תרומה גדולה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תרומה גדולה
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ח, ד'
משנה זרעים, מסכת תרומות
משנה תורה לרמב"ם זרעים, הלכות תרומות
שולחן ערוך יורה דעה, סימן שלא
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קכ"ו
ספר החינוך, מצווה תק"ז

תרומה גדולה היא מצווה מהתורה להפריש לכהן מהיבול.

יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומה נקרא טבל, יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין, נקרא בלשון המשנה "מתוקן".

התרומות בתורה

החובה להפריש מהיבול החקלאי מופיעה בתורה במספר מקומות:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם ... וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים ... כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ ...

החינוך מסביר טעם המצוה:

לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כלו להקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכר את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו שהם הכהנים

ספר החינוך, מצוה תקז. שרשי המצוה

מכיוון שנאמר בתורה, "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ--תִּתֶּן-לוֹ[1]", ועוד נאמר: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה"[2], למדו חז"ל: מה דגן ותירוש ויצהר הם מאכל אדם וגידולם מן הארץ ויש להם בעלים שנאמר "דגנך", כך כל כיוצא בהם מאכלים מגידולי קרקע בגבולות ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות לפני אכילתם, והיא מצוות עשה מן התורה[3]

התרומה ניתנת לכהן, שצריך לאוכלה בטהרה ורשאי לחולקה עם אשתו, בנותיו הרווקות ועבדיו הכנענים (וכמובן, כהנים אחרים). העונש על אכילת תרומה טמאה, או אף על אכילת תרומה טהורה על ידי זר - הוא מיתה בידי שמים. דין תרומה טמאה הוא שריפה, וההנאה ממנה מותרת אף לזר אם איננה מכלה את התרומה. אולם "הנאה של כילוי" מותרת רק לכהן, וכן לישראל הנמצא עמו, ובצורה הרגילה לאותה תרומה (כגון האכלת שעורים לבהמה, או הדלקת נר בשמן זית)[4].

שיעור הנתינה

מהתורה אין לתרומה שיעור, וע"פ הגמרא במסכת קידושין אפילו חיטה אחת פוטרת שדה שלם, אך מהמשנה[5] עולה שחז"ל קבעו לה מידה: אחד חלקי שישים מהיבול זאת מידה רעה, אחד חלקי חמישים זאת מידה בינונית, ואחד חלקי ארבעים זאת מידה טובה, כלומר נדיבה. וכך כותב הרמב"ם[6]:"תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר ראשית דגנך כל שהוא אפילו חטה אחת פוטרת הכרי (=ערימת גרעיני החטה), ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים".

נחלקו התנאים אם יש שיעור מקסימום בהפרשת התרומה: "המרבה בתרומה, רבי אליעזר אומר, אחד מעשרה, כתרומת מעשר. יתר מכאן, יעשנה תרומת מעשר למקום אחר. רבי ישמעאל אומר, מחצה חולין ומחצה תרומה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, עד שישייר שם חולין" (תרומות ד). להלכה נפסקה דעתם של רבי עקיבא ורבי טרפון שאין שיעור בתרומה, וכדברי המשנה במקום אחר: ""האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה, לא אמר כלום, עד שישייר מקצת"" (חלה א ט)[7].

את התרומה לא מפרישים בכמות מדויקת אלא מפרישים על פי הערכה בלבד[8].

אכילתה

אכילת תרומה גדולה ותרומת מעשר מותרת רק לכהן טהור, וכן לבני משפחתו, עבדיו ושפחותיו הכנעניים ובהמותיו[9]. אכילת תרומה על ידי זר או כהן חלל אסורה אף בהסכמת הכהן, אך לכהן זכות לתת במתנה או למכור את התרומה לכהן אחר. המוחזק ככהן אך אינו מיוחס, אסור באכילת תרומה דאורייתא ומותר באכילת תרומה דרבנן[10]. בת כהן מותרת באכילת תרומה בעודה רווקה, או לאחר גירושים ואלמנות ללא צאצאים[11].

אשתו של כהן אוכלת בתרומה כל זמן שנשואה לכהן, מדין התורה אוכלת החל מהקידושין ("אירוסין" בזמן המשנה)[12], אך מדברי חכמים אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ואף מסירת האב לשלוחי הבעל אינה מועילה לכך. שני טעמים לאיסור זה: יש אומרים מחשש שהיא תתן תרומה לאחיה ואחיותיה, מכיוון שהיא מתגוררת בבית אביה, ויש אומרים מחשש שמא לאחר הנישואין ימצא הבעל מום בגופה שלא ידע עליו, ויתברר למפרע שהקידושין היו קידושי טעות ואכילת התרומה הייתה איסור[13].

מפני חשיבותה של התרומה, חכמים הוסיפו כלל לפיו בהתערבות של תרומה עם שאר אוכלים מותרים לא מספיק רוב רגיל של מזון היתר כנגד התרומה, אלא נדרש שיהיה פי 100 מכמות התרומה[14].

תרומה שנטמאת

מצווה לשרוף תרומה טמאה.[15] כהנים אינם רשאים לאכול תרומה כזו, ואין הם רשאים לעשות בה כל שימוש אחר. אולם שלא כמו במקרים אחרים בהם קיים ציווי על שרפת חפץ מסוים, משרפת התרומה מותר לכהנים ליהנות; מותר להתחמם באש שרפת התרומה או לבשל עליה.[16]

שמן תרומה שנטמא נקרא "שמן שריפה", הואיל ועומד הוא לשריפה. אף על פי שמצוה לשרפו, אין להדליקו ביום טוב. בטעם הדבר נחלקו אמוראים: רב חסדא סובר שהדבר אסור משום שאין שורפים קדשים ביום טוב,[17] ואילו רבה סובר שהטעם הוא גזירה שמא ידליקוהו בערב שבת, דבר שלדעתו אסור.[18]

תרומה גדולה בזמן הזה

בזמן הזה, מפרישים תרומה אך לא נותנים אותה כדין המקורי, וזאת מכמה סיבות:

  1. ישנו ספק לגבי יחוסם של הכהנים ולכן אין לתת להם תרומה.
  2. אף אם נמצא כהן מיוחס, הכהן אסור באכילת התרומה, כי כולם נחשבים טמאי מת, מאחר שאין כיום אפר פרה אדומה ואין אפשרות להיטהר.

לפיכך נהוג כיום שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בפח הזבל, לאחר עטיפתן בשקית אטומה). אולם, יש חולקים באמרם שאף על פי שאין אפשרות לאכול כיום תרומה, כיון שיש אפשרות ליהנות ממנה אין להמנע מלתת תרומה לכהן.[19] ואף שאין כיום כהן מיוחס אלא רק כהן מוחזק, יש שסוברים שאין צורך בכהן מיוחס לנתינת תרומה גדולה אלא די בכהן מוחזק.[20]

וכיון שהתרומה כיום אינה ניתנת לכהן אלא הולכת לאיבוד, שיעור ההפרשה הוא כל שהוא. וכלשון הרמב"ם והשולחן ערוך: "תרומה גדולה, בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה, שיעורה כל שהוא" (יו"ד שלא יט)

תרומה גדולה היא התרומה היחידה מתוך כל התרומות והמעשרות שהעונש ללוי או ישראל אם אכל אותה במזיד הוא מיתה בידי שמים. ואכילה בשוגג מחייבת את האוכל לשלם קרן (סכום הכסף שהתרומה הנאכלת שווה) וחומש (תוספת של חמישית מן הסכום של הקרן, כלומר ריבית של 20%).

דיני תרומה גדולה מפורטים במסכת תרומות משישה סדרי משנה.

תחבולות להפטר מהתרומה

מדין תורה, החיוב בתרומות ומעשרות הוא רק אם הכניס את הפירות לבית או לחצר הבית, לאחר גמר מלאכתם. מכיון שכך, "אמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר" (ברכות לא.), וכך גם נפסקה ההלכה[21]. תחבולה דומה היא הכנסה לבית דרך הגג. בגמרא נכתבה ביקורת על התנהגות כזו: "בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר. דאמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית" (גיטין פא א), ולמעשה נחלקו הראשונים האם הדבר "אסור" לכתחילה, יש אומרים שזה מותר בין אם כוונתו לאכול בעצמו ללא הפרשה, ובין אם כוונתו רק לצורך האכלת בהמתו[22]. אך להלכה נפסק שהדבר מותר רק לצורך האכלת הבהמה[23].

יש לציין שמדרבנן אסורה "אכילת קבע" מיד כשהפירות הגיעו ל"עונת המעשרות", ואפילו לפני גמר מלאכתם[24].

קיימת תחבולה מיוחדת, להפטר על הפרשת התרומה מעשירית מהתבואה. לפי חידושו ההלכתי של ריש לקיש, "מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה". כלומר, אם הפריש אדם מעשר ראשון לפני שהפריש את התרומה ממנו, לפני המירוח שאז חלה חובת התרומה על התבואה, פטור חלק המעשר בתרומה. בעוד שאם היה בעליו של התבואה מפריש ממנו בראש ובראשונה את התרומה, נמצא היה שחלק התרומה שהופרש היה כולל גם את חלק המעשר, הרי שכעת נפטר חלק המעשר והותר באכילה אף על פי שלא הופרשה ממנו תרומה.

הפסוק ממנו נלמד דין זה הוא בחומש במדבר: "והרמותם ממנו תרומת השם מעשר מן המעשר",[25] מכאן למד ריש לקיש "מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר", כלומר לא ייתכן שעל המעשר יחול חיוב נוסף של תרומה, מלבד החיוב הרגיל של תרומת מעשר.

למרות זאת, אם המעשר הופרש לאחר שכבר חלה חובת התרומה על התבואה, במצב שהתבואה כבר נתמרחה בכרי ונחשבה כמוכנה, במקרה כזה חלה על המעשר גם חובת תרומה גדולה. אודות כך התקיים דיון בדור מאוחר יותר, בין רב פפא לרבו אביי, כשרב פפא שואל אותו כיצד תיתכן הלכה זו בהתאם עם דרשתו של ריש לקיש. אביי הסביר לו כי קיים פסוק אחר, המלמד דין הפוך, מפסוק הנאמר ללויים (שלהם ניתן המעשר ראשון): כל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה'".[26] תיבת כל באה ללמד שעל הלויים להפריש מהמעשר את כל התרומות האפשרויות, קרי: אף תרומה. ומכיוון שפסוק זה מהווה סתירה לדרשתו של ריש לקיש עלינו להעמיד את דרשתו של ריש לקיש באופן המסתבר יותר - כאשר המעשר הופרש במצב של טרום-חיוב ולא במצב זה שהמעשר הופרש לאחר שכבר חלה על התבואה חיוב תרומה שמסתבר שבמצב זה חייבה התורה להפריש תרומה[27]

הערות שוליים

  1. ספר דברים, פרק י"ח, פסוק ד'
  2. ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"ב
  3. משנה, מסכת מעשרות, פרק א', משנה א', וירושלמי שם, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלא, סעיף יג .
  4. רמ"א יורה דעה, סימן שלא, סעיף יט .
  5. משנה תרומות ד ג
  6. רמב"ם הלכות תרומות ומעשרות ג א
  7. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלא, סעיף כא . טעם הדין מבואר בבבלי (חולין קלו:) שמכיון שהתורה כתבה "ראשית דגנך", חובה שישאר חלק שאינו מופרש, כדי שהתרומה תיחשב 'ראשית' ולא תהיה 'הכל'.
  8. רמב"ם הלכות תרומות ג ד
  9. ויקרא כב יא, ויבמות סו א.
  10. כתובות כה א, רמב"ם תרומות ו ב. אולם דעת רי"ף ור"ן להקל בזה
  11. ויקרא כב יג, ורמב"ם הלכות תרומות ו א.
  12. ספרי על במדבר יח יא, ובבלי יבמות סו..
  13. משנה כתובות נז., וגמרא שם עמוד ב'.
  14. משנה, מסכת תרומות, פרק ה', משנה ט'
  15. שבת כה א
  16. בגמרא הנ"ל ישנם ג' דעות מהיכן למדו היתר להנות מתרומה טמאה: לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה, הדבר נלמד מהפסוק "הנה נתתי לך את משמרת תרומותי", בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה והאחת תרומה טמאה. לדעת רבי אבהו בשם רבי יוחנן, הדבר נלמד מהפסוק "ולא ביערתי ממנו בטמא", ממנו (מעשר שני) אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת. לדעת רב נחמן בר יצחק הדבר נלמד מהפסוק "תתן לו", לו ולא לאורו, מכלל דבת אורו הוא.
  17. ישנם כמה דעות בהסבר רב חסדא: מרש"י (שבת כה. ד"ה "ואין") משמע שתרומה שנטמאה נכללת במושג קדשים טמאים. ר"י (שבת כה. תוספות ד"ה "לפי") מסביר שגזרו תרומה משום קדשים. ריב"א (תוספות, שם) מסביר שאין זו גזירה אלא למדו את איסור השריפה בתרומה מאיסור השריפה בקדשים.
  18. שבת כג א. הדלקת שמן שריפה אסורה לשיטתו בערב שבת משום החשש שמא יטה את הנר בשבת.
  19. שו"ת מהרי"ט (חלק א סימן פה), של"ה חלק א (דפוס חמשה כרכים) דף שנ"ד
  20. דעות הרי"ף ור"ן שחולקים על דעת הרמב"ם
  21. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלא, סעיף פד
  22. דעת רבינו אפרים, וכך פסק בשו"ת הרשב"א סימן שסא.
  23. ש"ך יורה דעה, סימן שלא, סעיף פד ס"ק קיד, כמשמעות לשון השו"ע והרמב"ם, וכפי שפסק גם בביאור הגר"א שם.
  24. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלא, סעיף פב
  25. ספר במדבר, פרק י"ח, פסוק כ"ו.
  26. ספר במדבר, פרק י"ח, פסוק כ"ט.
  27. תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף יג עמוד ב.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0