לדלג לתוכן

ניקולס קוק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
ניקולס קוק
Nicholas Cooke
ניקולס קוק
לידה פרובידנס, מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס, אמריקה הבריטית
פטירה פרובידנס, רוד איילנד, ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הצפוני, פרובידנס, רוד איילנד, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מושל רוד איילנד ה־1
4 במאי 17764 במאי 1778
(שנתיים)
סגן מושל רוד איילנד ויליאם ברדפורד
מושל מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס ה־37
7 בנובמבר 17754 במאי 1776
(180 ימים)
סגן מושל מושבת רוד איילנד ויליאם ברדפורד
→ ג'וזף ונטון
הוא בעצמו
מושל רוד איילנד)
סגן מושל מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס ה־41 וה-43
מאי 17757 בנובמבר 1775
(כ־191 ימים)
תחת מושל מושבת רוד איילנד ג'וזף ונטון
→ דריוס סשנס
ויליאם ברדפורד ←
17681769
(כשנה)
תחת מושל מושבת רוד איילנד ג'וזאיה לינדון
→ ג'וזף ונטון הבן
דריוס סשנס ←

ניקולס קוקאנגלית: Nicholas Cooke;‏ 3 בפברואר 171714 בספטמבר 1782) היה פוליטיקאי אמריקאי מרוד איילנד, שכיהן כמושל מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, ולאחר שרוד איילנד כוננה כמדינה בארצות הברית, הוא המשיך והיה מושל רוד איילנד הראשון.

קוק נולד בפרובידנס. בראשית חייו הוא יצא לים, ובסופו של דבר היה לרב-חובל. עיסוק זה הוביל אותו לעסוק בסחר עבדים, עיסוק בו הוא נחל הצלחה רבה, ובמקביל ניהל מזקקה ומפעל לייצור חבלים. הוא תואר כאחד מהסוחרים האמידים בציור הסאטירי של האומן ג'ון גרינווד (אנ') משנות ה-50 של המאה ה-18, "רבי-החובלים מתהוללים בסורינאם" (Sea Captains Carousing in Surinam).

קוב החל להיות מעורב בפוליטיקה ב-1752, כאשר נבחר כעוזר פרלמנטרי באספת המושבה בפרובידנס, תפקיד בו הוא שימש במשך ארבע שנים. בשנות ה-60 הוא הקדיש את רוב מרצו לעיסוקים מסחריים, וב-1766 ייצג את קהילת הכנסייה אליה השתייך כאשר היה חבר בחבר הנאמנים של הקולג' של רוד איילנד, לימים אוניברסיטת בראון. ב-1768 הוא נבחר כסגן מושל המושבה תחת המושל ג'וזאיה לינדון (אנ'). לאחר שנה הוא פרש מהתפקיד, אך ב-1775, לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, הוא נבחר שוב לאותו תפקיד, הפעם תחת המושל ג'וזף ונטון (אנ'). עקב השקפותיו הלויאליסטיות, הודח ונטון רשמית מתפקידו כמושל בנובמבר אותה שנה, וקוק נבחר כמחליפו. כאשר נבחר קוק לתקופת כהונה שנייה כמושל במאי 1776, אירע האירוע החשוב ביותר במהלך כהונתו: על פי צו של האספה הכללית, מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס ניתקה רשמית את קשריה מממלכת בריטניה הגדולה, אירוע שהתרחש חודשיים לפני חתימת הכרזת העצמאות של ארצות הברית על ידי נציגי שלוש עשרה המושבות.

במהלך שלוש שנות כהונתו של קוק כמושל, הוא עסק ללא הרף בסוגיות שהיו קשורות למלחמה בבריטניה. אחד המצבים הקשים ביותר היה הכיבוש הבריטי של ניופורט, שהצריך את פינויה לפני הגעת הכוחות הבריטים. המלחמה גבתה מקוק מחיר כבד, וב-1778 הוא סירב להתמודד בבחירות לתקופת כהונה נוספת, והוחלף על ידי ויליאם גרין. לאחר פרישתו חי קוק ארבע שנים נוספות, ונפטר בפרובידנס בנובמבר 1782. הוא נטמן בבית הקברות הצפוני של העיר.

ראשית חייו

ניקולס קוק נולד בפרובידנס שבמושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס, כבנם של דניאל קוק ומרי פאוור. בצעירותו הוא נמשך לים, ובסופו של דבר היה לרב-חובל, עיסוק שהוביל אותו בהמשך לחיי המסחר.[1] הוא גם הפעיל מזקקה ועסק בייצור חבלים.[2] לאחר שצבר הון, הוא השקיע את כספו בקרקעות במושבת רוד איילנד, במושבת מפרץ מסצ'וסטס ובמושבת קונטיקט.[1]

קריירה פוליטית

בגיל 35 החל קוק להיות מעורב בפוליטיקה, כאשר נבחר ב-1752 כעוזר פרלמנטרי באספה הכללית של המושבה, תפקיד אליו הוא נבחר שלוש פעמים נוספות ושימש בו שבע שנים.[3] באמצע שנות ה-50, נסע צייר הדיוקנאות, ג'ון גרינווד (אנ') עם קבוצה של רבי-חובלים וסוחרים לסורינאם שעל החוף הצפון-מזרחי של אמריקה הדרומית (אז מושבה הולנדית). מסעות הסחר ארכו אז זמן בדרך כלל, כך שהאנשים המתינו במסבאות. לאחר שהותר לו על ידי הסוחרים ליצור ציור סאטירי, הכין גרינווד ציור שתיאר 22 דמויות, וכלל את עצמו בין דמויות הסוחרים האמידים, כולם תחת "השפעות משכרות של אלכוהול ושאיפות כלכליות". בדיווחים שונים מוסכם שקוק הוא הגבר החבוש כובע, יושב מאחורי השולחן, פניו ימינה, והוא מעשן מקטרת.[4][5]

ב-1766 היה קוק לחבר בחבר הנאמנים של הקולג' החדש של רוד איילנד, בהמשך אוניברסיטת בראון, ושימש בתפקיד זה עד מותו. כנאמן הוא ייצג את הקהילה הדתית שאליה הוא השתייך, שבה הוא היה חבר מאז 1747.[6]

ב-1768 היה קוק לסגן מושל המושבה תחת המושל ג'וזאיה לינדון (אנ'). לאחר שנה פרשו השניים מתפקידיהם. כאשר החלו הקשיים מול ממלכת בריטניה הגדולה, הוקם הקונגרס הקונטיננטלי, וקוק היה ליושב ראש ועדת הפיקוח של פרובידנס. הוא היה אחראי שהעיר תקיים את החלטות הקונגרס בנוגע לסחר עם בריטניה. כמה מסעיפי ההחלטות כללו הפסקת סחר העבדים, סירוב לרכוש תה, עצירת כל היבוא והיצוא עם בריטניה, מכירת סחורות במחירים הגיוניים, ואי-עידוד של קיום מרוצי סוסים, משחקי מזל, הופעות יקרות, ולוויות יקרות.[7]

במאי 1775 נבחר קוק שוב כסגן המושל, וג'וזף ונטון (אנ') נבחר לתקופת כהונתו השביעית כמושל.[3] עם זאת, ונטון החזיק בהשקפות שמרניות בנוגע לבריטניה, ולא היה מעוניין לנתק את הקשרים בינה לבין המושבות. בינתיים, נקטה האספה הכללית של המושבה בצעדים נמרצים ביותר לקראת עצמאות, ופירטה ארבע נקודות נגד ונטון, שלאחריהן נאסר על חברי האספה להישבע לו אמונים במהלך המושב של יוני.[8] ונטון סירב לאשר את הקמתו של צבא של 1,500 איש, לא חתם על מינויי הקצינים, זלזל במינויי האספה, ולא נשבע אמונים לתפקידו.[8][9] הוא התייחס לארבע הנקודות במכתב ששלח לאספה, אך ללא השפעה.[10] מבלי שהתקיים משפט הדחה, הושעה ונטון מכהונתו, וקוק היה למושל בפועל.[9] הליך ההשעיה נגד ונטון נמשך במהלך כל ימי מושב האספה עד נובמבר, וכאשר הוא המשיך לפעול בניגוד לשביעות רצון האספה, ולאהוד את שאיפות הלויאליסטים, הוא הודח באופן רשמי ב-7 בנובמבר 1775. קוק היה למושל מן המניין, כשוויליאם ברדפורד נבחר כסגן המושל. קוק כיהן כמושל עד תום תקופת כהונתו המתוכננת של ונטון, ולאחר מכן נבחר לשתי תקופות כהונה נוספות של שנה כל אחת.[11]

מושל רוד איילנד

העיירה ניופורט הייתה חשופה לאויב, בהיותה שוכנת על האי אקווידנק במפרץ נאראגאנסט, ואחד הצעדים הראשונים של האספה הכללית בהנהגתו של קוק הייתה העברת אוצרות המושבה, רישומיה ומשרדיה משם לפרובידנס. חוקקו חוקים לגיוס וציוד חיילים; הגדרת התשלום לקצינים ולחיילים; הבטחת החימוש, האוהלים ושאר צורכי הצבא; בחירת ועדת ביטחון; ובחירת קצינים לכוח תצפיות, שבראשו הועמד נתנאל גרין כבריגדיר גנרל. שתי אוניות אוישו וחומשו להגנת סחר המושבה, והושמו תחת פיקודו של אברהם ויפל (אנ'), מנהיג הפשיטה על גספי (אנ'), שקיבל דרגת קומודור.[9]

הוקמו משרדי דואר ונושאי דואר כדי לקדם את התקשורת בין המושבות, והוצאה הכרזה שפקדה על כל גבר כשיר במושבה לצייד עצמו בנשק ובתחמושת. ב-15 בספטמבר 1775 שוכנעה האספה הכללית לבנות ולצייד צי אמריקאי מוקדם ככל האפשר. קודמו של צי ארצות הברית הוצב תחת פיקודו של אדמירל אסק הופקינס (אנ'), אחיו של מושל המושבה סטיבן הופקינס.[12]

ניופורט החשופה פונתה מתושביה, כאשר ספינות האויב הפליגו בחופשיות במים שסבבו אותה. התקבל חוק לעידוד ייצור אשלגן חנקתי ואבק שרפה שנדרשו לרובי המוסקט ולקני הארטילריה.[12] בינואר 1776 נכתבה עתירה שהועברה לקונגרס על ידי קוק, בו פורט מצבה הפגיע של המושבה לאורך 210 הק"מ של חופיה, שני נהרות שניתן היה לנווט בהם, והצי העוין ששיט במימיה באופן תמידי ובזז את האיים והחופים. קוק פירט את המאמצים שנעשו על ידי המושבה, אך ביקש סיוע.[13]

הכרזת העצמאות

במאי 1776 ניצח קוק בבחירות למשרת מושל המושבה, ובאותה עת התרחש האירוע הבולט ביותר של תקופת כהונתו. ב-4 במאי התכנסה האספה הכללית בפרובידנס והעבירה את "החוק החשוב האחרון בהיסטוריה הקולוניאלית של רוד איילנד",[14] הכרזת העצמאות של מושבת רוד איילנד מבריטניה הגדולה, הכרזה שקדמה בחודשיים שלמים להכרזת העצמאות של ארצות הברית שנחתמה על ידי שלוש עשרה המושבות בפילדלפיה.[12] חוק זה ביטל את חוק הנאמנות לכתר שקדם לו, והכריז שסמכות המלך במושבה בטלה ומבוטלת. בתי המשפט לא נחשבו יותר לבתי המשפט של המלך, וכל המינויים והצווים לא ניתנו יותר בשמו של המלך, ותחת זאת הם ניתנו בשמו של המושל והחברה האנגלית של רוד איילנד ומטעי פרובידנס. החוק נוסח על יד קולונל ג'ונתן ארנולד, צאצא של המושל בנדיקט ארנולד (אנ'), ועבר בבית העליון של האספה הכללית בהצבעה פה אחד, כשבבית התחתון התנגדו לו רק שישה נציגים.[6] המשפט "אל נצור המלך" הוחלף אז באופן רשמי במשפט "אל נצור את המושבות המאוחדות".[15] החוק הבא שהתקבל לאחר חוק העצמאות היה למינוי סטיבן הופקינס וויליאם אלרי כשני הנציגים הראשונים של המושבה בקונגרס הקונטיננטלי.[6]

בסוף יולי שונה השם החוקי של הממשלה על ידי האספה הכללית ל"מדינת רוד איילנד ומטעי פרובידנס". הפרוטוקול של ישיבות האספה נחתם במילים "אל נצור את ארצות הברית".[16]

כיבוש ניופורט

מושב אוגוסט של האספה הכללית היה האחרון שהתכנס בניופורט, ושב לשם רק לאחר ארבע שנים, כאשר הלך והתקרב הכיבוש הצפוי של האי אקווידנק על ידי הכוחות הבריטים.[16] בדצמבר 1776 הופיעו שבע ספינות וארבע פריגטות בפיקודו של סר פיטר פרקר (אנ') מול חופי בלוק איילנד, והמשיכו במעלה המפרץ כדי לחבור לצי של 70 ספינות תובלה שעליהן כ-6,000 חיילים, שיעדם היה ניופורט. נשלחו פניות מהמושבה שהגיעו עד ניו המפשייר, לקבלת עזרה.[17] נשים וילדים בעיירות החוף כבר קיבלו הנחיה לעזוב, יחד עם כלי הבית שלהם, אל פנים המושבה, ומשק החי הוצא מהאיים הגדולים. רוד איילנד החזיקה כ-700 חיילים על האי כאשר האויב נחת במידלטאון. לאחר לילה של ביזה, צעדו הכוחות הבריטים אל ניפורט ב-8 בדצמבר בפיקודו של הגנרל הנרי קלינטון. כוחות רוד איילנד עזבו את האי, ועברו לטיוורטון ולבריסטול. סיוע הגיע מהמדינות השכנות, והאמריקאים תפסו עמדות הגנה משני צידי המפרץ.[18]

פרובידנס נכבשה אף היא, ופעילות הקולג' הופסקה, כאשר המבנים נתפסו כקסרקטינים, ומאוחר יותר כבית חולים צבאי.[18] בינואר 1777 נשלח הגנרל בנדיקט ארנולד על ידי ג'ורג' וושינגטון לפרובידנס כדי לסייע בהגנת רוד איילנד, ובאותה עת הצטרף אליהם גם המרקיז דה לה פאייט.[19]

קוק, שנואש מלקבל תגבורות נוספות, הורה על גיוס בריגדה חדשה. וושינגטון לא אישר את המהלך, מתוך חשש שזו תהיה התערבות בגיוס של שני הגדודים שכבר הוצבו ברוד איילנד. וושינגטון כתב שני מכתבים בנושא, אך כאשר הציג קוק את המצב בפניו, אישר וושינגטון את התוכנית מיד, והודה למדינה על מאמציה.[19]

המשך כהונתו

במאי 1777 נבחרו כל בעלי התפקידים בממשל המדינה לתקופת כהונה נוספת, למעט ויליאם צ'נינג, שהוחלף על ידי הנרי מרצ'נט בתפקיד התובע הכללי המדינתי, והיה לנציג השלישי של רוד איילנד בקונגרס הקונטיננטלי.[20] במשך השנה הבאה התמודד קוק עם הבעיות, שהיו לרוב קשות, שנגרמו כתוצאה מהמלחמה. מתוך דאגה שנבעה מאחריותו במשך כמעט שלוש שנים כמושל בזמן מלחמה, פרש קוק מתפקידו במאי 1778 והוחלף בוויליאם גרין, בנו של מושל המושבה לשעבר ויליאם גרין האב (אנ').[21] בנוסף, גם סגנו של קוק, ויליאם ברדפורד, בחר שלא להתמודד בבחירות של אותה שנה, והשניים זכו לתודות מפי האספה הכללית על "הלהט הפטריוטי שלהם, נחישותם ואומץ ליבם". שירותו הציבורי של קוק, אומר ההיסטוריון תומאס ו. ביקנל (אנ'), "נתן תפישה גבוהה של השכל הישר המעולה ושיקול דעתו הנבון של המושל".[6]

חיים אישיים

ב-1740 נשא קוק לאישה את האנה, בתו של הזקיה סאבין, ולשניים נולדו 12 ילדים.[1] בנו, ג'וזף ס. קוק, היה רב-חובל בכמה מסעות סחר לאפריקה ולאיים האנטילים. בתו שרה נישאה לקולונל הצבא הקונטיננטלי ג'רמייה אולני.

ניקולס קוק נפטר בפרובידנס ב-14 בנובמבר 1782. הוא נטמן בבית הקברות הצפוני של העיר.[6]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניקולס קוק בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Bicknell, Thomas Williams (1920). The History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 3. New York: The American Historical Society, p. 1095.
  2. Rhode Island Historical Society. "Nicholas Cooke Papers".
  3. ^ 3.0 3.1 Bicknell, Thomas Williams (1920). The History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 3. New York: The American Historical Society, p. 1096.
  4. "American Stories: Paintings of Everyday Life, 1765–1915". Archived from the original on November 25, 2010.
  5. "Colonial American Merchants Satirized in Art"
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Bicknell, Thomas Williams (1920). The History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 3. New York: The American Historical Society, p. 1099.
  7. Bicknell, Thomas Williams (1920). The History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 3. New York: The American Historical Society, pp. 1096-1097.
  8. ^ 8.0 8.1 Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 347.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Bicknell, Thomas Williams (1920). The History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 3. New York: The American Historical Society, p. 1097.
  10. Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 350.
  11. Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 361.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Bicknell, Thomas Williams (1920). The History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 3. New York: The American Historical Society, p. 1098.
  13. Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 367.
  14. Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 373.
  15. Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 376.
  16. ^ 16.0 16.1 Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 381.
  17. Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 388.
  18. ^ 18.0 18.1 Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, pp. 389-390.
  19. ^ 19.0 19.1 Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, pp. 395-396.
  20. Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 401.
  21. Arnold, Samuel Greene (1894). History of the State of Rhode Island and Providence Plantations. Vol. 2. Providence: Preston and Rounds, p. 417.


ניקולס קוק42890991Q376920