עונת המעשרות

עונת המעשרות
(מקורות עיקריים)

משנה	מסכת מעשרות, פרק א'
תלמוד ירושלמי	מסכת מעשרות פרק א
משנה תורה	הלכות מעשרות פרק ב
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן של"א, סעיפים ה'–ז' ויורה דעה, סימן של"א, סעיפים ע"ט–פ"ב

שדה חיטה, עונתה למעשרות בזמן שליש גידולה

עונת המעשרות הוא שלב התחלתי בגידולי מאכל, והחל משלב זה המאכל כבר מחויב במעשרות. עונת המעשרות היא בזמן שהגידול יגיע לשלב בו הוא ראוי להיזרע ולצמוח, או בשלב בו הוא ראוי לאכילה, - המוקדם מביניהם.

קודם עונת המעשרות, מותר לאכול מהגידולים כל מה שירצה ובכל דרך שירצה. אולם לאחר מכן, אכילת קבע אסורה מדרבנן, ורק אכילת עראי מותרת.

מקור

במשנה הראשונה במסכת מעשרות נאמר כך:

כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל, אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל, חייב קטן וגדול. וכל שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל, אינו חייב עד שיעשה אוכל

— משנה מעשרות א א

מהמשנה עולה שעונת המעשרות של מאכלים הוא מהזמן בו הם ראויים לאכילה. במשניות ב'- ד' מפורט זמן עונת המעשרות בגידולים שונים, תחת הכותרת "מאימתי הפירות חייבות במעשרות".

בתלמוד ירושלמי מבואר שאפילו אם רק יחידה אחת של גידול הגיעה לעונת המעשרות, כל אותו הצד של שדה הגידול, נחשב כאילו כולו הגיע לעונה זו: ”אשכול שבישל בו אפילו גרגיר יחידי, כולו חיבור למעשרות. אמר רבי חנינא פשטו הוא לן, כל אותה הגפן, כל אותו המין. חזרו ופשטו לו, כל אותה הרוח. רבי יוסי בי רבי בון אומר כל אותו הכרם” (מעשרות א ב).

הבאת שליש

בחלק מהגידולים הזמן הקובע לקביעת שנת המעשרות הוא הבאת שליש. יש שפירשו שהזמן הקובע הוא שליש הגידול ממה שהם עתידים לגדול. ויש שפירשו שהזמן הקובע הוא שליש משקל ממה שהם עתידים לשקול לכשיגיעו לבשלותם. ויש שפירשו שליש תפוקה, כלומר טחינתם או סחיטתם היום היא שליש מהתפוקה שעתידים להפיק מהם לכשיגיעו לבשלותם. ויש שפירשו שליש הבשלה ממה שהם עתידים להבשיל.

הלכה

להלכה כתב הרמב"ם כדברי המשנה: ”פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל וכו', וזו היא עונת המעשרות. וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה. פירות שהן ראויין לאכילה בקטנן, כגון הקשואים וכו', הרי אלו חייבין במעשר בקוטנן שמתחלת יציאתן באו לעונת המעשרות” ולדעת הרמב"ם, השלב בו הגידול ראוי לאכילה, הוא השלב בו הוא ראוי לצמוח: ”אי זו היא עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי”.

וכן פסק השולחן ערוך: ”כל פרי שמקטנותו הוא ראוי לאכילה ואינו מניח אותו אלא כדי להוסיף בגופו, מיד הוא חייב במעשרות. וכל פרי שאינו ראוי לאכילה בקטנו, אינו חייב במעשרות עד שיגיע לעונת המעשרות”. ולגבי המחלוקת בירושלמי פסק: ”אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי כולו חיבור למעשרות וכאילו הגיע כולו. ולא אותו אשכול בלבד, אלא כל הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול”.

דינים נוספים

מלבד לדין החיוב במעשר מדרבנן שחל על הגידולים עם הגיעם לעונת המעשרות, ישנם דינים דרבנן נוספים הנקבעים בזמן עונת המעשרות.

• גידולי גוי פטורים מתרומות ומעשרות. אך ישראל שמכר קרקע עם גידוליה לאחר שהם הגיעו לעונת המעשרות, גם אם הם ישארו בבעלות הגוי עד לאחר גמר מלאכה, הם חייבים במעשרות מדרבנן.
• גידולי גוי שהגוי גמר מלאכתם, פטורים ממעשרות. אולם גידולי גוי שישראל קנה ממנו לפני גמר מלאכתם, הם חייבים במעשרות מדאורייתא, כדעת רבינו תם ולא כדעת ריב"ם.}}. אולם כין שהם גדלו אצל הגוי, מותר לישראל למכור את התרומות לכהנים, ואינו צריך לתת ללוי את המעשרות. ואם הישראל קנה את הפירות בעודם גדלים, מחשבים לפי יחס כמה אחוזים גדלו אצל הגוי, וכשיעור זה מותר למכור את התרומות שהופרשו. אמנם, אם קנה את הפירות קודם שהגיעו לעונת המעשרות, דינם כאילו הם גדלו לגמרי ברשותו.

ראו גם

• חנטה
• לקיטה
• גמר מלאכה
• טבל