פדיון (הלכה)
פדיון (או 'חילול'[1]) בהלכה, היא פעולה של העברת קדושה מחפץ אחד לחפץ אחר או למטבעות. המושג פדיון מתייחס בדרך כלל לאחת משתי קדושות: חפצי הקדש של בדק הבית, ופירות הקדושים בקדושת מעשר שני.
פעולת החילול/הפדיון נמנית כמצוות עשה, ויש לברך קודם עשייתה ככל ברכת המצוות.
פדיון הקדש
ערך מורחב – הקדש (הלכה)
'הקדש' הוא רשות שכוללת את הבעלות על החפצים השייכים לבית המקדש. כל אדם יכול להקדש חפצים קרקעות או כסף עבור הקדש, על ידי אמירה. לאחר שהחפץ הוקדש נאסר על כל אדם להשתמש בחפץ שלא למטרת בית המקדש, שימוש למטרה אישית נחשב מעילה.
על מנת 'להוציא' את החפץ מרשות הקדש, נדרש לפדות את קדושתו על מעות, ועל ידי כך יוצא החפץ ל'חול'.
דין זה של פדיון תקף רק לחפצים ששייכים ל'בדק הבית' היינו כל חפץ שאינו עומד להקרבה על גבי המזבח, אך דבר שעומד להקרבה כגון בהמה, הרי היא נחשבת כ'קדשי מזבח' והם אינם ניתנים לפדיון, אלא אם כן נפל מום בבעלי חי, והוא נפסל מהקרבה.
פדיון מעשר שני
- ערך מורחב – מעשר שני
מעשר שני הן פירות או תבואה, אותם יש להפריש כחלק מהפרשת תרומות ומעשרות. לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון, ישנו חיוב להפריש עשר אחוז מהתבואה הנשארת לשם מעשר שני, (מעשר שני נוהג בשנה הראשונה השנייה הרביעית והחמישית לשמיטה, בשאר השנים נוהג מעשר עני, ובשנת השמיטה אין חיוב מעשרות).
בשונה מכלל המעשרות, מעשר שני נשאר - למרות הקדושה שבו - ברשות בעל הפירות ועליו לאכול אותו בטהרה בירושלים.
אדם שקשה עליו לעלות עם כל הפירות לירושלים, התירה לו התורה לפדות אותם בכסף. על ידי הפדיון חלה קדושת מעשר שני על הכסף, ויש להעלותו לירושלים ולקנות בו מאכלים, שאותם יש לאכול בטהרה כמו דין אכילת מעשר שני, וכך נזכר דין זה בתורה:
וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱ-לוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:
מדיני פדיון מעשר שני
כאמור, מעיקר הדין גם כאשר לא ניתן לעלות את הפירות לירושלים יש לפדות את קדושת המעשר שני שעליהם על מטבע כסף או על פירות חולים אחרים. לכתחילה יש לפדות את פירות המעשר שני ונטע רבעי על מטבע, אך בדיעבד יכול לפדותם כל על פירות אחרים.
כשפודה על מטבע, יש עדיפות למטבע כסף. ויש לפדות בדווקא על מטבע שטבועה בו צורה ולא על גוש כסף ללא צורה.
בזמן שבית המקדש היה קיים, לכתחילה היה צריך לפדות את קדושת הפירות על פירות או מבטע בשווי הפירות, ורק בדיעבד אם כבר חילל על מטבע או פירות שיש בהם שווה פרוטה, הפדיון חל. לאחר מכן יאמר: "כל הפירות הללו פדויים בפרוטה זו/במאכל שווה פרוטה זה".
הפדיון בזמן הזה
כיום שבית המקדש נחרב, ולא ניתן לאכול פירות מעשר שני בטהרה בירושלים, מאחר שכולם נחשבים כטמאי מתים, עקב כך שאין לנו אפשרות להיטהר היום על ידי זריקת אפר פרה אדומה כנדרש על פי התורה, אזי האפשרות היחידה היא לאבד/להשמיד את הפירות, על מנת שלא יכשלו בטעות באכילת הפירות הקדושים, או בשימוש במטבע הקדוש.
על מנת להפחית בכמות הפירות שהולכים לאיבוד, כתבו הפוסקים שיכול לכתחילה לחלל את הפירות מעשר שני על מטבע שיש בה שווה פרוטה, או שיאמר במפורש שמחלל את הקדושה על שווה פרוטה שיש במטבע גדולה. וכך יוכל לחלל כמה וכמה פעמים, עד שכל המטבע תהיה קדושה בקדושת מעשר שני, במקרה כזה הוא צריך לאבד את המטבע כגון להשליכה לים המלח.או לחלל את המטבע שווה פרוטה ממטבע אחרת, ובאופן זה המטבע הראשונה יוצאת לחולין, ואין בה עוד קדושה.
פרוטה חמורה
באופן רגיל, ניתן לחלל רק פירות ששווים פרוטה על מטבע, אך פירות ששוים פחות מכך, אין אפשרות לחלל את קדושתם על מטבע או פירות אחרים. על מנת לחלל אף פחות משווה פרוטה יש צורך במטבע שכבר חיללו עליו מע"ש, פדיון זה כינוהו בחז"ל 'פדיון על מעות ראשונות'[2], וכיון שא"א לחלל מע"ש שדרגתו גבוהה [כגון חיוב מע"ש מן התורה] על מעות ראשונות שדרגתם נמוכה [כגון דבר שחייב רק מדרבנן], לכן יש שמכינים "פרוטה חמורה" דהיינו מטבע שחיללו עליה קדושת מעשר שני מפירות שחיובים מהתורה בהפרשת תרומות ומעשרות, כגון תבואה ושמן, שנקראים עקב כך 'קדושה חמורה', וכעת ניתן לחלל עליה פחות משווה פרוטה של מע"ש שדרגתו נמוכה או גבוהה[3].
ברכת המצוות
ככל המצוות אף על מצוות פדיון יש לברך עובר לעשייתן ברכת המצוות: ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון מעשר שני[4].
הוספת חומש בפדיון מעשר שני והקדש
במשנה מבואר שכשאדם פודה את המעשר שני או ההקדש שלו עצמו עליו להוסיף חומש על שוויו:
חמשה חומשין הן, אלו הן:.. והפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו מוסיף חומש, הפודה את הקדשו מוסיף חומש...
בתלמוד מבואר, שאת החומש מחשבים מחוץ לסכום הכולל ("חומש מלבר"), דהיינו שצריך להוסיף רבע על מחיר הפירות ואז בחישוב הכולל התוספת תהיה חומש (אם המחיר של הפירות הוא 100, בתוספת חומש יהיה 125). אך כאשר אדם אחר פודה את הוא אינו חייב בתשלום חומש.
המשנה מתירה לאדם לבקש מבנו ובתו הגדולים או מעבדיו העבריים לפדות עבורו את הפירות, דרך הערמה; כך הוא נפטר מתשלום החומש שהיה צריך לשלם לו היה פודה בעצמו את הפירות[5].
פדיון נטע רבעי
- ערך מורחב – נטע רבעי
נטע רבעי הוא כינוי בהלכה לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים, ודינם כדין מעשר שני.
כאשר אדם אינו מעוניין או אינו יכול לעלותם לירושלים, הוא יכול לפדותם בכסף. בכסף זה חובה לקנות אוכל שיאכל בקדושה במקום הפירות. בקידוש הפירות ובאכילתם בירושלים מקיימים מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות. מצווה זו נוהגת גם בימינו.
פדיון הבן
- ערך מורחב – פדיון הבן
פדיון הבן הוא אחד מהחיובים המוטלים על האב לפדות את בנו הבכור. הפדיון נעשה על ידי נתינת האב - או הבן עצמו כאשר לא נפדה בעודו קטן על ידי אביו - חמישה סלעים לידי כהן, ובהם הוא פודה את הקדושה שישנה על בנו הבכור. כחלק מטקס הפדיון שואל הכהן את אבי הבן הוא מעוניין לתת לו את בנו, או שהוא מעוניין לפדותו בחמישה סלעים.
קודם פדיית בנו יש לברך: ”ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן.
פדיון פטר חמור
- ערך מורחב – פדיון פטר חמור
פדיון פטור חמור, עניינו הוא כאשר נולד ולד ראשון לאתון, יש לערוף את ראשו או לפדותו. לכתחילה יש לפדותו בטלה כבשים או בגדי עיזים, על ידי נתניתו לכהן, שיכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש.- בדיעבד, כשאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות בכסף בשווי החמור.
קודם פדיית החמור יש לברך: ”ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון פטר חמור“.
קישורים חיצוניים
מעשר שני
- יג - מדיני הפדיון - פניני הלכה, באתר פניני הלכה, 1 במרץ 2018
- הרב יצחק דביר, הדרכה לניהול מטבע מעשר שני, באתר כושרות
הקדש
- פדיון הקדש, באתר אתר ישיבה
- פדיון הקדשות, באתר ויקימקדש
הערות שוליים
- ^ בחילוק שבין פדיון לחילול כתב רבי אלחנן וסרמן: שפדיון הוא דבר שגורם להתרת ההקדש, וממילא נתפסים הדמים תחתיו, וחילול הוא להיפך, ההקדש נתפס בדמים וממילא ההקדש ניתר, ראו קובץ ביאורים בכורות ב, וקובץ שמועות חולין ה.
- ^ בב"מ נ"ג
- ^ חזו"א דמאי ט"ו ס"ק י"ב
- ^ י - נטע רבעי - פניני הלכה, באתר פניני הלכה, 1 במרץ 2018
- ^ משנה, מסכת מעשר שני, פרק ד', משנה ד'. בתלמוד הירושלמי מוסבר מוסבר שמשום שנכתב על מעשר שני "ברכה" ("כי יברכך ה' א-לוהיך"), הקלו בו חכמים (תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק ד', הלכה ג')
