פרנק פורטר גרהאם

פרנק פורטר גרהאם
Frank Porter Graham

לידה	14 באוקטובר 1886 פאייטוויל, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
פטירה	16 בפברואר 1972 (בגיל 85) צ'אפל היל, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
מקום קבורה	Old Chapel Hill Cemetery
מדינה
השכלה	אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל אוניברסיטת קולומביה בית ספר ממלכתי מכינה קדם אקדמית אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
פרסים והוקרה	פרס צפון קרולינה לשירות ציבורי
סנאטור מטעם קרוליינה הצפונית 29 במרץ 1949 – 26 בנובמבר 1950 (שנה) → ג'וזף מלוויל ברוטון ויליס סמית' ←
שירות ביטחוני
דרגה	טוראי
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה

פרנק פורטר גרהאם (באנגלית: Frank Porter Graham‏; 14 באוקטובר 1886 – 16 בפברואר 1972) היה מחנך ופעיל פוליטי אמריקאי. הוא היה פרופסור להיסטוריה, נבחר לנשיא אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל בשנת 1930, ולימים הפך לנשיא הראשון של מערכת האוניברסיטה המאוחדת של קרוליינה הצפונית.

גרהאם היה תומך פעיל במגוון רחב של עמדות ליברליות, ובהן חופש אקדמי, צדק כלכלי, זכויות אזרח, פירוק נשק ושלום עולמי. הוא שירת בוועדות ייעוץ רבות עבור הנשיאים פרנקלין דלאנו רוזוולט והארי טרומן, ובשנת 1949 מונה על ידי מושל קרוליינה הצפונית למלא מושב פנוי בסנאט של ארצות הברית. מאמציו להיבחר לקדנציה מלאה בשנה שלאחר מכן הובילו למאבק פוליטי קשה מול הדמוקרט השמרן ויליס סמית', ובסופו של דבר הוא הפסיד.

בשנת 1951 מונה גרהאם למתווך מטעם האו"ם בסכסוך קשמיר בין הודו לפקיסטן. הוא עסק במשימה המורכבת הזו במשך 16 שנים, והמשיך בפעילות ציבורית בנושאים נוספים עד שהידרדרות במצב בריאותו אילצה אותו לפרוש מהחיים הציבוריים ב-1967.

ביוגרפיה

ראשית חייו

פרנק פורטר גרהאם נולד בעיר פאייטוויל שבקרוליינה הצפונית ב-14 באוקטובר 1886, והיה השישי מבין תשעת ילדיהם של אלכסנדר וקתרין בריאן סלואן גרהאם. אביו היה מנהל מערכת החינוך של שארלוט במשך 25 שנה, ורבים מבני משפחתו היו מורים. אחיו הגדול, ארצ'יבלד רייט "מון־לייט" גרהאם, היה שחקן בייסבול מקצועני בקבוצת ניו יורק ג'איינטס ולימים רופא – והוא שימש השראה לדמות בסרט "שדות החלומות". בית הספר התיכון Alexander Graham Middle School בשארלוט נקרא על שם אביו.

גרהאם למד באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, והשלים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1909. הוא היה פעיל מאוד בקמפוס: עורך העיתון, עורך ספר השנה, נשיא אגודת הוויכוחים, נשיא ה־YMCA בקמפוס, נשיא מחזור הבוגרים ואף המעודד הראשי של האוניברסיטה. לאחר מכן למד משפטים וב-1913 הוסמך כעורך דין. ב-1916 קיבל תואר שני מאוניברסיטת קולומביה. במקביל ללימודי המשפטים עבד כמורה בתיכון בראלי, ובהמשך החל ללמד היסטוריה באוניברסיטת קרוליינה הצפונית החל מ-1915.

ב-1917 הפסיק את עבודתו כדי להתגייס לחיל הנחתים האמריקאי למלחמת העולם הראשונה. הוא התגייס כטוראי ושוחרר ב-1919 כקצין בדרגת לוטננט ראשון.

לאחר שחזר לאוניברסיטה, המשיך ללמד היסטוריה והתקדם לדרגת פרופסור בשנת 1927, על אף שלא השלים דוקטורט. הוא שימש זמן קצר כדקאן הסטודנטים.

נשיא אוניברסיטת קרוליינה הצפונית

ביוני 1930 נבחר גרהאם לנשיא אוניברסיטת קרוליינה הצפונית, במקומו של הארי וודבורן צ'ייס. "הוא למעשה גויס בכפייה לתפקיד", כתבו בני התקופה, משום שגרהאם העדיף ללמד, אך נכנע להצבעת אמון פה אחד של חבר הנאמנים.

בטקס ההשבעה שלו שנערך ב-11 בנובמבר 1931 נכח קהל כה גדול עד שהוא הועבר לאצטדיון קנן. גרהאם הדגיש בנאומו את מחויבות מוסדות ההשכלה להוביל את הדור הצעיר להתרחק ממלחמה.

בשנת 1932, זמן קצר לאחר נישואיו למריאן דריין מבולטימור, נבחר גרהאם להוביל את תהליך איחוד מערכת ההשכלה הגבוהה בקרוליינה הצפונית – תהליך שאיחד את שלושת המוסדות הציבוריים ללבנים במדינה: אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, קולג' הנשים (היום אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בגרינסבורו) ומכללת המדינה (היום NC State). הוא שימש כנשיא המערכת המאוחדת במשך 17 שנים. גרהאם היה נשיא נגיש, אהוב ופופולרי, שכונה "דוקטור פרנק".

הוא היה פעיל גם בזירה הלאומית, שימש סגן נשיא איגוד האוניברסיטאות האמריקאיות, ועמד בראש מועצת הדרום ליחסים בינלאומיים. הוא הוביל מאבק בשחיתות ובחריגות בספורט המכללות, ופעל להגבלת הטבות מיוחדות לשחקנים – במסגרת "תוכנית גרהאם" שאומצה בוועידת הדרום ב-1936.

פעילות ממשלתית מוקדמת

ב-1934 מינה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את גרהאם ליו"ר המועצה לייעוץ ביטחון כלכלי, שהובילה לחקיקת חוק הביטוח הלאומי. הוא שימש גם סגן יו"ר מועצת הצרכנים של מינהל השיקום הלאומי.

הוא עמד בראש הוועדה ליוזמות כלכליות בדרום, שפרסמה ב-1938 דו"ח חריף על מצב הדרום, שאותו הגדיר רוזוולט כ"בעיה הכלכלית מספר אחת של האומה". גרהאם סייע להקים את ועידת הדרום לרווחה אנושית – גוף שקידם מדיניות פרוגרסיבית ועמל על הקטנת העוני.

במלחמת העולם השנייה שירת במועצה הלאומית לעבודה, שם דאג במיוחד לעניינם של עובדים אפרו-אמריקאים.

לאחר מות רוזוולט המשיך הנשיא הארי טרומן להיעזר בו, ומינה אותו ב-1946 לוועדה הנשיאותית לענייני זכויות אזרח. אך בשנים שלאחר מכן נקשר שמו בחשדות אנטי־קומוניסטיים בשל מעורבותו בארגונים פרוגרסיביים, והוא הותקף על כך פוליטית.

ב-1947 מינה אותו טרומן לייצג את ארצות הברית בוועדה שהובילה את המשא ומתן לשלום בין הולנד לאינדונזיה, והוא סייע לפתוח את השיחות על הספינה USS Renville. לאחר מכן שימש יועץ לענייני אינדונזיה במשרד החוץ.

כהונה בסנאט של ארצות הברית

בנובמבר 1948 נבחר נציג החקלאות של קרוליינה הצפונית, ויליאם קר סקוט, למושל. כמו גרהאם, היה גם סקוט דמוקרטי שצידד בטרומן ותמך בניו דיל. חודשיים לאחר כניסתו של סקוט לתפקיד בינואר 1949, הסנאטור המכהן ג'וזף מלוויל ברוטון נפטר במהלך כהונתו. מותו של ברוטון הטיל על סקוט את האחריות לבחור מחליף. לאחר שלושה שבועות של השערות אינטנסיביות במהלך מרץ לגבי זהות המועמד שהמושל יבחר, הופנו הזרקורים לשורה של אנשים – החל מאלמנת הסנאטור, שהביעה חוסר עניין; דרך מנהל הקמפיין לשעבר של סקוט, קייפוס מילר וייניק; תומך נוסף של סקוט, מייג'ור לנוקס פולק מקלנדון, עורך דין מגרינסבורו שבקרוליינה הצפונית; הסנאטור לשעבר ויליאם אמסטד; וכלה במושל עצמו. סקוט מינה את גרהאם, מה שהפתיע פרשנים פוליטיים רבים.

בזמן מינויו, גרהאם מעולם לא התמודד על תפקיד פוליטי ולא כיהן בו – תופעה יוצאת דופן בקרב סנאטורים מקרוליינה הצפונית באותה תקופה. יוצא דופן היה גם מצבו של המושב הספציפי שאליו נכנס גרהאם: החל ממותו של הסנאטור ג'וזיה ביילי בשנת 1946 ועד בחירתו של ב. אוורט ג'ורדן ב־1958, לא פחות משמונה אנשים שונים כיהנו במושב זה במשך שתים עשרה שנים בלבד.

הבחירות המקדימות של 1950

בפריימריז הדמוקרטיים של 1950 התמודד גרהאם מול שני יריבים: הסנאטור לשעבר רוברט רייס ריינולדס ויושב הראש לשעבר של בית הנבחרים של קרוליינה הצפונית, ויליס סמית'. ריינולדס נפסל עם 10% בלבד מהקולות, בעוד סמית' וגרהאם קיבלו בהתאמה 41% ו־49%. לגרהאם היה חסר אחוז אחד בלבד כדי לקבל את המועמדות באופן אוטומטי, וסמית' יכול היה לבחור האם לדרוש סיבוב שני. סמית' בתחילה סירב, אך לאחר שפעילים התקבצו מול ביתו והפגינו תמיכה, שינה את דעתו.

בסיבוב השני, סמית' התמודד כדמוקרטי המתנגד לטרומן. לפי צוות לשכתו, סמית' עצמו מעולם לא אמר דברים גזעניים מפורשים, אך חלק מתומכיו הפיצו עלונים לא רשמיים שהפחידו את הציבור מפני חברה משולבת. מונעים על ידי שנאה עזה לגרהאם הפרוגרסיבי, שמרנים הפכו את מסע הבחירות של סמית' למסע גזעני גלוי.

בזמן הבחירות, מעט מאוד אפרו-אמריקאים הצביעו בקרוליינה הצפונית בשל חוקי ג'ים קרואו שנועדו לשלול מהם את זכות הבחירה. מבין מעטים אלו שנרשמו, רובם היו רפובליקנים שהצביעו רק בבחירות כלליות שגרתיות. גרהאם לכן לא יכול היה לפנות לרוב הבוחרים השחורים, והוא גם לא קרא לשילוב מיידי. גרהאם לא היה פוליטיקאי שמסתדר היטב עם קמפיינים, והוא אף היסס לבקש מהבוחרים את תמיכתם. עמדותיו הפוליטיות היו שונות משל רוב תושבי קרוליינה הצפונית.

בפריימריז הדמוקרטיים – שהיו בפועל כמעט לחלוטין לבנים – הטקטיקות של תומכי סמית' (וביניהם ג'סי הלמס, לימים סנאטור רפובליקני) פעלו בשילוב עם הגורמים האחרים, וסמית' ניצח בפער קטן של 52% לעומת 48%.

כהונה לאחר הסנאט

לאחר תבוסתו, חזר גרהאם לדיפלומטיה בינלאומית. בין 1951 ל-1967 שימש כמתווך מטעם האו"ם בין הודו לפקיסטן בסכסוך קשמיר. הוא פרש מפעילות ציבורית רק בגיל 81, לאחר מות אשתו.

מותו והנצחתו

גרהאם נפטר בצ'אפל היל ב-16 בפברואר 1972 בגיל 85, ונקבר בבית הקברות הוותיק בעיר.

באוניברסיטת קרוליינה הצפונית נקראו על שמו:

• בית הסטודנטים Frank Porter Graham Student Union
• אגודת הכבוד Frank Porter Graham Society
• מכון המחקר Frank Porter Graham Child Development Institute

כמו כן בתי ספר ומבנים חינוכיים נוספים ברחבי קרוליינה הצפונית נושאים את שמו. מאז 1968 מעניק סניף ה־ACLU בקרוליינה הצפונית פרס על שמו למי שתורמים לקידום זכויות אזרח במדינה. בשנת 1994 יצא סרט תיעודי על חייו: "Dr. Frank: The Life and Times of Frank Porter Graham".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרנק פורטר גרהאם בוויקישיתוף

• פרנק פורטר גרהאם באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• פרנק פורטר גרהאם, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פרנק פורטר גרהאם42297425Q5489054