טבל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור אכילת טבל
(מקורות עיקריים)
חותמת כשרות, "ללא חשש טבל"
חותמת כשרות, "ללא חשש טבל"
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ט"ו
משנה תורה הלכות מעשרות פרק ו', הלכות א'-י"ד
הלכות מאכלות אסורות, פרק י', הלכות י"ט-כ"ב
שולחן ערוך יורה דעה, סימן של"א, סעיפים קט"ו–ק"כ
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קנ"ג
ספר החינוך, מצווה רפ"ד

טבל הוא כינוי הלכתי לגידולים שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, עיסה שלא הופרשה ממנה חלה, או בשר שלא הופרשו ממנו מתנות כהונה[1]. אכילת טבל בארץ ישראל אסורה מהתורה.

השם "טבל" הוא צירוף של שתי המילים "טב-לא", כלומר לא-טוב, בלתי מתוקן[2]. טבל דרבנן הוא כינוי לדבר מאכל שחייב בהפרשה רק מדרבנן, כגון ירקות, או עיסה בחוץ לארץ.

מקור

מקור המושג הוא בספר ויקרא: ”וְאִישׁ כִּי יאכַל קדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכּהֵן אֶת הַקּדֶשׁ: וְלא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה': וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲון אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם” ( פרק כב, פסוקים יד-טז). בפשטות, הפסוק מדבר על איסור אכילת תרומה לזר. אולם בתלמוד[3] דרשו "את אשר ירימו לה' - בעתידים לתרום הכתוב מדבר", כלומר שהאיסור הוא גם על הטבל, כי יש בו תרומה שיפרישו אותה ממנו בעתיד. וזה לשון הרמב"ם: ”כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות, קודם שיפריש ממנו נקרא טבל.” (הלכות מאכלות אסורות י יט)

דיני הטבל

תבואה קודם שהפרישו ממנה תרומות ומעשרות, ואפילו אם רק מעשר עני לא הפרישו[4], נקראת 'טבל' ואסורה באכילה. לאחר ההפרשה, התבואה ניתרת ונעשית 'חולין'. יש סוברים שההפרשה מתירה את הפירות מיד, גם אם לא נתן את התרומות לכהן והמעשרות ללוי/עני, ואפילו אם לא תכנן להביאם לכהן. אולם יש סוברים שכיון שהפרשת המתן הוא רק "הכשר מצווה" אבל עדיין לא קיים את המצווה עצמה, לכן גם הפירות הותרו רק אם בשעת ההפרשה חשב שברצונו לתת את ההפרשה לכהן והמעשרות ללוי/עני[5].

בתוספתא[6] מצוין עונש מיתה לעובר ואוכל טבלים: "ואלו הן שבמיתה האוכל טבל..", ומובא גם בתלמוד בבלי[7], וששם מסביר שמואל שהמקור הוא מהפסוק "וְלא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'" - "את אשר ירימו לה' - בעתידים לתרום הכתוב מדבר", דהיינו טבל שעתידים לתרום ממנו, ולמדו מהמילה "חילול" שנאמרה על האוכל את הטבל, שעונשו כמו כשאוכל תרומה (שנאמר בה גם כן "חילול"), דהיינו מיתה בידי שמים.

איסור אכילת טבל מושרש בקרב העם כדבר חמוּר, עד שהוא משמש כמשל לאיסור אחר, וכלשונו של רבי יוחנן המזהיר ומזרז את העם לתת מתנת זרוע לחיים וקיבה כהלכתה: "כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים".[8]

חבר

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חבר (הלכה)

בתלמוד מבואר שאם חבר (תלמיד חכם) שלח לאדם אחר תבואה, אינו צריך לחשוש שמא היא טבל, 'חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן', ויש לתלות שהחבר עשר את התבואה מיד לכשהתחייבה.

דמאי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – דמאי

אדם שקנה תבואה מעם הארץ, מאחר שאין ודאות שהקפיד להפריש מעשרות מתבואתו ומפירותיו, דינם 'דמאי' (דע מאי - דע מה), ואסורים באכילה עד שיפריש מהם תרומות ומעשרות, מלבד תרומה גדולה, שאף עמי הארץ הקפידו להפריש.

אמנם מכיוון שתקנת דמאי הותקנה על פי מציאות שבה רוב הפירות היו מעושרים, ומכיוון שמדין תורה הולכים אחר הרוב, חכמים הקלו באיסור דמאי והתירו להשתמש בפירות דמאי והתירו לעניים ולאכסניה לאכול דמאי. על כן, הדמאי כשלעצמו נחשב בניגוד לטבל לדבר הראוי לאכילה ולכן ניתן להשתמש בו לעירוב חצרותעירוב תחומין ועירוב תבשילין, ומזמנים עם אדם שאכל דמאי.

דמאי בזמן הזה

תקנת דמאי נוהגת גם בזמננו, לדעת החזון איש (שביעית סימן י), ולדעת הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה סימן סב) בזמננו בטלה תקנה זו ואין לה משמעות כיום. יצויין שבימינו מי שאינו מפריש מעשרות, לרוב גם אינו מפריש תרומה גדולה, ועל כן המציאות היא שונה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לפי שיטת רבי יוחנן כי אי נתינת הזרוע, לחיים וקיבה הופך את כל בשר הבהמה לטבל (מגילה כט)
  2. ^ פירוש המשנה לרמב"ם ברכות פרק ז
  3. ^ סנהדרין דף פג.
  4. ^ רמב"ם הלכות מאכלות אסורות י כ על פי מכות טז ב
  5. ^ כרם ציון אוצר התרומות הר צבי סי' א, הובא באנציקלופדיה תלמודית כרך יח, ערך 'טבל' טור תקפט.
  6. ^ זבחים יב ה, כריתות א ב
  7. ^ סנהדרין פג א
  8. ^ חולין קלב ב


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0