==

ביטול

בחסידות מובא במקומות רבים כי ההקדמה לקבלת התורה והמצוות, היה הביטול של בני ישראל בהכרזת 'נעשה ונשמע', כאשר הם ביטלו את שכלם ומציאותם,והתחייבו לבצע את כל אשר יצוו עליהם. בתורת החסידות ניתן למושג זה עומק נוסף, כחלק מהשיטה הכללית של תורת החסידות להחדיר בתודעת האדם את המציאות האלוקית המוחלטת, וההכרה בכך שאין שום מציאות אמיתית מלבדו והכל בטל אליו.

אצל חסידים ראו את הגאווה והישות כדבר המאוס והאסור ביותר.

בחסידות מובא גם שכל ענין של צמיחה והתחדשות הוא על ידי ביטול דווקא, הן ריקבון הגרעין באדמה כהקדמה לצמיחת אילן חדש, הן ריקבון הזרע בגוף האשה.

אופן הביטול

הביטול נעשה על ידי הכרה והרגשה בענינים הגבוהים ממנו, עד שישותו אינה תופסת בעיניו מקום. ענינה הפנימי של ספירת החכמה הוא הביטול.

בכללות בביטול יש שתי דרגות: "ביטול היש" ו"ביטול במציאות". בכל דרגא מדרגות אלו, ישנם תתי מדרגות רבות.

ביטול היש

ביטול היש היא התבטלות של נברא לבורא, עד כדי הפיכת רצונו העצמי שיהיה כרצונו של הקב"ה, באופן שלמתבטל אין שום רצון משלו. דוגמה לכך היא ביטול האבות להקב"ה, שמהות ביטול זה היא כביטול המרכבה לרוכב, שבה נראה בבירור שלמרכבה אין שום דיעה אישית והיא כפופה לדעת הרוכב לגמרי; וכך גם אמר אברהם אבינו על עצמו ואני עפר ואפר, המורה על ביטול היש - "ונפשי כעפר לכל תהיה" - כעפר שהכל דורכים עליו, אם כי נשארת עדיין ישות מסוימת, שהיא מתבטלת כלפי הקב"ה - "יש מי שבטל".

ביטול במציאות

לעומת זאת ישנו הביטול במציאות, והיינו, שכלל אינו מציאות אפילו לא מציאות שבטלה, והוא כדגים שבים שכלל אינם נחשבים מציאות לעצמם. והיא דרגת ביטולו של משה רבינו שאמר: "ונחנו מה" - ביטול גמור מכל וכל, שהוא כלל לא נמצא במציאות.

אתכפייא

אתכפיא היא המדרגה הראשונה בעבודה, וענינה היא לכפות את היצר הרע להיות משועבד ליצר הטוב. עבודת זו היא נדרשת מהבינונים שנפשם אינה מתוקנת, והרע שולט אצלם בחלל השמאל שבלב - אך לא מהצדיקים שגמרו לתקן את נפשם. מבואר בספר הזוהר כי "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין", שעל ידי עבודת האתכפיא מתגלה ונמשך כבודו של הקב"ה בכל העולמות.

עבודת האתכפיא היא הראשונה מבין שתי המדרגות המרכזיות בעבודה, לעומת עבודת האתהפכא שהיא עבודתם של הצדיקים.

ענינה

עבודת האתכפיא היא המדריגה הראשונה בעבודה, והיא כפיית יצר הרע ליצר הטוב. וזו עיקר עבודת האדם בעבודתו את ה' - כיבוש היצר הרע, והיינו שהאדם מכניע ומרסן עצמו, וכופה את עצמו להתנהגות טובה, בניגוד למאויים השליליים הנובעים מהמדות הגסות שבלבו.

אופן עבודת האתכפיא הוא שכאשר עולה יצר והרהור מהלב אל המוח, מסיח הוא את דעתו ממנו, ודוחה הוא אותו בשני ידים. ובכל דחיה שדוחהו ממחשבתו, אתכפיא סטרא אחרא לתתא, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ונכפה סטרא אחרא דלעילא, המגביה עצמה כנשר.

אף על פי שבמהות עצמו ובמדות שבלבו יש מן הגסות והרע, בכל זאת, בהתנהגותו בפועל הוא מרסן את עצמו, ונכנע לרצון ה' - בלבושים שלו - במחשבה דיבור ומעשה. "כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו".

וזהו עיקר מעלת הבינוני, ועיקר עבודת האדם בכלל. זאת אומרת להתגבר במסירות נפש בעבודת ה', על אף כל הקשיים שבזה.

פעולתה

על עבודת האתכפיא נאמר בספר הזוהר: "כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין" - (כאשר כופים את הסט"א, מתעלה ונמשך כבודו של הקב"ה בכל העולמות).

זאת אומרת, שעבודת "אתכפיא סטרא אחרא" היא נעלית מכל שבח אחר לה', ואפילו מעבודת "אתהפכא", משום שענין אתהפכא הוא שהנפש הבהמית שבאדם נשארת בגדר ישות ונשארת במציאות, אלא שמציאותו מתהפכת לקדושה.

ואמנם מציאות קדושה היא זכה ורוחנית ודבקה בקב"ה, והיא היפך הגמור של הסטרא אחרא שהיא גסה מגושמת וחומרית, אך מכל מקום גם הדברים שהם בגדר הקדושה הם מציאות דבר מה, ואינם בביטול והתאחדות מוחלטת בקב"ה.

אבל אתכפיא הוא ענין הביטול והיציאה ממציאותו לגמרי, שאדם יוצא מהמציאות שלו השלילית, ונעשה בחינת אין ממש, ובזה הוא בטל לאחדות הוי' האמיתית - שאין עוד מלבדו. זאת אומרת, שעל-ידי זה הוא מעורר וממשיך בחינת אין האמיתי מעצמותו ית'.

אתכפיא בעניני הרשות

עבודת האתכפיא היא בסור מרע ועשה טוב, ושייכת גם בדברי הרשות. שכל מה שאדם זובח יצרו לשעה קלה על מנת לאתכפיא סטרא אחרא, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה, הרי זה בבחינת "והתקדישתם והייתם קדושים", שסופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה לאט לאט.

אתכפיא בעבודת הצדיק

גם אצל הצדיק, שבמדריגתו הוא גבוה מהבינוני, מאחר שאין לו יצר הרע כלל, שייך להגיע למעלת הבינוני - לעבודת האתכפייא - אבל רק אם עובד את ה' במסירות נפש, תוך כדי התגברות על הקשיים העומדים בדרכו - הקשיים שביחס למדריגתו, תוך כדי אתכפיא של מציאותו, גם מציאותו הרוחנית.

הקשיים העומדים בדרכו של הצדיק שיוכל לבוא למעלת הבינוני, הם בארבעה ענינים:

א) הקשיים הרוחניים בעבודתו הרוחנית שבמדריגתו הנעלית, במאמציו לעלות ממדריגה למדריגה, ובכל עליה שעולה, צריך תחילה לצאת ממציאותו הקודמת ולהיות בבחינת אין, וכהכלל הידוע: יש מיש צריך להיות אין באמצע.

וכמו שכתוב: "שבע יפול צדיק וקם" זאת אומרת, שבכל עליה שהצדיק עולה למדריגה רוחנית, הגבוהה יותר ממדריגתו, הריהו "נופל" תחילה ממדריגתו הקודמת, בבחינת אין, וזה מניעו ומזרזו לעליה גבוהה יותר.

ב) הקשיים שיש לו במלחמתו נגד כללות הרע שבעולם.

ג) הקשיים שיש לו בתיקון מקושריו-תלמידיו, אם יש בידם מעשים שליליים, הגורמים בזה לירידה לרבם, כמו שנאמר למשה רבינו: "לך רד כי שחת עמך", כי עקב ההשחתה של ישראל בחטא העגל נגרמה ירידה (רוחנית) למשה רבינו.

ודבר זה מחייב מאמץ גדול ועצום כדי לתקנם.

ד) והוא העיקר; שעבודת ה' של הצדיקים תהיה אך ורק בכדי לעשות נחת רוח לקב"ה, ולא בשביל סיפוק רוחני לעצמם.

וכאשר מתגבר במסירות נפש על קשיים אלו, הרי גם הוא מגיע למעלת הבינוני - עובד אלקים.

השפעה על הזולת

ענינה בכללות בתורת החסידות הוא לאהוב יהודי נוסף לא (רק) מצד המעלות הפרטיות שבו כגון שכל ומדות טובות כ"א מצד שהוא ישראל ואהבה זו הוא מצד הנשמה. אהבה זו צריכה להיות אהבה עצמית, כמוך, כפי שאוהב את עצמו באהבה שלמעלה מהגבלות של טעם ודעת, כך צריך הוא לאהוב את הזולת באהבה שלמעלה מטעם ודעת.

יתירה מזו: הזולת צריך לגעת לו יותר מאשר מעצמו וממילא צריך הוא לאהוב את יהודי אחר אף יותר מכפי שאוהב הוא את עצמו, ואף צריך לכאוב לו ייסוריו של חבירו עוד יותר ממה שכואב לו יסוריו של עצמו, זאת מפני שגבי עצמו יכול למצוא כל מני סיבות אשר בעבורם באו עליו היסורים. וזהו הפירוש האמיתי ב"ואהבת לרעך כמוך" שתאהב את עצמך כמו שאתה אוהב את רעך.

אמנם אהבה זו היא אהבה שלמעלה מטעם ודעת, אף על פי כן בכדי שאדם יוכל להגיע לאהבה זו, נדרש הוא להתבונן בשכלו (כפי שיפורט) אלא שהתבוננות זו היא רק ממוצע כדי להגיע לאהבה שלמעלה משכל מאחר ואהבה זו במהותה אינה תלויה בשכל אלא היא אהבה טבעית כאהבת איש את אחיו ואב את בנו.

הטעמים לעצמיות אהבת ישראל

• אהבת ישראל היא אהבת ה':

מאחר וכל יהודי הוא בן של הקב"ה כמוזכר בפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם" ממילא כל יהודי הוא אהוב של הקב"ה וא"כ כשאוהב את האהוב, הרי זה כאילו אוהב את האוהב, וכן מצד זה שכל יהודי יש בו נפש אלוקית שהוא חלק אלוקה ממעל ממש ו"עצם כשאתה תופס מקצתו אתה תופס את כולו" מאחר ובאהבת ישראל טמונה אהבת ה', לכן זוהי אהבה עצמית מאחר וכל יהודי יש בו אהבה עצמית להקב"ה ומצד זה יש לו אהבה עצמית לכל יהודי.

• כל עם ישראל כלולים בנשמת אדם הראשון:

כל עם ישראל כלולים במקור בנשמה אחת כללית והיא נשמת אדם הראשון וממילא כל יהודי הוא פרט בכלל זה ואף כלול מרעהו, יתירה מזו מאחר וכולם מושרשים בעצם אחד הרי עצם, גם כשמתחלק לפרטים, בכל פרט יש את כל העצם מאחר ו"עצם כשאתה תופס מקצתו אתה תופס את כולו" וא"כ, כל יהודי אחר הוא כמותו בעצמו ובמה שאוהב יהודי אחר, אי"ז כאוהב את הזולת כ"א כאוהב את עצמו.

מהותה בעבודת האדם

ערך מורחב – ליקוטי אמרים - פרק ל"ב

רבינו הזקן כותב בסידורו: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". זאת אומרת, אשר מצות אהבת ישראל היא שער הכניסה, אשר דרך בו יכול האדם לבוא לעמוד לפני ה"א להתפלל, בזכותה תקובל תפלת המתפלל

— היום יום, ב' תמוז

בתורת החסידות מבואר שבכדי שאדם יוכל להגיע לכך שיאהב יהודי נוסף מוכרח הוא לגלות ולהרגיש את הנפש אלוקית מאחר ומצד נפשו הבהמית לא שייך לאהוב אדם אחר, מאחר ואדם בטבעו אוהב את עצמו, וכלשון התניא "רק שהגופים מחולקים", ודווקא מצד גילוי נפשו האלוקית מסוגל הוא לאהוב יהודי אחר, זאת ע"י שמגיע לידי ביטול כפי שממבאר אדמו"ר הזקן בתניא בהרחבה אשר אז מתגלה איך ש"כולם מתאימות" פירושו שכל היהודים שווים, מצד נפשם האלוקית ויתירה מזו "אב אחד לכולנה" - לכולם יש שורש אחד בכנסת ישראל ועי"ז יכול לאהוב יהודי נוסף מאחר והם מאוחדים ממש.

אהבה ליהודי חוטא

בנוגע ליהודי שחטא אשר עליו נאמר בגמרא "שמי שראה בחבירו שחטא, מצווה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו" מבואר שזהו רק במשהו שהוא בגדר חבירו וצריך להיות חבירו בקיום תורה ומצוות פירושו של דבר, שווה לו בכך שהוא מקיים תורה ומצוות. ואף כבר הוכיח אותו על מה שעשה מצד מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך". ואף אותו מחויב לאהוב את החלק הטוב שבו ורק את החלק הרע שבו מחויב לשנוא. אבל מישהו שאינו חבירו, הרי מחויב הוא לאהוב אותו ועוד שאולי עי"ז יוכל לקרבו לתורה.

אהבת ישראל כיום

בשנת תנש"א בשבת פרשת מטות מסעי, דיבר הרבי אודות אהבת ישראל, וחידש בה חידוש עצום. אהבת ישראל כיום - אמר הרבי - אינה מצד תיקון סיבת הגלות - שנאת חינם - כפי שהיה עד היום, שאנו מוסיפים באהבת חינם כדי להביא את הגאולה, וזאת מפני שסיבת הגלות תוקנה כבר (!). אהבת ישראל כיום היא מצד ניצוץ משיח הקיים בכל יהודי, והיא משמשת כטעימה מהגאולה האמיתית והשלימה, אז יתאחדו כל היהודים על ידי הניצוץ משיח שבכל אחד ואחד.

יש לציין שהודעה היסטורית זו חוברת לציוני דרך נוספים בהתקדמותנו לגאולה, עליהם הצביע הרבי בשנים האחרונות. לדוגמה: סיום עבודת הפצת המעיינות, סיום מלחמת חיילי בית דוד, סיום צחצוח הכפתורים, סיום עבודת התשובה הנצרכת לבוא הגאולה, וסיום עבודת בירור הניצוצות.

אהבת ישראל

"מבצע אהבת ישראל" הוגדר על ידי הרבי כ'מבצע כללי' הכולל את כל 'המבצעים' כמאמר הלל הזקן "זהו כל התורה כולה".

הרבי דרש אכפתיות והתנהגות ב"אהבת ישראל" כלפי כל יהודי מבלי קשר למעמדו ומצבו הדתי-רוחני, תוך שהוא מציין את אדמו"רי חב"ד של החסידות כסמל ודוגמה לאהבה ללא תנאי, גם כלפי אנשים מהשכבות הנחשלות בעם. הרבי הדגיש שלמצוה זו סגולה מיוחדת להבאת הגאולה, ודיבר אודות נושא זה בהזדמנויות רבות.

במידה רבה מושתת מפעל השליחות של בית חב"ד ברחבי העולם על הערך של אהבת ישראל.

הדף באדיבות חב"דפדיה, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון GFDL

הדף באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מבצעי חב"ד

הדף באדיבות חב"דפדיה, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון GFDL