פטר גברובסקי
 | |||
| לידה |
8 ביולי 1898 ראזגרד, נסיכות בולגריה | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
1 בפברואר 1945 (בגיל 46) סופיה, ממלכת בולגריה | ||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||
| |||
פטר דימיטרוב גברובסקי (בבולגרית: Петър Димитров Габровски; 8 ביולי 1898, ראזגרד, נסיכות בולגריה – 1 בפברואר 1945, סופיה, ממלכת בולגריה) היה פוליטיקאי בולגרי, יושב ראש הארגון האנטישמי ראטניק, אשר כיהן כשר הפנים של בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה. ממובילי מדיניות רדיפת היהודים בממלכה ואחראי ליישום צו הגירוש ל-11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה הווארדארית אל מחנות ההשמדה.
ראשית הקריירה
במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת גברובסקי כמפקד מחלקה ולאחריה למד משפטים באוניברסיטת סופיה. לאחר הסמכתו עבד כעורך דין בסופיה. גברובסקי שהיה גרמנופיל ייסד ב-1936 את הארגון האנטישמי ראטניק ששאב את השראתו מתורת הגזע הנאצית, ועמד בראשו. במאי 1938 הכו צעירים חברי ראטניק יהודים ברחבי סופיה וב-20 בספטמבר נופצו שמשות והוצתו בתי עסק של יהודים באירוע שכונה בהמשך "ליל הבדולח הבולגרי".[1] באוקטובר 1939 מונה גברובסקי לשר הרכבות, הדואר והטלגרף בממשלתו של גאורגי קיוסאיבנוב.
כהונת שר הפנים
ב-15 בפברואר 1940 מונה לשר הפנים ולשר הבריאות בממשלתו של בוגדאן פילוב והיה אחראי ליישום גירושם של 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה אל מחנות ההשמדה ולניסיון הגירוש הכושל של אלפים מבני "בולגריה הישנה". גברובסקי הקים את הקומיסריון לשאלות יהודיות והעמיד בראשו את חברו לארגון ראטניק אלכסנדר בלב.
לאחר מותו של בוריס השלישי, מלך בולגריה מונה פילוב לעוצר המלוכה והתפטר מכהונת ראש הממשלה. בין 9 ל-14 בספטמבר 1943 כיהן גברובסקי כראש הממשלה בפועל וב-14 בספטמבר מונה דוברי בוז'ילוב לתפקיד. החלה מסתמנת תבוסה גרמניה במלחמה והממשלה הבולגרית החלה משנה את מדיניותה כלפי היהודים ובכלל זה אימוץ הרכב ממשלה שונה. גברובסקי אולץ להתפטר מתפקידו בהנחיית פילוב.
גברובסקי והקהילה היהודית
החוק להגנת האומה
ב-10 באוקטובר הודיע השר גברובסקי על הגשת הצעת החוק להגנת האומה לאישור הפרלמנט. החוק דמה במתכונתו לחוקי נירנברג וגברובסקי ציין בהודעה לעיתונות, כי הוא מכוון נגד המיעוט היהודי במדינה. גברובסקי סירב לבקשת הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה להיפגש עמו ולדון בהצעת החוק.[2] למרות מחאות מקבוצות שונות בציבוריות הבולגרית, אושר בינואר 1941 החוק ברוב גדול בפרלמנט הבולגרי.
גירוש יהודי תראקיה ומקדוניה
בראשית 1942 החלו הגרמנים להפעיל לחץ כבד על הממשלה הבולגרית לגרש את יהודי ארצם. פילוב השיב לגרמנים בשם המלך, כי בשלב זה נדרשים היהודים לעבודות תשתית ברחבי הממלכה. תיאודור דנקר ציין במכתב למשרד החוץ הגרמני, שבפגישה שנערכה בינו לבין גברובסקי בשלהי ינואר מסר גברובסקי, כי יש לבצע פעולות נמרצות נגד הקהילה היהודית אך אין לתת להן ביטוי פומבי ורחב מדי. עוד ציין גברובסקי, כי יש לגרש את כל יהודי הממלכה, אך רצוי להתחיל ביהודים "מהשטחים החדשים".[3]
בהמשך, הודיעו ראשי הממשל הבולגרי כי הם מוכנים לוותר על היהודים בשטחי תראקיה ומקדוניה שאינם נדרשים ככוח עבודה חיוני. ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב ראש הקומיסריון לענייני יהודים הסכם עם תיאודור דנקר נציג גרמניה הנאצית על גירוש 20,000 יהודים המצויים בחזקת הבולגרים אל מחנות ההשמדה.[4] גברובסקי ובלב תכננו את פעולות גירוש 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה כמבצע צבאי, כאשר בהנחייתם גויסו יחידות צבא ושיטור מיוחדות, הוקמו מחנות ריכוז, מחנות מעבר ואורגנו אמצעי תחבורה להעברת המגורשים שכללו רכבות ומעבורות. ב-4 במרץ 1943 ביצעו שוטרים וחיילים בולגרים "אקציה" בכל רחבי תראקיה וב-11 במרץ בערים סקופיה, ביטולה, שטיפ שבמקדוניה ופירוט (בשטחי סרביה המודרנית). המעצר בוצע על ידי שוטרים בולגרים, אשר הכו את המגורשים, בזזו את רכושם ואנסו נשים,[5].[6]
רכושם של המגורשים נמכר על ידי הקומיסריון לענייני יהודים בסכום שווה ערך ל-700,000 אלף דולרים, מתוכם 257,000 דולרים הוקצו למימון מבצע הגירוש והשאר שולשלו לקופת המדינה. יהודי תראקיה נכלאו במחנות מעצר בערים דופניצה ובלגואבגרד ומהן גורשו לאחר מספר ימים ברכבות משא פתוחות לעיר לום. מהעיר לום שעל הדנובה הובלו ב-4 מעבורות לווינה, ממנה ברכבות לקטוביץ ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה. יהודי מקדוניה רוכזו בשטח מפעל הטבק "מונופול" שבסקופיה ומשם לאחר מספר ימים, גורשו ברכבות ישירות לטרבלינקה. מרבית יהודי תראקיה ומקדוניה נרצחו ביום הגעתם למחנה ההשמדה טרבלינקה. מקרב יהודי מקדוניה שגורשו ניצלו 196 נפשות ומקרב יהודי תראקיה פחות מ-100.[7]
ב-5 באפריל 1943 כתב קרל הופמן, הנספח הצבאי הגרמני לסופיה, דין וחשבון למשרד החוץ הגרמני בברלין. בדיווחו ציין הופמן את השלמת גירושם של 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה והוסיף שנקודת המוצא הייתה נכונותו של שר הפנים גברובסקי בשם הממשלה הבולגרית לבצע את הגירוש.[8]
כישלון גירוש יהודי "בולגריה הישנה"
במועד אישור הסכם הגירוש מצויים היו בשטחי מקדוניה ותראקיה 11,343 יהודים ומשרד הפנים הבולגרי הונחה להכין רשימת מגורשים ראשונית ובה נכללו 6,365 יהודים מבני "בולגריה הישנה", כדי להשלים את המכסה שעליה סוכם. ב-2 במרץ אושר הסכם הגירוש על ידי הממשלה הבולגרית תוך קביעה שההחלטה אינה טעונה פרסום רשמי. מנוסח ההסכם בשפה הבולגרית שהובא לאישור הממשלה נמחק המשפט "מהשטחים הבולגרים החדשים, תראקיה ומקדוניה", בעוד שבנוסח הגרמני נותר המשפט והושם בסוגריים.[9]
על אירועי גירוש יהודי "בולגריה הישנה" קיימת מחלוקת בין היסטוריונים. חלקם טוענים שפילוב וגברובסקי ביצעו מחטף ללא ידיעת הממשלה הבולגרית, שרשמית אמורה הייתה לאשר את גירושם של יהודי תראקיה ומקדוניה בלבד. חלקם הקטן טוען שפילוב, גברובסקי ובלב הוליכו את המלך שולל והוא לא היה בסוד העניינים. רובם טוענים שפילוב וגברובסקי ביקשו לנצל את מנגנון גירוש המכסה הראשונית של 6,365 יהודים מבני "בולגריה הישנה", כדי לגרש את כל 48,000 יהודי הממלכה. עוד טוענים מרבית ההיסטוריונים כי במעמד אישור ההסכם ידעו המלך הבולגרי וכל חברי ממשלתו שאישור ההסכם כולל את גירושם של אלפים מיהודי "בולגריה הישנה", שהוגדרו במסמכי הממשלה "אלמנטים בלתי רצויים",[10].[11]
ב-6 במרץ נודע ליהודי קיוסטנדיל על כוונת הגירוש לפולין. מנהיגי הקהילה היהודית פנו לנכבדי העיר בבקשת סיוע. ב-8 במרץ יצאה לסופיה משלחת בראשות חבר הפרלמנט פטר מיכאלב ואליו נלוו איוון מומצ'ילוב, אסן סויצ'מזוב וולדימיר קורטב שגמרו אומר לבטל את החלטת הגירוש. עם הגיעם לסופיה פנו לדימיטר פשב סגן יושב ראש הפרלמנט ובן עירם, תיארו את המצב בקיוסטנדיל וביקשו את עזרתו. למחרת נפגשו פשב ו-4 חברי המשלחת מקיוסטנדיל עם גברובסקי. שר הפנים הכחיש את דבר הגירוש המיועד ופשב תקף אותו בחריפות ומסר לו שיש עדויות רבות שסותרות את דבריו. ולדימיר קורטב מנהיג הארגון המהפכני המקדוני איים במרומז על חייו של גברובסקי. בשלב זה הודה שר הפנים שב-10 במרץ מתוכנן מבצע גירושם של יהודי "בולגריה הישנה" ולאור הטענות החוקתיות שהעלו חברי המשלחת הוא מוכן להשעות את ביצוע צו הגירוש. גברובסקי התקשר למושל קיוסטנדיל והודיע לו על דחיית הגירוש למועד בלתי ידוע,[12].[13]
גירוש יהודי סופיה
בשלהי אפריל 1943 כתב גברובסקי לבוגדאן פילוב מזכר רשמי ובו נכתב שיש להעביר את היהודים המביעים התנגדות לפעילות הממשלה ואת המובטלים מתעסוקה למחנות כליאה. לצורך כך נדרש אישור להקמת צריפי כליאה. האישור ניתן ב-17 במאי.[14] באמצע מאי גיבשו תיאודור דנקר, גברובסקי ובלב תוכנית לגרש את כל יהודי בולגריה, להוציא נתיני המדינות הזרות שלא נכבשו על ידי גרמניה. התוכנית הובאה לאישור הממשלה ב-21 במאי, אך בישיבת הממשלה אושרה רק הגלייתם של יהודי סופיה לערי השדה, כפי הנראה בהנחייתו של המלך הבולגרי.[15] ב-24 במאי החל מבצע גירושם של יהודי סופיה לערי השדה. לאחר הגירוש החל גל מחאות של פוליטיקאים, אישי ציבור וראשי הכנסייה הבולגרית. בפגישה בין גברובסקי לראשי איגוד עורכי הדין שהגיעו למחות על הגירוש, מסר גברובסקי "שלבני האדם ממוצא יהודי אופי חתרני והם משרים אווירת תעמולה נגד בולגריה ובשיתוף עם אויביה".[16]
אחריתו
ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה וברחבי הממלכה התחוללה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת. קימון גאורגייב התמנה לראש הממשלה והוקם בית דין מיוחד לשפיטת חברי מנגנון המשטר הקודם ומשתפי הפעולה עם הנאצים. באוקטובר 1944 נעצר גברובסקי ובהמשך נשפט, הורשע בפשעים נגד העם הבולגרי ונידון למוות. ב-1 בפברואר 1945 הוצא גברובסקי להורג בידי כיתת יורים בשטח בית העלמין המרכזי בסופיה. ביוני 1996, בהחלטה שעוררה מחלוקת קשה בבולגריה ומחוצה לה, ביטל בית המשפט העליון הבולגרי את הרשעתו של גברובסקי וזיכה אותו מכל סעיפי האישום.
הערות שוליים
- ^ אלברט רומנו, המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 567.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 42-40.
- ^ חיים קשלס, קורת יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמוד 111.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 67.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 85-95.
- ^ ג'ני לבל, שואת יהודי יוגוסלאביה - הקהילות במאקדוניה, פירוט וחבל קוסובו, פורסם ב"פעמים", 27, תשמ"ו 1986, עמ' 62–75. חוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה. באתר מה-יא"ה.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 131-130.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמוד 143.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמוד 124.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 76.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמוד 117.
- ^ "הענקת אות חסיד אומות העולם לוולדימיר קורטב", באתר יד ושם.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 115-113.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמוד 160.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 166-167.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמוד 178.
