לדלג לתוכן

נתיבי העכברושים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

נתיבי העכברושים (בגרמנית: Rattenlinien) הייתה רשת הברחה ששימשו פושעי מלחמה מגרמניה הנאצית ופשיסטים ממדינות אחרות כדי להימלט מאירופה ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה. נתיבי הברחה אלה הובילו בעיקר למקלטים בדרום אמריקה. במיוחד ארגנטינה. מלבדה, נאצים רבים הגיעו לברזיל, צ'ילה ופרגוואי. יעדים נוספים כללו את ספרד, שווייץ וקנדה.

שני מסלולים ההברחה העיקריים מגרמניה לדרום אמריקה התפתחו באופן עצמאי ונפרד, כאשר מפעיליהם שיתפו פעולה בסופו של דבר. הראשון עבר דרך ספרד והשני דרך רומא וזאת באמצעות תמיכתם של אנשי דת מהכנסייה הקתולית, כמו הבישוף האוסטרי אלויס הודאל והכומר הקרואטי קרונוסלב דרגנוביץ' (אנ').

קווי ההברחה

הבישוף אלויס הודאל, שעזר לפושעי מלחמה רבים לברוח לאמריקה הדרומית ומקומות נוספים בעולם

שני מסלולים הברחה עיקריים התפתחו באופן עצמאי, אך בסופו של דבר מפעיליהם שיתפו פעולה. המסלול הראשון עבר מגרמניה לספרד הפשיסטית ויעדו היה ארגנטינה. המסלול השני עבר מגרמניה לרומא, דרך גנואה ומשם למספר יעדים בדרום אמריקה. על פי הדיווחים, כ-9,000 פושעי מלחמה נאצים נמלטו לדרום אמריקה, בעיקר לארגנטינה אך גם לברזיל, צ'ילה ופרגוואי[1][2].

רשת ההברחה בספרד

כבר ב-1942, יצר קשר מזכיר המדינה של הוותיקן, הקרדינל לואיג'י מגלונה עם שגריר ארגנטינה בנוגע לנכונתה של המדינה לקלוט מהגרים קתולים אירופאיים. באותה תקופה, החלה רשת ההברחה לפושעים הנאצים. בין המארגנים של הרשת הראשונית היו שארל לסקט, מאנשי האקסיון פראנסז, ארגון צרפתי לאומני-קתולי שקיבל את תמיכתו של האפיפיור פיוס השנים עשר

עד 1946 היו מאות כבר פושעי מלחמה נאצים ואיטלקים בספרד. עם זאת, לדברי מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס פרנסיס ברנס, שיתוף הפעולה של הוותיקן במסירת "מבקשי המקלט" הללו היה "זניח"[3].

רשת ההברחה של הבישוף הודאל

הבישוף הקתולי האוסטרי אלויס הודאל, שהיה כומר פרו-נאצי מובהק, היה ראש מכללת אנימה שנמצאת בוותיקן, לחינוך הכמורה העתידית של הכנסייה הקתולית בקרב הלאום הגרמני.. [4] לאחר תום המלחמה באיטליה, הודאל החל לסייע לשבויי מלחמה גרמנים שהוחזקו במחנות ברחבי איטליה. בדצמבר 1944, בעלות הברית אפשרו לוותיקן למנות נציג שיבקר את האסירים האזרחיים דוברי הגרמנית באיטליה, תפקיד שהוטל על הודאל[5].

הודאל ניצל את תפקידו זה כדי לסייע לעשרות פושעי מלחמה נאצים מבוקשים לברוח ממאסר, בין האסירים שהודאל סייע להם ניתן למנות את מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, פרנץ שטנגל, את מפקד מחנה ההשמדה סוביבור, גוסטב וגנר ואת אדולף אייכמן, מאדריכלי השואה והפתרון הסופי[6]. חלק מהמבוקשים האלו הוחזקו במחנות מעצר ובהיעדר מסמכי זהות רשמיים, הם נעצרו תחת שמות בדויים. נאצים אחרים שהסתתרו באיטליה חיפשו את הודאל לאחר שנודע להם על תפקידו ברשת ההברחה.

רשת ההברחה הקרואטית

תעודת זהות שהונפקה לפושע מלחמה קרואטי על ידי הצלב האדום

רשת קטנה אך משפיעה של כמרים קרואטים, חברי המסדר הפרנציסקני, בראשות הכומר קרונוסלב דרגנוביץ', ארגנה קו תמיכה מתוחכם ביותר שבסיסו היה ברומא ובג'נובה. הקו התמקד בתחילה בסיוע בעיקר לחברי האוסטאשה, בהם מנהיג הארגון, אנטה פאבליץ'. מספר כמרים נוספים היו פעילים ברשת ההברחה. אחד מהם, היה וילים צ'סליה שהיה מייסד הצלב האדום הקרואטי. הוא השתמש במסמכים של הצלב האדום כדי לנוע ברחבי זלצבורג, שם חילץ מאות נאצים ופעילי אוסטאשה וסיפק להם זהויות בדויות חדשות. באוקטובר 1945 נעצר צ'סליה בעקבותיו קשרים עם האוסטשה.

רשת ההברחה של דרגנוביץ' הייתה סוד גלוי בקרב קהילות המודיעין האיטלקית. כבר באוגוסט 1945, מפקדי בעלות הברית ברומא שאלו שאלות לגבי השימוש במנזר סן ג'ירולמו כ"מקלט" עבור אוסטשה[7]. דו"ח של מחלקת המדינה האמריקאית מ-12 ביולי 1946 מנה תשעה פושעי מלחמה, כולל אלבנים ומונטנגרים וכן קרואטים שנהנו מתמיכתה של הכנסייה[8].

יעדי המקלט של הרשת

ארגנטינה

לנאצים הייתה נוכחות בארגנטינה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. נכון ל-1935, היו כ-2,100 חברים בסניף המקומי של המפלגה הנאצית. כוחות הביטחון הארגנטיאים חקרו את הונשא בתחילת שנות ה-40 בעקבות בקשתו של הנשיא האנטי-נאצי, רוברטו מרסלינו אורטיז (אנ') ומצאו כי היו בארגנטינה כ-12,000 פרו-נאצים, שתרמו לחשבון בנק שווייצרי (שהתברר שהיה שייך לנאצים) כ-40.5 מיליון דולרים.

דרכון איטלקי שבאמצעותו ברח יוזף מנגלה לארגנטינה ב-1949

ביוני 1941, שלחה גרמניה כ-83 ארגזים של מסמכים משגרירותה בטוקיו, לבואנוס איירס, ארגנטינה[9][10]. משרד החוץ הארגנטינאי חיפש בארגזים ודיווח כי חמישה מהם הכילו תעמולה נאצית. חודש לאחר מכן, פקידים ארגנטינאים פשטו על משרדים סודיים של המפלגה הנאצית במדינה, שהוקמו במסווה של ארגוני עובדים גרמניים. כ-5,000 מסמכים שנתפסו מחזית העבודה הגרמנית נשמרו על ידי בית המשפט העליון של ארגנטינה[10]. במאי 1943, איש האס אס ולטר שלנברג הגיע להסכם סודי עם הצבא הארגנטינאי בו סוכם על הפסק המעצרים של הפעילים הנאצים במדינה ועל הקמת קו דואר דיפלומטי בין המדינות.

לאחר כניעתה של גרמניה ב-8 במאי 1945, בחר קפטן הצוללת U-530, שפעלה אז בצפון האוקיינוס האטלנטי, להיכנע לחיל הים הארגנטינאי אל מל חופי מאר דל פלאטה ביולי 1945. דיווחים בארגנטינה טענו כי המשטרה הארגנטינאית ראתה את אדולף היטלר ואווה בראון יורדים מהצוללת לחופי המדינה. בסופו של דבר, הצוללת ואנשיה נשלחו לצפון אמריקה. על פי הניו יורק טיימס, משרד החוץ האמריקאי דיווח ב-1945 כי "הונם האישי של בכירים נאצים" הועבר לבואנוס איירס באמצעות דואר דיפלומטי, בהם רכושו של הרמן גרינג, שהחזיק ביותר מ-20 מיליון דולר ושלל אומנות רב[11].

תחת משטר פרון

תעודה שהנפיק הצלב האדום לאדולף אייכמן, ובאמצעותה נכנס לארגנטינה ב-1950 תחת השם ריקרדו קלמנט

המיליונר הגרמני-ארגנטינאי לודוויג פרוידה, שלפי הדיווחים היה קשור לגסטפו, תיאם תרומות של משתפי פעולה נאצים לקמפיין הבחירות של הקצין חואן דומינגו פרון בבחירות לנשיאות שנערכו ב-1946[11]. פרון מינה את האנתרופולוג סנטיאגו פראלטה (שהיה אנטישמי מובהק) לנציב ההגירה שלו ואת בנו של לודוויג פרוידה, רודולפו, לראש רארגון המודיעין SIDE[11]. שני הכפופים לפרון סייעו ככל הנראה לפושעי מלחמה אירופאים על ידי ייעול תהליך האיזרוח שלהם והעסקתם במחלקותיהם. כ-5,000 פושעי מלחמה נאצים נמלטו לארגנטינה[2]. פרון הצהיר מאוחר יותר כי בכוונתו לסייע לכמה שיותר נאצים בתגובה למשפטי נירנברג, אותם ראה כ"בושה לאנושות"[12].

מסוף שנות ה-40 ועד שנות ה-50, ה-FBI וה-CIA חקרו דיווחים לפיהם היטלר לא באמת התאבד ב-1945, אלא נמלט לדרום אמריקה (זאת בהתאם לתאוריות קונספירציה רבות על גורלו של היטלר). אחת הטענות המרכזיות הייתה שהיטלר נמלטה לארגנטינה בתום הקרב על ברלין. מסמכי ה-FBI שהוסרו על ידי חוק גילוי פשעי המלחמה של הנאצים משנת 1998[13], מכילים מספר תצפיות לכאורה של היטלר בדרום אמריקה וארצות הברית[14][15]. המסמכים מציינים כי התצפיות לכאורה של היטלר עלולות להיות לא מאומתות[16]. בסופו של דבר, עם השנים התברר בעקבות צילומי שיניים וממצאים נוספים כי היטלר התאבד בוודאות בבונקר בסוף המלחמה.

לאחר שנכנס לארגנטינה תחת שם בדוי באמצע שנות ה-50, יוזף מנגלה חזר להשתמש בשם משפחתו המקורי כדי להתחתן עם אלמנת אחיו באורוגוואי, ולאחר מכן הביא אותה לארגנטינה[17]. ב-1959, הוא השתמש בשמו האמיתי כדי להגיש בקשה לדרכון בשגרירות גרמניה בבואנוס איירס. ב-1960, הוא נמלט לפרגוואי (מה שמשך את תשומת ליבה של משטרת ארגנטינה) וב-1963 חשדו הרשויות בברזיל שהוא שוהה במדינה. מנגלה מת מטביעה בברזיל ב-1979 ושרידיו זוההו בוודאות ב-1992 באמצעות בדיקות DNA[18]. באותה שנה, ממשלת ארגנטינה חשפה את תיק חקירה נרחב בנוגע לפושעים נאצים ששהו בארגנטינה[19].

ב-2025, נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי נפגש עם נציגים מרכז שמעון ויזנטל, שביקשו בשיתוף פעולה עם ועדת המשפט של הסנאט האמריקאי מסמכים אודות החקירה האמריקאית שבדקה את מעורבות הבנק השווייצרי קרדיט סוויס ברשתות "נתיבי העכברושים"[20][21].

רשימת פושעי מלחמה שעשו שימוש ב"נתיבי העכברושים"

לקריאה נוספת

  • Aarons, Mark; Loftus, John (1998) [1991]. Unholy Trinity: The Vatican, The Nazis, and the Swiss Bankers (revised ed.). New York: St. Martin's Press. ISBN 978-0312181994.
  • Phayer, Michael (2008). Pius XII, The Holocaust, and the Cold War. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נתיבי העכברושים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Stub, Zev (2025-03-26). "Argentina to declassify documents about Nazi 'ratline' escape routes after WWII". The Times of Israel (באנגלית אמריקאית). ISSN 0040-7909. נבדק ב-2025-09-15.
  2. ^ 2.0 2.1 Klein, Christopher (2015-11-12). "How South America Became a Nazi Haven". History.com (באנגלית). נבדק ב-2025-05-16.
  3. ↑ Phayer 2008, p. 188.
  4. ↑ Aarons & Loftus 1998, p. 36.
  5. ↑ Dear, Ian (2010). Escape and Evasion: POW Breakouts and Other Great Escapes in World War Two. Stroud: History. p. 173. ISBN 978-0-7524-5581-5.
  6. ↑ Agnew, Paddy. "Nazi funeral that's forcing Italy to face its past". The Irish Times (באנגלית). נבדק ב-2020-09-02.
  7. ↑ "Krunoslav Draganovic - From Pavelic-Papers.com". Domovod.info. 13 ביוני 2012. אורכב מהמקור ב-21 בדצמבר 2016. נבדק ב-21 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link)
  8. ↑ "The Pavelic Papers: Documents" (PDF). Krajinaforce.com. אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-2016-12-21. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ↑ Vulcano, Andrea (2025-05-11). "Argentina's Supreme Court finds archives linked to the Nazi regime". AP News (באנגלית). נבדק ב-2025-05-14.
  10. ^ 10.0 10.1 Miller, Leila (2025-07-15). "A Nazi document trove raises questions for Argentina". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2025-07-16.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Bardach, Ann Louise (1997-03-22). "Opinion | Argentina Evades Its Nazi Past". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-06-26.
  12. ↑ "The Perfect Hideout: Jewish and Nazi havens in Latin America". The Wiener Holocaust Library (באנגלית בריטית). pp. 1, 7. נבדק ב-2025-07-19.
  13. ↑ "Nazi War Crimes Disclosure Act". National Archives and Records Administration. 15 באוגוסט 2016. נבדק ב-2022-05-04. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ↑ Wright, Andy (2016-08-17). "Why are Photos Showing Hitler in Disguise Found in a U.S. Government Archive?". Atlas Obscura (באנגלית). נבדק ב-2022-05-04.
  15. ↑ Stilwell, Blake (21 בינואר 2016). "These declassified FBI files raise questions about Hitler's death in the Führerbunker". Business Insider (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-05-04. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ↑ "FBI – Adolf Hitler Part 01 of 04 – File No 105-410". vault.fbi.gov. נבדק ב-3 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ↑ Andringa, Peter (2017-11-01). "CIA documents detail Hitler could have fled to Colombia". The Bogotá Post. נבדק ב-2025-06-26.
  18. ↑ Multiple sources:
  19. ↑ Martin, Christopher (2025-04-28). "Argentina releases huge trove of declassified Nazi and dictatorship documents". Buenos Aires Herald (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2025-04-29.
  20. ↑ "Grassley Lauded for 'Leadership and Commitment' to Credit Suisse Investigation". United States Senate Committee on the Judiciary (באנגלית). 2025-03-05. נבדק ב-2025-04-11.
  21. ↑ Genoux, Flora (2025-04-11). "Argentina continues investigating its painful past as a refuge for Nazis". Le Monde (באנגלית). נבדק ב-2025-04-12.

נתיבי העכברושים42631906Q699862

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נתיבי_העכברושים&oldid=3668472"