עבדאללה עזאם
עבדאללה יוסף עזאם (בערבית: عبدالله يوسف عزام, 1941 - 24 בנובמבר 1989), המכונה "שייח' עזאם" או "אבי הג'יהאד", היה טרוריסט פלסטיני ואחד ממייסדי והוגי האידאולוגיה של הטרור האסלאמיסטי הסוני הבינלאומי במאה ה-20, מבכירי ארגון האחים המוסלמים ומייסד ארגון הטרור אל-קאעידה.
הגותו ורעיונותיו האידאולוגיים השפיעו רבות גם על החמאס.
ביוגרפיה
עבדאללה עזאם נולד בכפר סילת אל-חארית'יה (על כביש 66, דרומית לרם און), באזור ג'נין בצפון השומרון בשנת 1941.
הוא סיים את לימודיו במדרסה בג'נין, ולמד לימודי חקלאות במכון כדורי בטולכרם. בהיותו בן 20, התחתן עם אום מחמד, שהייתה אז בת 12.
עזאם עבד זמן מה כמורה, בהתחלה בכפר שליד העיר כרכ ואחר כך בבירקין. ב-1963 נסע לסוריה שם הוא למד בפקולטה לשריעה באוניברסיטת דמשק, תחת "המפקח הכללי" הראשון של תנועת האחים המוסלמים בסוריה מוסטפא אל-סבאעי, ששימש דיקן הפקולטה באותה עת[1] וקיבל תואר ראשון בלימודי אסלאם בשנת 1966. בחופשותיו היה חוזר לכפרו, מטיף ומלמד במסגד המקומי וכך עשה גם לאחר סיום לימודיו. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, עקר עם משפחתו לירדן.
ב-1969 הוא הצטרף ל"אחים המוסלמים" ונטל חלק ב"מלחמת המרדפים" שהתנהלה באזור בקעת הירדן. הוא שימש כמפקד "בסיס הנכבדים" ("קואעד אלשיוח'"), אחד משני בסיסיהם בזרקא שבירדן, שם התאמנו לוחמי "האחים המוסלמים", שפעלו אמנם באופן עצמאי, אך תחת דגל ה"פת"ח" - נגד כוחות צה"ל. עזאם התאכזב מהיחס המזלזל לטענתו של הלוחמים הפלסטינים לאסלאם ומהגישה שהוא ראה כמרקסיסטית-לאומנית של הפת"ח שסתרה את האידאולוגיה הפאן-אסלאמית בה דגל ועבר ללמוד באוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, שם קיבל תואר שני בלימודי אסלאם (שריעה). הוא הושפע מדעותיהם של האימאם חסן אל-בנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים, ושל סייד קוטב בנושא המאבק המתמיד בין אומת האסלאם לבין הג'אהליה ואף כתב ספר על סייד קוטב והגותו. במקביל הייתה מחלוקת הדדית בינו לבין יוסוף אל-קרדאווי בנושא חייהם של מוסלמים במדינות לא מוסלמיות (למשל באירופה).
עזאם חזר לירדן ולימד באוניברסיטת ירדן אולם נאלץ לעזוב אותה בשנת 1970, כאשר כחלק מאירועי ספטמבר השחור גירש המלך חוסיין את כל פעילי אש"ף. עזאם חזר למצרים וקיבל בשנת 1973 תואר דוקטור בלימודי האסלאם מאוניברסיטת אל אזהר. לאחר קבלת התואר הוא חזר לעמאן כדי ללמד באוניברסיטת ירדן והיה גם האחראי לחלוקת קרנות הצדקה של הוואקף דרכו קשר קשרים ולימד מסרים מהפכניים במסגדים הרבים של הפליטים הפלסטינים בירדן. אך פוטר עקב השתייכותו לאחים המוסלמים[דרוש מקור]. עזאם עבר לערב הסעודית ללמד באוניברסיטת המלך עבד אל-עזיז(אנ') שמומנה מכספי הנפט שקיבלה סעודיה ושם הפך למורהו הרוחני של אוסאמה בן לאדן שהיה סטודנט בה, באוניברסיטה זו נשאר עד 1979.
עזאם פירש את רעיונותיו של קוטב לגבי הפרדיה (فرض, (אנ'), תוך הסתמכות על הפיקה. ועל החלוקה המקובלת ל"פרד אל עין" (الفرض العين) שהיא חובתו האישית של המאמין ול"פרד כיפאיה" (الفرض الكفاية) שהיא חובה שמספיק שחלק מהציבור מקיים על מנת לזכות את כל הציבור במצווה. על פי הגותו של עזאם, אם ארץ מוסלמית מותקפת, על כל המוסלמים (האוממה) באופן אישי (פרד אל-עין) לצאת להגנתה. כדוגמאות הוא נתן את אפגניסטן, פלסטין ואנדלוסיה.
עזאם ובן לאדן נסעו לפקיסטן ב-1980 במטרה להילחם בכוחות הסובייטיים שפלשו לאפגניסטן. הוא לימד תחילה כמושאל מטעם האוניברסיטה הסעודית על שם עבד אל-עזיז באוניברסיטה האסלאמית באסלאמאבאד אך ב-1984 עזב את האוניברסיטה באסלאמאבאד לאחר שהסעודים סירבו לחדש את חוזהו, כיוון שהשלטונות המקומיים (הפקיסטניים) לא שבעו נחת מכך שהשתתפותו בג'יהאד באפגניסטן נעשתה על חשבון שעות ההוראה שלו באוניברסיטה. לפיכך, הוא עבר לפשאוור (עיר גבול פקיסטנית סמוכה לאפגניסטן), והחל ללמד ב"מכללת (לימים אוניברסיטה) ההטפה והג'יהאד" שהוציאה מתוכה "מוג'אהדין" (לוחמי מלחמת קודש) רבים שהשתתפו בלחימה באפגניסטן. במקביל הוא ניהל את משרדי "אגודת העולם המוסלמי" וה"אחים המוסלמים" בפשאוור, והיה ממונה על שליחת מורים לבתי ספר שהטיפו לג'יהאד. אשתו עסקה באותו זמן בפעילות הומניטרית בקרב הפליטים האפגניים. שם הוא גם הקים את "מכתב ח'ידמאת אל-מוג'אהדין" - "המשרד למתן שירותים למוג'אהדין". במימון שהשיג בן לאדן, שהיה מקורב אז לבית המלוכה הסעודי. יחד הם הקימו שם ארגון מתנדבים שמנה למעלה מ־40,000 לוחמים.
לפי טענת תומכיו הוא גם השתתף פיזית בקרבות. האגדה מספרת עליו כי למרות היותו בשנות הארבעים לחייו, הוא חצה את אפגניסטן לרוחבה ולאורכה על חמורים וברגל, במעברי הרים צרים ובמסעות ארוכים שעייפו רבים משותפיו הצעירים אך לא אותו.
כחלק נכבד מעיסוקו השוטף, קיים עזאם נסיעות רבות מחוץ לאפגניסטן, שנועדו בעיקר לגייס מתנדבים ל"ג'יהאד". הוא ביקר, בין השאר, גם בארצות הברית. ב-1986 פתח עזאם את הסניף הראשון של הארגון שלו לגיוס מתנדבים אסלאמיים בעיר טוסון שבמדינת אריזונה; השתתף בכינוס אסלאמי שהתקיים ב-1988 באוקלהומה סיטי; קיים ביקור במוסד לגיוס מתנדבים לג'יהאד, שהוקם בברוקלין שבעיר ניו יורק, ביוזמת פעילים אסלאמיים מקומיים. מוסד זה פעל במשך כעשור.
עם הנסיגה הסובייטית וניצחון הג'יהאד באמצע שנת 1989, החלו מאבקי כוח קשים בין פלגים שונים של המוג'אהדין על השאלה מי ישלוט בארגון. בראש שתי הקואליציות הגדולות עמדו אחמד שאה מסעוד מצד אחד וגולבודין חקמטיאר מצד שני. עזאם ניסה להשכין שלום ביניהם ואף הוציא פתווה (פסק הלכה מוסלמי) שאוסרת על הלוחמים הערבים ליטול צד במאבק הכוחות על השליטה. תלמידו ושותפו, בין לאדן, צידד יותר ויותר בחקמטיאר. הקשר של בן לאדן לתכנון ההתנקשות במסעוד, העכיר מאד את היחסים בין עזאם לבין בן לאדן.
עזאם נהרג ב-24 בנובמבר 1989 בפשאוור כשהמכונית בה נסע עם שני בניו התפוצצה. ספקולציות שונות הועלו בקשר למותו. יש הטוענים שהיה זה המודיעין הסובייטי שהתנקש בחייו. ויש הטוענים כי האמריקנים עשו זאת, מנגד, חוקרים רבים מאמינים כי איימן א-זוואהירי, ממנהיגי אל-קאעידה, הוא העומד מאחורי ההתנקשות בפקודתו של אוסאמה בן לאדן, וזאת לאור חילוקי הדעות בין השניים בנושאים רבים, בהם: מידת המעורבות של לוחמים ערביים בקרבות השליטה הפנימיים באפגניסטן, שאלת השימוש בכספים ובתחמושת למטרות אחרות מחוץ לאפגאניסטאן והמשך דרכה של תנועת הג'יהאד בכלל. ויש חוקרים הטוענים כי בן לאדן עמד מאחורי ההתנקשות והמניע היה חילוקי דעות יחסים עכורים והרצון לרשת אותו. בן לאדן עצמו טען שזאת הייתה מלאכת ידיו של המוסד הישראלי. אחרים טוענים שהיו אלה שליחיו של שירות המודיעין הפקיסטני, ה-CIA או מפקדים אפגניים יריבים. בפיצוץ נהרגו גם שניים מבניו. לאחר מותו הפך בן לאדן לראש תנועת אל-קאעידה.
ארגון הטרור הקרוי על שמו - גדודי עבדאללה עזאם בסוריה ובמצרים ביצע בשארם א-שייח סדרת פיגועי טרור ב־23 ביולי 2005.
כתבים
במשך חייו עבדאללה עזאם כתב ספרים רבים על נושא הג'יהאד, בין הבולטים שבהם אפשר לציין את:
- "הגנת אדמות האסלאם, חובתו האישית של כל מוסלמי" - אחד הספרים הכי חשובים של הג'יהאד העולמי. הוא הוצא לאור בעמאן שבירדן. השורה התחתונה של הספר היא שכל הארצות שהיו אי פעם תחת שלטון מוסלמי, חייבות לחזור להיות תחת שלטון מוסלמי באמצעות הג'יהאד (להלן תרגום הספר לאנגלית).
- "הצטרפו לקרוואן" - ספר שמהווה קריאה לנוער האסלאמי לצאת למלחמה באפגניסטן.
- "הסרטן האדום" שיצא לאור בעמאן (לא ברור באיזו שנה). זהו כתב פלסתר חריף נגד הקומוניזם כתופעה בינלאומית. בספר יש פרק בעל נימה אנטישמית ובו האשמת היהודים, ובכללם הציונים, כמפיצי הקומוניזם בעולם לרבות בעולם הערבי בעידן המודרני.
ציטוטים מובחרים
- "אהבת הג'האד השתלטה על חיי, על נפשי, על תחושותיי, על ליבי ועל רגשותיי. אם ההתכוננות [לג'האד] היא טרור - כי אז אנו טרוריסטים. אם ההגנה על הכבוד היא קיצוניות - כי אז אנו קיצונים. אם הג'האד [מלחמת הקודש] נגד האויבים הוא פונדמנטליזם - כי אז אנו פונדמנטליסטים".
- "אנו סבורים שעלינו להתחיל באפגניסטן לפני פלסטין, לא משום שאפגניסטן חשובה יותר מפלסטין... אלא משום שישנן כמה סיבות דוחקות להפיכתה של אפגניסטן לנקודת פתיחה [עדיפה]. סיבות אלה הן: (1) הקרבות באפגניסטן מתנהלים עדיין במלוא עוזם, והגיעו לעוצמה חסרת תקדים; (2) הנפת דגל האסלאם באפגניסטן היא כבר עובדה מוגמרת; ו- (3) המטרה ברורה: 'לרומם את דברו של אללה'".
- "השאהידים הם אלה שכותבים את ההיסטוריה של כל עם ועם כי ההיסטוריה של העמים ניתנת לכתיבה רק בדם ויזע".
- "החובה לא צריכה להיעלם עם הניצחון באפגניסטן, והג'יהאד יישאר חובה אישית עד שכל האדמות שהיו פעם אסלאמיות יחזרו אלינו והאסלאם ישלוט בהם שוב. לפנינו עוד פלסטין ובוכרה, לבנון וצ'אד, אריתריאה וסומאליה, הפיליפינים, בורמה, דרום תימן, טשקנט, אנדלוסיה".
- "ג'יהאד ורובה בלבד, לא משא ומתן, דיונים ודו-שיח".
- "הרי אני כבן תשע. 7 וחצי שנים בג'יהאד באפגניסטן ושנה וחצי בג'יהאד של פלסטין ושאר כל הזמן אינו בעל משמעות".
לקריאה נוספת
- אסף מליח ושאול שי, מכאבול לירושלים: אל-קאעידה, הג'יהאד האיסלאמי העולמי והעימות הישראלי פלסטיני, הוצאת מטר, 2009.
קישורים חיצוניים
- אסף מליח, עבדאללה עזאם והשפעת משנתו הרעיונית על תפיסת הג'האד והאסתשהאד של אל–קאעדה וחמא"ס, צבא ואסטרטגיה 2, גיליון 2 (2010), עמ' 65-77.
- עמית כהן, 20 שנה לחיסול אביו הרוחני של הג'יהאד, באתר nrg, 15 באוגוסט 2009
- מסע בעקבות המוח מאחורי אל קאעדה, 30.1.2010 כתבה מצולמת בתוכנית של אושרת קוטלר, נענע10
- ליאור אסטליין, מנטור של בן לאדן, באתר ישראל היום, 28 בינואר 2011
הערות שוליים
- ^ ויסמן, יצחק, "פונדמנטליזם ודמוקרטיה בשיח של האחים המוסלמים בסוריה", בתוך: מאיר חטינה ואורי קופפרשמידט (עורכים), האחים המוסלמים: חזון דתי במציאות משתנה, עמ' 133-134
