סידור מלא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סידור מלא הוא כינוי לנוהג הקיים בקרב בחורי ישיבה חרדים, במסגרתו הם דורשים ממשפחות של כלות פוטנציאליות דירה, כתנאי סף להסכמה לשידוך. מטרת נוהג זה היא הסרה מסוימת של העול הכלכלי מעל האברך לעתיד כדי שיוכל להקדיש את עצמו ללימוד תורה. בעבר כלל ה"סידור" לעיתים גם קצבה חודשית למשך מספר שנים. נוהג זה הופך את יכולתם הכלכלית של הורי הבחורה, לבד מאופייה וכישוריה, לגורם חשוב בתחום השידוכים בחברה החרדית[1].

"סידור מלא" פחות עם השנים, אך עדיין קיים באופן חלקי בקרב חרדים ליטאים וחרדים ספרדים. בציבור החסידי לעומת זאת, מקובלת חלוקה שוויונית בין משפחת החתן, משפחת הכלה ובני הזוג.

היסטוריה

יסודו של הנוהג במזרח אירופה, שם נלקחו בחורי ישיבות מצטיינים ("עילויים") כחתנים לבנות עשירים, שאבותיהן נטלו על עצמם את כלכלת בני הזוג, מתוך אידאולוגיה של החזקת לומדי תורה.

בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה עודדו רבנים וראשי ישיבות את המגמה של "סידור מלא" לבחורי הישיבות, כדי להקים מחדש את עולם הישיבות, שחרב במידה רבה בשואה וכדי ולהעלות את קרנם של בחורי הישיבות.

בעבר היו רוב ההורים 'בעלי בתים' שעבדו לפרנסתם וחלקם היו ניצולי השואה שקיבלו שילומים מממשלת גרמניה, מה שהקל על התפשטות הנוהג. בשנים האחרונות, עקב הנסיקה במחירי הדירות ויכולת ההשתכרות המועטה של ההורים, רבים מהם אברכים המטופלים בילדים רבים ומתקשים לפרנס את עצמם, מסתמנים שינויים בעניין זה. אחוז בחורי הישיבות הדורשים "סידור מלא" פוחת בהדרגה ודרישות הבחורים מתמתנות. בעבר דרשו בחורי הישיבות מהשכבה המובחרת דירה בבני ברק או בירושלים. בשלב מאוחר יותר הסתפקו רבים בדירה באחת מהערים החדשות - כגון מודיעין עילית, ביתר עילית, ואלעד, או בשכונות מרוחקות יחסית מן המרכזים החרדיים, כמו קריית היובל וגילה בירושלים, ושכונת פרדס כץ בבני ברק. כיום, ברוב המקרים ישנה השתתפות חלקית בהוצאות הדירה.

ביקורת

ביקורת מוקדמת נמתחה על ידי הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, שכתב:

היום בעוונותינו הרבים רואים שאברך אחר חתונתו נהפך לאיש אחר, ואין בו עוד אותו החיות בעבודת הבורא יתברך כמו שהיה בו עד עתה, והטעם לזה שבחור זה הרבה בדרישות להוריו שיפזרו עליו ממון הרבה לקנות דירה מרווחת וכלים נאים... שאם החתן מרבה רעים על חותנו להפציר בו שירבה לו מהר ומתן להוצאות החתונה וכו' הרי זה בגדר הלאו דלא תחמוד...

כך גם כתב הפוסק הרב בנימין זילבר

והרבה פעמים זה מרגישים שגורם זלזול בקדושת הנשואין שמברכים המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, ונעשה זה לסחר מכר מי שנותן יותר, מי שנותן דירה יותר יקרה, או פריז'ידר יותר ביוקר הוא יזכה במקח...

אחת הביקורות המפורסמות בנושא הייתה מאמר של דוד זריצקי בשם זעקת הלבבות שהתפרסם במאי 1978 ופותח ב"פנייה למרנן ורבנן ראשי הישיבות שליט"א". במאמר מותח זריצקי ביקורת על הנוהג המקובל ועל ראשי הישיבות שמעודדים אותו, ולא מטיפים לתלמידיהם להסתפקות במועט:

האם לא נאמרה אף מילה אחת כי ראוי לגור אפילו בכפר עלוב בירכתי תבל מאשר להרוס חייהם של בני משפחה שרוצים להכניס לביתם בן ישיבה?

דוד זריצקי, תשל"ח, המודיע

ביקורתו של זריצקי לא התקבלה בקורת רוח בקרב הציבור והוא הותקף על כך שהעז להעביר ביקורת על ראשי הישיבות. הוא פרסם בהמודיע מכתב התנצלות, ושלושה שבועות מאוחר יותר נפטר.

כלפי ראשי ישיבות נטען גם שהם מעודדים צעד זה כאמצעי להאדרת מעמדה של הישיבה בראשותם.

כחלק מהמאבק בתופעת ה"סידור המלא" נוסד ארגון בשם "שהשמחה במעונו". עסקני הארגון מחתימים הורים לבחורים ובחורות בגילאי השידוכים על התחייבות שלפיה לא ייתנו סידור מלא וההוצאות יוטלו על הזוג ועל ההורים משני הצדדים. אלפי משפחות חתמו על כך[2]. הארגון פרסם "גילוי דעת" מרבנים בולטים ומעשרות ראשי ישיבות גדולות המגנים את התופעה[3].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לי כהנר ויוסף שלהב, התפתחות המרחב החרדי בישראל .
  2. ^ שמואל אדלמן, ‏הכנסת הורי הכלה - בשבע עיניים, באתר בשבע - ערוץ 7, 14 בינואר 2010
  3. ^ כיכר השבת, ‏"אסור לארס על חשבון הגמ"חים", באתר כיכר השבת, 21 במאי 2009
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0