פרים ושעירים הנשרפים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אחד מסוגי פרים הנשרפים הוא קרבן של כהן גדול שחטא בחטא שזדונו כרת
שעיר לקרבן חטאת

פרים ושעירים הנשרפים הם קבוצת קרבנות שדמם נזרק בהיכל, ואימוריהן נקרבים, ובשרן ועורן נשרפין מחוץ לעיר, ובכללם פר העלם דבר, פר הכהן המשיח.

שחיטת הפר והזאת דמו

המשנה[1] מסכמת את הלכות פרים הנשרפים במשנה מיוחדת. צורת שחיטתם הוא ככל קרבן חטאת - בצפון. "פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן". אך המיוחד בדיני הפרים הנשרפים הוא צורת הזאת דמם - "וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל הַפָּרֹכֶת וָעַל מִזְבַּח הַזָּהָב", דבר הנלמד מדיני פר הכהן המשיח שבו נאמר "וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד"[2]

את הדם שנותר בכלי שרת לאחר ההזאה יש לשפוך ליסוד שהיה בצד מערב של מזבח החיצון. גם דין זה נלמד מפר הכהן המשיח שבו נאמר "וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"[3], אך גם אם הכהן לא עשה זאת הקרבן כשר.

מקום שריפתם הוא במקום הנקרא בית הדשן, מחוץ לעיר ירושלים המוגדר הלכתית כמחנה ישראל, לפי שנאמר במצוות שריפת הפר "אל מחוץ למחנה", הוראה שהתפרשה על פי חז"ל על בית הדשן שחוץ לשלשה מחנות - מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל.

הקרבת בשרו ושריפת עורו

פרים הנשרפים נחלקים לשני חלקים: האחד הוא דין ההקרבה על חלקים מסויימים מבשרו המפורטים בתורה "וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ, אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה"[4] חלקים אלו מכונים בלשון חז"ל "אימורים".

חלקים אחרים של הקרבן נשרפים מחוץ לבית המקדש, ועל שם חלק זה של עבודת ההקרבה מכונים קבוצת קרבנות אלו בתואר "פרים ושעירים הנשרפים" וכפי שמפרטת התורה בפר הכהן המשיח: "וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ: וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף"[5]

פיגול

קברו של רבי יוסי הגלילי שקבע את כללי פיגול בפרים ושעירים הנשרפים

קרבנות אלו יחודיים בכך שחלק מעבודותיהם (שחיטה, קבלת הדם) נעשים על מזבח החיצון, וחלק אחר (הזאת הדם) נעשה על מזבח הפנימי. בהקשר לכך מסר רבי אלעזר בן שמוע בשם רבי יוסי הגלילי, כי לא כל מחשבת פיגול מועילה כדי לפסול את הקרבן, אלא אם כן שני חלקיה של מחשבת הפיגול היו על מזבח החיצון, כלומר שהן המחשבה עצמה היתה בפועל בשעת עבודה שנעשתה על מזבח החיצון, והן תוכנית הפיגול (חוץ לזמנו) היא אודות חלקי העבודה שמוקרבים במזבח החיצון, אבל אם מחשבת הפיגול היתה אודות עבודה שנעשה במזבח הפנימי - הזאת הדם (אפילו אם חשב בשעת השחיטה שהיא בעזרה), או שנעשתה בשעת ההזאה שהיא במזבח הפנימי (אפילו אם חשב אודות הקטרת האימורים שהיא במזבח החיצון) לא מתפגל הקרבן.

במקור כלל זה של רבי יוסי הגלילי, הסביר רבי יהושע בן לוי כי בסיום פרשת פר כהן משיח נאמר בתורה "כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים"[6], דבר המעלה תמיהה שכן כל הלכות הקרבת הפר נאמרו בתורה בפירוש, ואין הסבר מובן מה יש ללמוד מקרבן שלמים "אלא מקיש פר כהן משיח לשור זבח השלמים, מה שור זבח השלמים עד שיהו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון, אף פר כהן משיח עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון"[7].

גם אם הכהן חשב בשעת ההקרבה כי ישרוף את חלק המיועד לשריפה שלא במסגרת הזמן שקבעה התורה, אין נהפך בשר הקרבן לפיגול, מכיון שדין פיגול חל רק כאשר המחשבה היא על אכילת אדם (אכילת הכהנים) או אכילת המזבח (הקרבת בשר הקרבן על המזבח), וכלשון התורה "ואם האכל יאכל ביום השלישי" ולא על מחשבת שריפה[8].

טומאת בגדים

בשעת שריפת בשר הקרבנות בבית הדשן חלה טומאה על השורף בגדיו של השורף, ועליו לטבול במקווה לפני שיחזור ויכנס להר הבית, וכמו שכתוב{ויקרא} "וְהַשּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה".

טומאה זאת חלה על שורף הקרבן רק כאשר הוא נשרף כמצוותו מחוץ להר הבית, אבל אם נפסלו קודם זריקת הדם או לאחריה, ואין מקיימים בהם את מצוות שריפת הבשר בבית הדשן שמחוץ להר הבית אלא בבית הדשן שבתוך הר הבית, אין חלה טומאה על השורף אותם[9]. לפי דעתו של רבי שמעון בר יוחאי הטומאה חלה על השורף רק לאחר "שיוצת האור ברובן", כלומר כשרוב הבשר עלה באש.

בית הדשן

גם אם אירע פסול בבשר הקרבן לפני זריקת דמו, יש לשרפו, אך לא מחוץ לשלוש מחנות כי אם בעזרה במקום מיוחד שיועד למטרה זאת, וכונה בית הדשן.

קיימים כללים שונים בנוגע למקום שריפת הבשר, אם הפסול (למשל נגיעת אדם טמא בבשר) אירע לפני שבשר הפר יצא מבית המקדש או לאחריו, שכן אם אירע הפסול לאחר יציאת הפר מבית המקדש יש לשרפו בבית הדשן שהיה בהר הבית. בסך הכל לבית הדשן שלושה מקומות שנועדו למטרה זאת ולשריפת שאר הקרבנות שנפסלו, וכפי שקובעת הברייתא: "שלשה בית הדשנין הן: בית הדשן גדול היה בעזרה ששם שורפין פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה, ובית הדשן אחר היה בהר הבית ששם שורפין פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול ביציאתן, וכמצותן חוץ לשלש מחנות"[10].

מעילה

אחת מההלכות המיוחדות לקבוצת קרבנות זאת המכונה "פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין", היא בהלכות מעילה, וכפי שנזכר במסכת מעילה המחלקת את שלבי ההקרבה לשלושה: השחיטה, הזאת הדם, ושריפת האיברים היחודית בקרבן זה שהיא חלק משלבי ההקרבה, כך שקדושת הקרבן חלה עד לגמר השריפה: "מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּבַלִּינָה. הֻזָּה דָמָן, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיֻּתַּךְ הַבָּשָׂר"[11]. הכלל המיוחד בקרבנות הנשרפים הוא שגם לאחר שיצאו מבית המקדש לבית הדשן שמחוץ לעיר - ששם מקום שריפת הקרבן, בשרם אסור בהנאה עד שיגיע למצב של "התכה", שבו הבשר נהפך לאפר בצורה מוחלטת.

הערות שוליים