פרימן פרימן-תומאס
 | |||||||
| לידה |
12 בספטמבר 1866 איסטבורן, הממלכה המאוחדת | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
12 באוגוסט 1941 (בגיל 74) לונדון, הממלכה המאוחדת | ||||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||||
| מקום קבורה | מנזר וסטמינסטר, לונדון, הממלכה המאוחדת | ||||||
| בת זוג | מרי בראסי | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
מייג'ור פרימן פרימן-תומאס, מרקיז וילינגדון הראשון (באנגלית: Freeman Freeman-Thomas, 1st Marquess of Willingdon; 12 בספטמבר 1866 – 12 באוגוסט 1941) היה פוליטיקאי ליברל ואיש מנהל בריטי שכיהן בתפקיד המושל הכללי של קנדה, ה-13 במניין מאז איחוד קנדה וכמושל הודו ה-22.
פרימן-תומאס נולד באנגליה, התחנך באיטון קולג' ולמד באוניברסיטת קיימברידג', לפני ששירת 15 שנה ביחידת תותחני המילואים של סאסקס. לאחר מכן הוא נכנס לשירות הדיפלומטי ולחיים הפוליטיים, שימש כשלישו האישי של חותנו כאשר זה האחרון כיהן כמושל ויקטוריה וב-1900 הוא נבחר לבית הנבחרים הבריטי. לאחר מכן הוא שימש במגוון של תפקידים ממשלתיים, כולל בתפקיד מזכיר לראש ממשלת בריטניה ולאחר שהוענק לו תואר האצולה "לורד וילינגדון", הוא שימש כלורד במשק הבית המלכותי (Lord-in-Waiting) של ג'ורג' החמישי. החל מ-1913 כיהן וילינגדון במגוון תפקידי ממשל ברחבי האימפריה הבריטית, החל מתפקיד מושל בומביי, המשך בתפקיד מושל מדראס וב-1926, מונה לתפקיד המושל הכללי של קנדה בהמלצת ראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין, החליף בתפקיד זה את ג'וליאן בינג וכיהן בו עד שהוחלף ב-1931 על ידי ויר פונסונבי. מיד לאחר סיום כהונתו בקנדה, מונה וילינגדון לתפקיד מושל הודו בהמלצת רמזי מקדונלד, החליף בתפקיד זה את הלורד אירווין וכיהן בו עד שהוחלף ב-1936 על ידי המרקיז מלינלית'גו.
לאחר סיום תפקידיו אלו, מונה וילינגדון כלורד חמשת הנמלים והוא קודם לתואר האצולה מרקיז וילינגדון. לאחר שייצג את בריטניה במספר ארגונים ואירועים הוא מת ב-1941 בביתו שבלונדון ואפרו נטמן במנזר וסטמינסטר.
ראשית חייו
פרימן תומאס נולד כבנם היחיד של פרימן פרדריק תומאס, קצין בבריגדת הרובאים של רטון ויפטון, ושל רעייתו מייבל, בתו של הנרי ברנד, מזכיר פרלמנטרי של משרד האוצר ולימים יושב ראש בית הנבחרים הבריטי. לפני שמלאו לו שנתיים מת אביו ומאותה עת גידלה אותו אמו, ששלחה אותו להתחנך באיטון קולג', שם הוא שימש כנשיא "אגודת איטון ובמשך שלוש שנים היה חבר בנבחרת הקריקט של המוסד. את להיטותו לספורט הוא המשיך בלימודיו באוניברסיטת קיימברידג',[1] שם הוא התקבל לטריניטי קולג' לאחר סיום לימודיו באיטון והתקבל לנבחרת האוניברסיטה ושיחק במדי מועדון הקריקט של סאסקס (כמו אביו בזמנו) ומועדון I Zingari. במקביל לקבלתו ללימודים באוניברסיטה, הוא התנדב לשירות שנמשך 15 שנים ביחידת התותחנים של סאסקס, שם הוא הגיע לדרגת מייג'ור.
נישואין וראשית הקריירה
ב-1892 הוסיף תומאס לשם משפחתו את השם "פרימן" ונשא לאישה את מרי בראסי, בתו של תומאס בראסי. פרימן-תומאס הזכיר אותה רבות כמקור של תמיכה עבורו ואמר: "רעייתי הייתה עבורי מקור השראה ועידוד תמידיים". לזוג נולדו שני בנים: ג'רארד, שנולד ב-1893 ואיניגו שנולד ב-1899.[2] ג'רארד נהרג במלחמת העולם הראשונה בספטמבר 1914 ובסופו של דבר ירש איניגו מאביו את תואר מרקיז ולינגדון.
הקריירה הפוליטית של פרימן-תומאס החלה ב-1897 כאשר הוא מונה להיות שלישו האישי של חותנו שכיהן אז כמושל ויקטוריה, אוסטרליה. עם שובו לבריטניה הוא הצטרף למפלגה הליברלית ובבחירות של 1900 הוא נכנס לבית הנבחרים הבריטי כנציג מחוז הבחירה של הייסטינגס.[3] הוא שימש בתפקיד לורד זוטר במשרד האוצר בממשלת הליברלים שכיהנה בין השנים 1905 – 1906.[4] אף על פי שהוא נוצח בבחירות של 1906, שב פרימן-תומאס לבית הנבחרים כאשר ניצח בבחירות הביניים של מחוז בודמין,[5] ובמשך זמן מסוים הוא שימש כמזכירו של ראש הממשלה, הרברט הנרי אסקווית'. עבור שירותיו בממשלה הועלה פרימן-תומאס ב-1910 לתואר ברון וילינגדון מרטון שבמחוז סאסקס,[6] ובשנה שלאחר מכן הוא מונה כלורד במשק הבית המלכותי (Lord-in-Waiting) של המלך ג'ורג' החמישי ובין השאר היה שותף מועדף על המלך למשחקי טניס.
מושל בומביי
ב-17 בפברואר 1913 מונה וילינגדון לתפקיד מושל בומביי והחליף את הלורד סידנהאם מקומבה,[7] ולציון מינוי זה הוענק לו ב-12 במרץ אותה שנה תואר אביר מפקד של מסדר האימפריה ההודית.[8] בכל אופן, תוך שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה, והודו, כחלק מהאימפריה הבריטית לקחה חלק במלחמה. הלורד וילינגדון לקח חלק במאמץ המלחמתי וקיבל על עצמו את האחריות לטיפול בפצועים שהגיעו מהמערכה במסופוטמיה. בעיצומם של אותם ימים שב מהאטמה גנדי לבומביי מדרום אפריקה ווילינגדון היה אחד האישים הראשונים שקידמו את פניו והזמינו לפגישה רשמית במעון המושל. הייתה זו פגישתם הראשונה של השניים ולימים תיאר וילינגדון את המנהיג הרוחני ההודי כ"ישר, אך בולשביק ומסוכן מכל סיבה שהיא".
ב-1917, שנה לפני התפטרותו של וילינגדון מתפקיד המושל, פרץ רעב המוני באזור העיירה קהדה שבמחוז בומביי, שהשפיע קשות על כלכלת האזור והפך את החקלאים לאוכלוסייה שלא משלמת את מסיה. אף על פי כן, הממשלה עמדה על כך שלא רק שהמיסים ישולמו, אלא גם העלתה את שיעור המיסים ב-23% החל מאותה שנה. כך הפכך קהדה למקום בו יישם גנדי לראשונה את עיקרון הסאטיאגרהא, ובתמיכתם של ואלאבאי פאטל, נרהרי פריך, מוהנלאל פנדיה ורבישנקר ויאס, הוא הפעיל את ארגון גוג'ראט סבהה. האנשים שהיו תחת השפעתו של גנדי התאספו ושיגרו עצומה לוילינגדון, בה הם דרשו לבטל את גביית המיסים לאותה שנה. הממשלה סירבה לקבל את הדרישה הזו וייעצה לוילינגדון להתחיל בעיקול נכסים בכוח, ובתגובה יישם גנדי פעילות התנגדות בלתי-אלימה שבסופו של דבר נחלה הצלחה ושמו של גנדי יצא לרחבי הודו לאחר סיום תפקידו של וילינגדון בתפקיד מושל בומביי. על פעולותיו למען המאמץ המלחמתי הוענק לוילינגדון ב-3 ביוני 1918 תואר אביר מפקד של מסדר כוכב הודו.[9]
מושל מדראס
וילינגדון שב לבריטניה לזמן קצר לפני שב-10 באפריל 1919 הוא התמנה לתפקיד מושל מדראס. מינוי זה הגיע זמן קצר לאחר רפורמות מונטגיו-צ'למספורד של 1918 שברוחן נחקק חוק ממשלת הודו שפיצל את הסמכויות בהודו בין הרשויות המבצעת והמחוקקת.[10] כך, בנובמבר 1920, הוציא וילינגדון צו לעריכת בחירות ראשונות למועצה המחוקקת של מדראס. עם זאת, בשל נאמנותה לתנועה לאי-שיתוף פעולה של גנדי, סירבה מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי להציג מועמדים וכתוצאה מכך ניצחה מפלגת הצדק בבחירות. וילינגדון מינה את א. סובראיילו רדיאר כראש ממשלתו והנסיך ארתור, דוכס קונוט וסטראת'רן, לשעבר המושל הכללי של קנדה, פתח את הישיבה הראשונה של האספה המחוקקת.
בשנה שלאחר מכן התמודדה הממשלה עם סדרה של מהומות שפרצו באוגוסט 1921 במחוז מלבר. בעקבות מספר מקרי הצתה, ביזה ותקיפות, הכריז וילינגדון על משטר צבאי, זמן קצר לפני שממשלת הודו שלחה כוחות גדולים כדי לדכא את המהומות.[11] באותה שנה התקיימה שביתה שבה לקחו חלק יותר מ-10,000 פועלים במדראס ושארכה שישה חודשים. השביתה התנהלה בשיתוף פעולה עם התנועה לאי-שיתוף פעולה והציתה מהומות בין תומכי השביתה ומתנגדיה ורק המשטרה הצליחה להרגיע את הרוחות.[12]
בשובו של וילינגדון לבריטניה לאחר סיום כהונתו כמושל מדראס, הוענק לו התואר ויקונט וב-24 ביוני 1924 הוא היה לויקונט וילינגדון מרטון שבמחוז סאסקס.[13]
המושל הכללי של קנדה
ב-5 באוגוסט 1926 הוכרז שהמלך ג'ורג' החמישי מינה את וילינגדון לתפקיד המושל הכללי של קנדה בהמלצתו של ראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין. בתחילה לא ראתה ממשלת השמרנים בוילינגדון כמועמד מתאים לתפקיד, שכן נראה שהוא חסר את הידע הנדרש בהשוואה למועמדים אחרים למשרה. אף על פי כן, היה זה המלך בעצמו שהכניס את שמו של וילינגדון לרשימת המועמדים שנשלחה לקנדה וראש ממשלת קנדה, ויליאם ליון מקנזי קינג בחר בו כמי ששמו יישלח לאישורו הסופי של המלך. בעת שאושר מינויו לתפקיד שהה וילינגדון בשליחות דיפלומטית בסין.
מינוי זה יהיה האחרון שיוחלט על ידי המונרך בתוקף היותו מלך הממלכה המאוחדת, שכן, בועידת האימפריה שהתקיימה ב-1926 הוחלט שכל הדומיניונים של האימפריה הבריטית יהיו בעלי מעמד שווה ושהמונרך יפעל בכל אחת מהמדינות שעליהן הוא מולך רק על פי עצת שרי ממשלת אותה מדינה. אף על פי שתפיסה זו לא הפכה לרשמית אלא רק לאחר כניסת חוק וסטמינסטר לתוקפו ב-11 בדצמבר 1931, היא החלה להיות מיושמת כבר עם תחילת כהונתו של וילינגדון כמושל הכללי של קנדה.
הצהרת בלפור משנת 1926 שפורסמה במהלך ועידת האימפריה, כללה גם הצהרה שהמושלים הכלליים יחדלו מלפעול כנציגי ממשלת בריטניה במישור היחסים הדיפלומטיים שבין בריטניה לבין כל אחד מהדומיניונים. לפיכך, ב-1928 מינתה בריטניה את הנציב העליון הראשון שלה בקנדה, ובכך הסתיים תפקידו של המושל הכללי בכלל, ושל וילינגדון בפרט, כנציג הדיפלומטי של בריטניה באוטווה.[14]
בסוף שנת 1926 הגיע וילינגדון לקוויבק סיטי וב-2 באוקטובר אותה שנה הוא הושבע לתפקידו בטקס שנערך בבניין הפרלמנט שבעיר. מסעו לאוטווה כדי להתמקם במעון הרשמי של המושל הכללי, אחוזת רידו, היה הראשון מבין מסעות רבים שהוא ערך ברחבי קנדה ובו הוא קיים פגישות עם מגוון אנשים בציבור הקנדי והביא עמו מה שתואר כ"חוש הומור ותחושת אי-רשמיות לתפקיד שקיבל על עצמו". הוא גם היה המושל הכללי הראשון שטס במטוס מאוטווה למונטריאול ובחזרה וכן המושל הכללי הראשון שקיים ביקור רשמי מחוץ לקנדה. ב-1929 הוא קיים ביקור בקריביים וקודם לכן, ב-1927 הוא ביקר בארצות הברית ונפגש עם נשיא ארצות הברית, קלווין קולידג'. בביקור זה התקבל וילינגדון בוושינגטון על ידי נציגו של מלך קנדה בארצות הברית, וינסנט מאסי, שלימים ימונה בעצמו לתפקיד המושל הכללי של קנדה.
בקנדה אירח וילינגדון כמה מחברי המשפחה המלכותית, כולל שני בניו של המלך, אדוארד, נסיך ויילס והנסיך ג'ורג', שיחד עם בולדווין הגיעו לקנדה כדי לקחת חלק בחגיגות לציון שישים שנה לאיחוד קנדה. הנסיכים לנו באחוזת רידו והנסיך מוויילס, בלוויית וילינגדון, חנך את המזבח, את חדר הזיכרון ואת הקריון של מגדל השלום שבאוטווה. נגינת פעמוני הקריון הראשונה נשמעה באותו יום על ידי מאזינים בכל רחבי קנדה בשידור הרדיו הראשון מחוף לחוף.[15] טקס זה ציין את השלמת בנייתו של הבניין המרכזי של גבעת הפרלמנט ובשנה שלאחר מכן קיים שם וילינגדון לראשונה את אירוע קבלת הפנים לרגל השנה החדשה, שנערך בבניין המזרחי מאז 1870.[16] מספר חודשים לפני סיום כהונתו כמושל הכללי הוענק לוילינגדון תואר אצולה גבוה יותר והוא היה לרוזן וילינגדון וויקונט רטנדון.[17]
בעת שהותם בקנדה העניקו בני הזוג וילינגדון את חסותם לפעילויות אומנות. על בסיס התחרות למוזיקה ולאומנות על שם המושל הכללי הקודם, הלורד גריי, הם ייסדו את תחרות האומנויות על שמם שחילקה פרסים בתחומי הציור והפיסול. הם גם השאירו באחוזת רידו אוסף של שטיחים וחפצי אומנות שהם אספו במהלך מסעותיהם בהודו ובסין. עם זאת, התנסויותיו של וילינגדון במהלך שהותו בקנדה כללו ענפי ספורט שונים, כולל דיג, טניס, החלקה על הקרח, סקי, קרלינג, קריקט וגולף. ב-1927 תרם וילינגדון להתאחדות הגולף המלכותית של קנדה את הגביע הקרוי על שמו שמוענק בתחרויות ארציות לחובבים.
מושל הודו
עוד בטרם הסתיימה כהונתו בת חמש השנים כמושל הכללי של קנדה, קיבל וילינגדון הודעה על חזרתו להודו, והפעם בתפקיד מושל הודו. לאחר אישור המינוי על ידי המועצה המלכותית ב-20 במרץ 1931,[18] הוא הושבע לתפקידו החדש ב-18 באפריל, פחות משבועיים לאחר שהוחלף בקנדה על ידי ויר פונסונבי. בשובו של וילינגדון להודו הייתה הארץ בעיצומה של השפעת השפל הגדול ועד מהרה נטשה בריטניה את תקן הזהב, כך שאלפי טונות של משלוחי זהב יצאו לבריטניה דרך נמל בומביי. על כך אמר וילינגדון: "בפעם הראשונה בהיסטוריה, הודות למצב הכלכלי, יוצא מהודו זהב. בחודשיים-שלושה האחרונים שלחנו ללונדון 25 מיליון ליש"ט וכולי תקווה שתהליך זה ימשיך".[19]
מאסר מנהיגי מפלגת הקונגרס
באותה תקופה מצא עצמו וילינגדון מתמודד עם תוצאות פעילותה של התנועה הלאומית שגנדי הוביל עוד קודם לכן בעת כהונתו של וילינגדון כמושל בומביי ולאחר מכן כמושל מדראס. המשרד לענייני הודו הורה לו לנקוט בגישה פייסנית רק כלפי החלקים בציבוריות ההודית שיהיו מוכנים לשתף פעולה עם בריטניה. הגדרה זו לא כללה את ג'ווהרלל נהרו ואת הקונגרס הלאומי ההודי, שב-4 בינואר 1932 פתחו בתנועת אי-הציות האזרחי. לפיכך, קיבל וילינגדון החלטה מכרעת.[20] הוא אסר את גנדי, הוציא את מפלגת הקונגרס אל מחוץ לחוק, אסר את כל חברי הוועד הפועל של המפלגה ואת חברי הוועדות הזמניות ואסר על פעילותן של ארגוני הנוער של המפלגה. בסך הכול נכלאו כ-80,000 פעילים. ללא נוכחותם בשטח של המנהיגים, היו פעולות המחאה בלתי מאורגנות, צעדי החרם היו בלתי יעילים, מספרם של ארגוני הנוער הבלתי חוקיים עלה אך אלו היו חסרי השפעה, מעורבותן של הנשים התגברה ופעילות הטרור התרחבה, בעיקר במחוז הגבול הצפון מערבי. גנדי נשאר בכלאו עד 1933.
מיזמיי בניה
בעת כהונתו של וילניגדון כמושל הודו הוחלט על הקמתו של סכר לויד (כיום סכר סוקור) על שפך הנהר אינדוס בהשקעה של 20 מיליון ליש"ט, ושסיפק לא רק מקומות עבודה, אלא גם תרם להפיכתם של שטחים עצומים במדבר טהאר לשטחים מושקים. בהמשך יזם וילינגדון את בנייתו של שדה התעופה שנקרא על שמו (כיום נמל התעופה ספדרג'ונג) בדלהי. לאחר שנמנעה ממנו הכניסה למועדון היאכטות המלכותי של בומביי, בשל העובדה שהוא היה מלווה בידידים הודים, למרות היותו המושל, דחף וילינגדון להקמתו של מועדון הספורט בבומביי שנקרא על שמו, שבו החברות הייתה פתוחה הן להודים והן לבריטים, מועדון שפעיל עד היום.
שנותיו האחרונות
לאחר שובו לבריטניה הוענק לוילינגדון התואר לורד חמשת הנמלים, תואר כבוד מן הגבוהים ביותר בבריטניה שבדרך כלל מוענק לחברי המשפחה המלכותית ולראשי ממשלה לשעבר, וב-26 במאי 1936 הוענק לו על ידי אדוארד השמיני תואר אצולה גבוה יותר של מרקיז, האחרון עד כה שקודם לדרגת אצולה שכזו.
וילינגדון לא הפסיק את הקריירה הדיפלומטית שלו וקיבל על עצמו שליחות של רצון טוב באמריקה הדרומית לייצג את המכון האיברו-אמריקאי וישב בראש הוועדה למינוי קציני צבא. ב-1940 הוא ייצג את בריטניה בחגיגות לציון מאה שנה להקמתה של ניו זילנד.
המרקיז מווילינגדון מת ב-12 באוגוסט 1941 בלונדון. אפרו נטמן במנזר וסטמינסטר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Thomas (post Freeman-Thomas), Freeman (THMS885F)". A Cambridge Alumni Database. University of Cambridge.
- ^ "Freeman Freeman-Thomas, 1st Marquess of Willingdon". The Peerage. 6 May 2012. Retrieved 4 June 2015.
- ^ "No. 27244". The London Gazette. 6 November 1900. p. 6770.
- ^ "No. 27866". The London Gazette. 22 December 1905. p. 9171.
- ^ "No. 27935". The London Gazette. 27 July 1906. p. 5130.
- ^ "No. 28398". The London Gazette. 22 July 1910. p. 5269.
- ^ "No. 28693". The London Gazette. 25 February 1913. p. 1446.
- ^ "No. 28701". The London Gazette. 18 March 1913. p. 2060.
- ^ No. 30723". The London Gazette. 31 May 1918. p. 6529.
- ^ Puja Mondal, Montagu-Chelmsford Reforms and the Government of India Act, 1919.
- ^ Associated Press (28 August 1921). "Military occupy riot area in India". The New York Times. Retrieved 5 April 2009.
- ^ "Ambush British in India". The New York Times. 2 September 1921. Retrieved 5 April 2009.
- ^ "No. 32949". The London Gazette. 24 June 1924. p. 4887
- ^ "What's in a name?" – The curious tale of the office of High Commissioner, by Lorna Lloyd.
- ^ Library of Parliament. "The House of Commons Heritage Collection > Carillon > History". Queen's Printer for Canada. Retrieved 24 December 2008.
- ^ Phillips, R. A. J. (1982). "The House That History Built". Canadian Parliamentary Review. Ottawa: Queen's Printer for Canada. 5 (1). Retrieved 4 January 2009.
- ^ "No. 33692". The London Gazette. 24 February 1931. p. 1283
- ^ "No. 33700". The London Gazette. 20 March 1931. p. 1877.
- ^ G. Balachandran, John Bullion's Empire: Britain's Gold Problem and India Between the Wars, Routledge, 2014, page 181.
- ^ John F. Riddick (2006). The History of British India: A Chronology. Greenwood. p. 110.
| המושל הכללי של קנדה | ||
|---|---|---|
|
- ילידי 1866
- המושלים הכלליים של קנדה
- משנים למלך הודו
- מסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש": גבירות ואבירי הצלב הגדול
- אבירי הצלב הגדול של מסדר האימפריה הבריטית
- מסדר האימפריה ההודית: אבירים מפקדים גבוהים
- מסדר כוכב הודו: אבירים מפקדים גבוהים
- חברי המועצה המלכותית
- שחקני קריקט
- נפטרים ב-1941
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1900–1906)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1906–1910)