סם ארווין

סם ארווין
Sam Ervin

דיוקנו הרשמי של ארווין בסנאט
דיוקנו הרשמי של ארווין בסנאט
לידה	27 בספטמבר 1896 מורגנטון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
פטירה	23 באפריל 1985 (בגיל 88) וינסטון סיילם, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
שם מלא	סמואל ג'יימס ארווין הבן
מדינה
השכלה	אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל אוניברסיטת הרווארד
עיסוק	פוליטיקאי, עורך דין
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בת זוג	מרגרט ברוס בל (1924–1985)
סנאטור מטעם מדינת קרוליינה הצפונית 5 ביוני 1954 – 31 בדצמבר 1974 (20 שנה) → קלייד הואי רוברט בורן מורגן ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס העשירי של קרוליינה הצפונית 22 בינואר 1946 – 3 בינואר 1947 (347 ימים) → ג'וזף וילסון ארווין המילטון ג'ונס ←
חבר בית הנבחרים של קרוליינה הצפונית מטעם מחוז בורק 1931–1933 (כשנתיים) → ג'ון מול פרנסיס גארו ←
1923–1927 (כ־4 שנים) → ג'וזף קופר ג'ון גילס ←

סמואל ג'יימס ארווין הבן (באנגלית: .Samuel James Ervin Jr; ‏27 בספטמבר 1896 – 23 באפריל 1985) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת קרוליינה הצפונית בין השנים 1954–1974. ארווין היה דמוקרט דרומי, שנהג לכנות את עצמו "עורך דין כפרי" ופעמים תכופות סיפר אנקדוטות משעשעות במבטאו הדרומי.

במהלך כהונתו בסנאט היה בתחילה מתנגד נחרץ לחוקי זכויות האזרח ולאינטגרציה גזעית, ונחשב למומחה החוקתי של נציגי הדרום במהלך דיוני הקונגרס בסוגיות אלה. עם זאת, באופן מפתיע, הפך בהמשך לדמות אהודה בקרב ליברלים בזכות תמיכתו בזכויות אזרח והחירויות האישיות.

הוא נודע במיוחד בזכות עבודתו בוועדות החקירה שתרמו להפלת הסנאטור ג'וזף מקארתי בשנת 1954, ובייחוד בשל הנהגתו את ועדת הסנאט שחקרה את פרשת ווטרגייט — חקירה שהובילה לבסוף להתפטרותו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון באוגוסט 1974.

ראשית חייו

ארווין נולד בעיר מורגנטון שבקרוליינה הצפונית, בנם של לורה תרזה (לבית פו) וסמואל ג'יימס ארווין. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא ארצות הברית כלוחם בצרפת במסגרת הדיוויזיה הראשונה. הוא לחם בקרב סואסון ובקרב קנטיני , ועל פעולותיו בשדה הקרב עוטר בצלב השירות המצוין, בכוכב הכסף, ופעמיים בלב הארגמן.

בשנת 1917 השלים את לימודיו הגבוהים באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, שם היה חבר באגודות הדיאלקטיקה והפילנתרופיה (Dialectic and Philanthropic Societies). ב-1922 השלים לימודי תואר שני במשפטים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. ארווין נהג להתבדח כי היה הסטודנט היחיד בהיסטוריה של הרווארד שלמד את התוכנית "הפוך" – תחילה את קורסי השנה השלישית, לאחר מכן את קורסי השנה השנייה, ולבסוף את קורסי השנה הראשונה.

כבר בשנת 1919, עוד בטרם נגמרו לימודיו בהרווארד, הוסמך לעריכת דין, והוא כינה עצמו מאז "עורך דין כפרי פשוט". עם תום לימודיו נכנס מיד לחיים הפוליטיים. לפני שקיבל לידיו תואר אקדמי במשפטים, בחרו בו הדמוקרטים במחוז בורק שבקרוליינה הצפונית כמועמדם לבית הנבחרים של קרוליינה הצפונית, והוא נבחר לתפקיד זה בשנים 1922, 1924 ו-1930.

בשנת 1927, בעת ששימש כתובע המחוזי של מחוז בורק, ליווה את השריף המקומי במצוד אחר ברודוס מילר, גבר אפרו-אמריקאי שנחשד ברצח נערה לבנה. רשויות אכיפת החוק במחוז הפעילו סעיף בחוקת קרוליינה הצפונית שהתיר לכל אזרח להרוג "פורע חוק" שהוכרז ככזה, גם ללא כתב אישום רשמי. מילר נורה למוות במהלך המצוד, וגופתו הוצגה בכיכר בית המשפט המקומי. בהמשך הקריירה שלו נבחר ארווין לשופט מדינתי, ומילא תפקיד זה בשלהי שנות ה-30 וראשית שנות ה-40 של המאה ה-20.

בסנאט של ארצות הברית

המחצית הראשונה לכהונתו

דיוקן של ארווין מכהונתו בסנאט

בשנת 1948 מונה ארווין לשופט משנה בבית המשפט העליון של קרוליינה הצפונית, במקומו של מייקל שנק שהתפטר. בעת שכיהן בתפקיד זה, ביוני 1954, מינה אותו מושל קרוליינה הצפונית ויליאם אמסטד למלא את מקומו של הסנאטור קלייד הואי, שנפטר במהלך כהונתו. בבחירות שנערכו בנובמבר אותה שנה נבחר ארווין לתקופת כהונה מלאה באורח רשמי.

ארווין הותיר אחריו חותם עמוק בהיסטוריה של ארצות הברית בזכות עבודתו בשתי ועדות שונות, בראשית ובסוף דרכו הפוליטית, אשר מילאו תפקיד מרכזי בהפלתם של שני יריבים רבי-עוצמה: הסנאטור ג'ו מקארתי בשנת 1954, והנשיא ריצ'רד ניקסון בשנת 1974. בראשית כהונתו מינה אותו ניקסון, שכיהן באותם ימים כסגן נשיא ארצות הברית, לוועדה מיוחדת שנועדה לבחון האם על הסנאט לגנות את מקארתי. הוועדה שעמד בראשה שני עשורים מאוחר יותר, שחקרה את פרשת ווטרגייט, נודעה בציבור בשם "ועדת ארווין".

ב-1956 היה ארווין בין יוזמי המניפסט הדרומי – מסמך התנגדות מאורגן לפסק דין בראון נגד מועצת החינוך של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1954, אשר הורה על ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים בארצות הברית. המסמך קרא להתנגד למדיניות האינטרגציה הגזעית ונחתם בידי כמעט כל חברי הקונגרס מדרום ארצות הברית. בספר זיכרונותיו, "שימור החוקה" (Preserving the Constitution), סיפר ארווין כי לימים נמלך בדעתו: לשיטתו, ביטול ההפרדה הכפויה היה צעד נכון, אך כפיית האינטגרציה מכוח פסיקות מאוחרות יותר הייתה שגויה.

ארווין הצביע נגד חוקי זכויות האזרח מהשנים 1957, 1960, 1964 ו-1968, נגד התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית, ונגד חוק זכויות ההצבעה 1965.

תומכיו טענו כי התנגדותו לחקיקה הפדרלית בנושא זכויות האזרח נבעה לא מגזענות אלא ממחויבותו לשמר את חוקת ארצות הברית במתכונתה המקורית, ומתפיסתו כי החוקה – ובעיקר סעיף ההגנה השווה (Equal Protection Clause) – נועדה להבטיח זכויות אזרחיות ושוויון רק לגברים לבנים. אף שעמדותיו עוררו ביקורת, הוא לא נקט בדמגוגיה גזענית כפי שנהגו רבים מעמיתיו הדרומיים. היסטוריונים שונים רואים בו דוגמה ל"דיסוננס קוגניטיבי": הוא התנגד לחקיקה נגד אפליה גזעית, אך עשה זאת במונחים מתונים יחסית. ארווין עצמו אמר פעם כי "לאמריקאים ישנה הזכות לדעותיהם הקדומות כשם שנתונה להם הזכות לאלרגיות שלהם". ההיסטוריונית לורה קלמן טוענת כי התנגדותו לדה-סגרגציה נבעה בעיקר מחשדנותו כלפי סמכות הממשל הפדרלי של ארצות הברית, וכי הוא תיעב את "מה שעשה בית המשפט של ארל וורן לחוקה".

המחצית השנייה לכהונתו

ב-30 במרץ 1965 הודיע ארווין כי בכוונתו להציע נוסח חלופי לחוק זכויות ההצבעה שקודם באותה תקופה בידי ממשלו של לינדון ג'ונסון. הוא כינה את הצעת הממשל "משובשת ובלתי-חוקתית", ונימק כי גרסתו תאפשר למנות רושמים פדרליים באזורים שבהם ייקבע כי קיימת אפליה גזעית – בהתאם להגדרה שבתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית. ארווין הוסיף כי יבקש את אישור ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית, ואם הצעתו תידחה שם – יילחם עליה במליאת הסנאט.

ארווין היה גם מתנגד חריף לחוק ההגירה והאזרחות משנת 1965, שביטל את שיטת מכסות הלאום החל מ-1968. הוא סבר שיש לשמור על העיקרון הקושר את מספר המהגרים המורשים ממדינה מסוימת למספר תושביה בארצות הברית שמוצאם מאותה מדינה.

עם זאת, פירושו הקפדני את חוקת ארצות הברית הפך אותו בעיני רבים לגיבור ליברלי בזכות תמיכתו בזכויות אזרח, שהתבטאה בין היתר בהתנגדות לצווים ללא נקישה (No-knock warrant); להתפשטות מסדי נתונים; ולשימוש במכשירי פוליגרף אותם תפס כפוגעים בזכות לפרטיות. בשנת 1966 מילא תפקיד מרכזי בסיכול תיקון חוקתי שהציע הסנאטור אוורט דירקסן, אשר נועד להתיר תפילה בבתי ספר הציבוריים. ארווין גם תמך בכלל הפסילה המעוגן בתיקון הרביעי לחוקה, ושקובע כי ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות במשפט פלילי.

מבחינת מדיניות חוץ, ארווין היה תומך נלהב במעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, ואף אמר פעם כי ”עלינו להפציץ את צפון וייטנאם עד שתחדל מלהתקיים.”

בנובמבר 1970 נמנה ארווין בין שלושת הסנאטורים היחידים שהצביעו נגד חוק בטיחות וגיהות בתעסוקה שנועד להקים פיקוח פדרלי על תנאי העבודה. הסנאטורים האחרים היו ג'יימס איסטלנד ממיסיסיפי וסטרום ת'ורמונד מקרוליינה הדרומית. במקרה של ארווין, הדבר נבע מהרצון לאפשר לקרוליינה הצפונית לקיים את הרגולציה הרופפת שלה בתחום, כפי שהתבטאה לימים באסון שריפת מפעל העופות בהמלט .

כאשר הצביע הסנאט בשנת 1971 על התיקון לשוויון זכויות, הציע ארווין להוסיף סעיף שיפטור נשים מחובת גיוס לכוחות המזוינים – אך הצעתו נדחתה ברוב גדול. למרות זאת היה יריב עיקש של התיקון, ולאחר שאושר בסנאט השתמש בהשפעתו כדי לשכנע את האספה הכללית של קרוליינה הצפונית שלא לאשררו אותו, בטענה כי ”זהו שיא הטיפשות לחייב רשויות מחוקקות להתעלם ממין האדם בעת חקיקת חוקים.”

עוד לפני פרשת ווטרגייט היה ארווין מעורב בחקירות פרלמנטריות של הסנאט: בינואר 1970 חשף כריסטופר פייל, חוקר בוועדת המשנה של ארווין לענייני זכויות חוקתיות, כי צבא ארצות הברית מנהל חקירות פנימיות נגד אזרחים בארצות הברית. המשך עבודתו של ארווין בנושא בשנים שלאחר מכן, בצירוף החקירות של ועדת צ'רץ', הוביל בסופו של דבר לחקיקת חוק הפיקוח על המודיעין הזר (FISA) — לאחר שארווין כבר פרש מן הסנאט.

פרשת ווטרגייט

ראו גם – פרשת ווטרגייט

ארווין, מימין, נואם בשימוע של ועדת ווטרגייט, 1973. לצדו הסנאטורים הווארד בייקר ופרד תומפסון מטנסי.

ארווין זכה לתהילה עולמית הודות להובלתו את ועדת הסנאט המיוחדת לפעילויות קמפיין נשיאותיות – הידועה גם כוועדת ווטרגייט – שחקרה את הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972. מנהיג הרוב בסנאט, מייק מנספילד, בחר בארווין לתפקיד משום שסבר כי לא יתמודד לבחירה מחדש ב-1974 (ואכן כך היה); משום שלא היו לו שאיפות פוליטיות מעבר למשרתו כסנאטור; משום בקיאותו העמוקה ברזי החוקה האמריקאית; ומפני שנחשב לדמוקרט מתון, יציב ושקול דעת. הנשיא ריצ'רד ניקסון סבר תחילה שהוא עשוי למצוא תמיכה מסוימת בלבו של ארווין, אך כעבור זמן קצר תקוותיו אלה נגוזו.

במהלך שימועי הוועדה הכריז ארווין כי הוועדה תתבע זימון להקלטות הבית הלבן של ניקסון (Nixon White House tapes) בעקבות חשיפת מערכות הקלטה שהותקנו בחדר הסגלגל של ניקסון. אלכסנדר באטרפילד, מנהל רשות התעופה הפדרלית, הוא זה שחשף בפני הוועדה את דבר ההקלטות. בעקבות זאת קבע ארווין כי פרשת ווטרגייט עלתה בחומרתה אף על מלחמת האזרחים האמריקנית וכ"טרגדיה הגדולה בתולדות המדינה". הוא גם ניהל עימות מפורסם עם יועצו הבכיר של ניקסון לענייני מדיניות פנים, ג'ון ארליקמן, בשאלה האם הדין החוקתי מאפשר לנשיא לאשר פעולות כגון פריצת "שרברבי הבית הלבן" למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט, וכן פריצה למשרדו של הפסיכיאטר של דניאל אלסברג — לשעבר עוזרו של תת־מזכיר ההגנה לענייני ביטחון בין-לאומי, שהדליף את מסמכי הפנטגון.

לאחר הבחירות ב-1972, הציע ארווין חמישה חוקים שמטרתם להגביל את סמכויות נשיא ארצות הברית. שניים מהם הגבילו את יכולתו של הנשיא להשתמש בכספים למטרות שאינן תואמות את ייעודם התקציבי; חוק נוסף אִפשר פיקוח נרחב יותר של הקונגרס על בעלי תפקידים שמונו בידי הנשיא; חוק רביעי אסר על הנשיא להטיל "וטו שקט" (Pocket Veto) כאשר הקונגרס איננו בכינוס; והחוק האחרון חייב את הנשיא לדווח לקונגרס על כל הסכם מדיני-ביצועי שנחתם עם ממשלות זרות.

בדצמבר 1974, לאחר חילוקי דעות מתמשכים עם הנהגת הסיעה הדמוקרטית בסנאט של ארצות הברית ועם הוועדה הדמוקרטית הלאומית, התפטר ארווין מכהונתו בסנאט ופרש מהחיים הפולטיים.

בערוב ימיו

לאחר פרישתו מהפוליטיקה, שב ארווין לעסוק בעריכת דין. הוא היה מחברם של ספרים אחדים, והופיע בפרסומות למוצרים שונים. כעורך דין שימש כיועץ משפטי במשרד עורכי הדין "Womble Carlyle Sandridge & Rice PLLC" במקרים של תיקים בעלי פרופיל ציבורי גבוה, ובהם ערעור מוצלח בתיק "ג'וינר נגד דאנקן" שנידון בבית המשפט העליון של קרוליינה הצפונית. בשנת 1973 הקליטה אותו חברת סוני מיוזיק על גבי התקליט"LP Senator Sam at Home", שכלל קטעים בהם ארווין מביע את דעתו ומספר אנקדוטות מפיו, המשובצים בין ביצועים שלו לשירים פופולריים. אחד השירים, "Bridge Over Troubled Water", יצא אף כסינגל, ולאחר מכן נכלל באוסף "Golden Throats 2" משנת 1991.

ארווין היה חבר הבונים החופשיים, ובהמשך הועלה לדרגה ה-33 והגבוהה ביותר של "רב אומן".

ארווין נפטר בשנת 1985 בווינסטון סיילם שבקרוליינה הצפונית עקב סיבוכי אמפיזמה. הוא היה בן 88 במותו. בהלווייתו השתתפו בכירים רבים במערכת הפוליטית האמריקאית, ובהם הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון ואנשי ממשלו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סם ארווין בוויקישיתוף

• סם ארווין באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• סם ארווין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

סם ארווין42298398Q322911