רמי בר חמא
| תקופת הפעילות | דור רביעי לאמוראי בבל |
|---|---|
| רבותיו | רב חסדא, רב נחמן, רב ששת, רבי יצחק |
| בני דורו | רבא |
| בת זוג | בתו של רב חסדא, רבו |
רמי בר חמא היה אמורא בבלי שחי בדור רביעי. למד אצל רב חסדא, וחברו ללימודים שם היה רבא[1]. כך מוצאים בתלמוד דברים שמסר בשם רב ששת[2], ובשם רב נחמן ורבי יצחק[3].
רמי בר חמא נחשב לתלמיד חכם חריף, ועל כל שאלה שנשאל היה עונה על פי ההיגיון ("מסברה"), ולא רק בהסתמך על מקורות קודמים לו ("מברייתא"), בשונה מרב ששת שהיה עונה תמיד בהסתמך על המקורות הקודמים לו[4]. הלך מחשבה זה של רמי בר חמא גרם לתלמידו רב יצחק בריה דרב יהודה לנטוש את הלימודים אצלו, ולעבור ללמוד אצל רב ששת[5].
בגמרא[6] מסופר שרמי לא היה מזמן עם רב מנשיא בר תחליפא מאחר ולא שימש תלמידי חכמים, וסבר רמי בר חמא כדעה הסוברת שמי שלא שימש תלמידי חכמים נחשב עם הארץ. לאחר פטירתו התבטא רבא כי הוא לא נפטר אלא משום מעשה זה, מפני שבאמת שימש רב מנשיא תלמידי חכמים רק רמי בר חמא לא ידע זאת, או שבאמת לא שימש אותם אך שמע שמועותיהם וגרסם, ולכן נחשב לתלמיד חכם.
רמי בר חמא נפטר בגיל צעיר (על פי חלק מהמקורות בגיל 27). מפאת גילו הצעיר, לא הספיק לקבל את התואר רב באופן רשמי.
אחיו, וחותנו רב חסדא
רמי בר חמא היה אחיו התאום של רב עוקבא בר חמא, והם נישאו לשתי אחיות תאומות - בנות רבם רב חסדא[7]. אודות כך מסופר בתלמוד כי רמי בר חמא וחברו, רבא, ישבו לפני רבם רב חסדא שהחזיק את בתו הקטנה, ורב חסדא שאל אותה למי מהם היא רוצה להינשא, והיא ענתה "לשניהם". לימים נישאה לרמי בר חמא, וכאשר הוא נפטר, נישאה לרבא[8]. רב חסדא, חותנו של רמי בר חמא העריכו ביותר, ואף התבטא כי בעקבות חתניו שהיו גדולי הדור, הוא מעדיף שיהיו לו בנות מאשר בנים[9].
רבא ורמי בר חמא, היו לומדים רבות יחדיו, ובתלמוד מוזכרים עשרות דיונים משותפים שלהם. מסופר, כי כשהיו עומדים מלפני רב חסדא אחרי שלימד אותם, היו חוזרים יחד מה ששמעו מפיו של רב חסדא: דבר פלוני אסור, דבר פלוני מותר, ולאחר מכן היו חוזרים ומעיינים בסברת ההלכות, והאם יש להקשות עליהם[10]. אף על פי שרמי בר חמא היה תלמידו המובהק וחתנו של רב חסדא, כאשר רב חסדא שאל אותו הלכה מסוימת, הוא אמר לו כי יאמר לו אותה רק לאחר שישמש אותו בדבר מסוים[11], ופרשני התלמוד הסבירו זאת בכך שאין התורה נקנית אלא ביגיעה, בדומה לאבימי שבא לפני תלמידו רב חסדא כדי ללמוד את מסכת מנחות אותה שכח ולא קרא לו שיבוא לפניו, מפני שכתוב[12] ”יגעת ומצאת - תאמין”[13].
משפחתו
לפי המובא במסכת ביצה[14] הוא היה חותנו של רב אשי, ולפי היימן זו היא הגרסה הנכונה (למרות שבמסכת חולין[15] מובא אחרת). לפי גרסה זו, אמר עליו רב אשי שהיה "מרא דעובדא", [=מדקדק במעשיו (רש"י)].
נכדו של רמי בר חמא, בן בתו, היה האמורא אמימר[16].
בגמרא מסופר כי אמו כתבה לו להוריש לו את נכסיה בשעת בוקר, אך באותו היום בשעת ערב כתבה כנ"ל לבנה / אחיו רב עוקבא, הלך רמי לרב ששת ופסק לטובתו, הלך אחיו רב עוקבא לרב נחמן ופסק לטובת רב עוקבא. התפתח ביניהם ויכוח אך לבסוף הוכרע כרב נחמן[17].
לקריאה נוספת
- שירה שמידמן, לחקר דרך לימודו של רמי בר חמא, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן: המחלקה לתלמוד, תש"ף (בהדרכת לייב מוסקוביץ)
- מרדכי מרגליות (עורך), הערך "רמי בר חמא", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך ב, עמ' 321-320.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:רמי בר חמא |
- הרב אהרן הימן, "רמי בר חמא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 1102-1101, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ט עמוד א'.
- ^ אודות דברי תורתו של רב ששת אמר רמי בר חמא "כמה מעליא האי שמעתא" (כמה מעולה דבר זה); תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ט עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ט עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף צ' עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ו עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ד עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב עמוד ב'.
- ^ תוספות בבא בתרא קמא א.
- ^ רש"י: "מה טעמו של דבר, ואם יש להשיב [=להקשות] כלום". תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ט עמוד א' (לפי גרסת מסורת הש"ס).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ו' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ז' עמוד א', על פי פירוש רש"י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ט עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"א עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף צ"ה עמוד ב'.
