פרץ הוכמן
 | |
| זלמן (מימין) ופרץ הוכמן מחוץ לגטו ורשה | |
| לידה | 16 באפריל 1927 |
|---|---|
| פטירה | 31 במרץ 2013 (בגיל 85) |
| מדינה | ישראל |
| כינויים נוספים | "צְוואנְיָאק" (Cwaniak) (ממולח) |
| ידוע בשל | מלחמתו בנאצים והיותו אחד מגיבורי מרד ורשה |
פרץ "פאוול" הוכמן (בפולנית: Peretz "Paweł" Hochman; 16 באפריל 1927 - 31 במרץ 2013) היה יהודי ניצול השואה מפולין, לוחם נגד הנאצים ומגיבורי מרד ורשה, שהתיישב בישראל. הוא זכה בעיטורים על פעולותיו בצבא הפולני, ובערב יום העצמאות ה-49 של מדינת ישראל ב-1997 השיא משואה בטקס הדלקת המשואות.
ביוגרפיה
ילדותו
פרץ הוכמן נולד ב-16 באפריל 1927 בוורשה, בירת פולין, בן שביעי למרים (לבית קריגר) ולבנימין הוכמן, אח לפסח (שנפטר סמוך ללידתו), לפישל (פֶלֶק), ליצחק, לאריה (לֵאון), לאברהם ולאַיזיק, ובהמשך לזלמן (זֶנֶק). המשפחה גרה בגרוחוב, פרבר של ורשה ממזרח לנהר הוויסלה, בבית פרטי ובו ארבעה חדרים. אביו התפרנס מעבודתו כמעבד עורות באחד המפעלים בעיר ואמו הייתה עקרת בית. מצבה של המשפחה היה שפיר. המשפחה שמרה על מסורת יהודית, ובבית הייתה תלויה קופת קרן קיימת לישראל. הפוגרומים של שנת 1938 החלו לבשר רעות גם למשפחה: מחצית זקנו של אביו נגזזה על ידי פורעים באחד מרחובות ורשה, ורק התערבות התושבים הצילה אותו מגורל אכזר יותר.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה המשפחה לגור ברחוב פיינסקה, במרכז ורשה, אזור שנכלל מאוחר יותר בתחומי גטו ורשה. כשהחמיר המצב בגטו, עזב הוכמן את בית הוריו, חמק אל הצד הפולני, וחי שם תוך שהוא מתחזה לנער פולני עם ניירות מזויפים תחת השם "אַנטוני זָבָדָה". הוכמן התפרנס מזמרה ברחובות ומממכר סיגריות ועיתונים בכיכר שלושת הצלבים יחד עם קבוצת ילדים יהודים, שרוב לקוחותיהם היו אנשי אס. אס., שהמטה הכללי שלהם בוורשה שכָן באחד מהמבנים שבכיכר. מאחר שהיו נטולי מקום מגורים מסודר, ישנו הילדים בבתים עזובים ובאחד מבתי-הקברות של העיר. כל אותה העת, היה הוכמן מבריח אל הגטו מזון ובגדים להוריו.
אביו מת מרעב בגטו בגיל 52, ואמו נורתה על ידי קצין גרמני משסירבה להתפנות בעת הגירוש מהגטו הקטן, בת 42 במותה. אחיו אַיזיק, שהסתתר בכפר פולני בשם בָּדנָאזֶ'ה (Bednaze), הוסגר על ידי איכר פולני לגרמנים בעבור בקבוק וודקה ושני קילוגרם סוכר. אחיו יצחק, שנמלט לרוסיה ואף אותר שם על ידי אחיו פֶלֶק, נעלם ועקבותיו לא נודעו.
קורות חייו מתוארים בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים" מאת יוסף ז'מיאן ובספרו "להעז לחיות" (בעברית ובאנגלית).
המרד הפולני בוורשה
ב-1 באוגוסט 1944 פרץ המרד הפולני בוורשה. הוכמן ואחיו זֶנֶק הצטרפו לארמייה קריובה, בעודם מתחזים לנערים פולנים: אנטוני זאוודה וזֵנוֹן בּוֹרְקוֹבְסְקִי. הוכמן זכה לכינוי "צְוואנְיָאק" (Cwaniak) (ממולח) וזֶנֶק לכינוי "מיקי בַּנְדיטָה".
הוכמן השתתף בפעולות נגד הצבא הגרמני, הצטיין בקרבות וזכה בשני ציונים לשבח, מהגבוהים שבצבא פולין - "צלב הגבורה" (Krżyż Walecznych), מטעם מפקדת המרד הפולני. כמו כן עוטר ב"צלב הפרטיזנים" (Krżyż Partyzancki), ב"צלב לוחמי הארמייה קריובה" (Krżyż Armii Krajowej), ב"צלב הלוחמים במרד הפולני" (Warszawski Krżyż Powstańczy) וב"מדליית לוחמי ורשה" (Medal za Warszawę 1939-1945) מטעם ממשלת פולין. בנוסף, עוטר באות "בן הגדוד" (Syn Pułku) מטעם צבא פולין.
אחרי המרד
ב-2 באוקטובר 1944 נכנעו המורדים במרכז ורשה. עם כישלון המרד נאסר והובל (כשבוי פולני שמספרו: 305645) למחנה שבויים Stalag IV-B במילברג (Mühlberg) שבסקסוניה (גרמניה), והוא בן 17. ב-3 במאי 1945 נטשו הגרמנים את המחנה והוכמן השתחרר. אחרי המלחמה הצטרף לצבא פולין והשתתף בגירוש הגרמנים אל מעבר לקו אודר-נייסה.
לאחר כשנה עזב את צבא פולין, חזר לוורשה ובהמשך הצטרף ל"קיבוץ" בקרקוב. בדרך לא דרך, באמצעות תנועת "הבריחה", ביחד עם קבוצת נערים המחופשים ליוונים, נדד לקטוביץ, לצ'כיה ולגבול צ'כיה-גרמניה ומשם לצרפת, למרסיי ולסט. מנמל סֵט הפליגו המעפילים באוניית מלחמה אמריקנית לשעבר (אונייה שלאחר קום המדינה הפכה לספינת חיל הים אח"י הגנה), ובלב ים הועברו לספינה רעועה שיעדה היה ארץ ישראל. הספינה התגלתה על ידי מטוס סיור אנגלי ובהמשך נעצרה על ידי שתי משחתות בריטיות. ב-15 ביוני 1946 נראתה חיפה באופק. המעפילים תלו על האנייה שלט ועליו שמה העברי של הספינה: "ביריה". ב-1 ביולי 1946 הורדו המעפילים לחוף ונלקחו למחנה המעצר בעתלית.
החיים בארץ-ישראל
עם השחרור מעתלית הצטרף לקיבוץ שער הגולן. באפריל 1948 הצטרף הגרעין לפלמ"ח לגדוד 8 בחטיבת הנגב. הוא השתתף בהקמת נקודה חדשה בנגב, "עלומים" (חָזָלֶה), והשתתף בקרבות הנגב השונים ובהם: בכיבוש באר-שבע, במשטרת ביר עסלוג', בכורנוב, בעין חוסוב ובמבצע עובדה. באחד הקרבות על משלטי ביר עסלוג' נפצע, פונה לאזור המרכז וחזר לקרבות לאחר תקופה קצרה.
עם פירוק הפלמ"ח הצטרף לגדוד התשיעי בצה"ל, בחטיבה 7, ובשנת 1949 השתחרר מצה"ל. בשנת 1953 נישא לסימה (לבית הרשקוביץ), ולזוג נולדו שלושה בנים. עד לשנות ה-80 של המאה העשרים שירת במילואים בצה"ל והשתתף באופן פעיל במלחמות ישראל.
מחוות כבוד
- בשנת ה'תשנ"ז (1997), ביום העצמאות ה-49 של מדינת ישראל, השיא משואה בטקס הדלקת המשואות לסיום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולפתיחת אירועי יום העצמאות בהר הרצל
- בשנת 1997 קיבל את 'עיטור ותיק לוחמי החירות' (ODZNAKE WETEANA WALK O NIEPODLEGŁÓŚ)
- בשנת 2009 קיבל את אות ההצטיינות של הרפובליקה הפולנית בדרגת אביר (המדליה הגבוהה ביותר הניתנת ל"מי שאינו תושב פולין" על "תרומה יוצאת דופן לעם הפולני", באופן אישי מנשיא פולין, לך קצ'ינסקי (KRZYŹEM KAWALERSKIM ORDERU ZASŁUGI RZECZYPOSPOLITEJ POLSKIEJ)/
- בשנת 2011 השיא משואה בטקס המרכזי לנעילת יום-הזיכרון לשואה ולגבורה במוזיאון בית לוחמי הגטאות למורשת השואה והמרד על-שם יצחק קצנלסון.
- תוכנן שבשנת 2013 הוכמן ידליק משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. עקב פטירתו מספר ימים לפני הטקס עשו זאת אלמנתו, סימה, ונכדו, זיו, במקומו.[1]
- עיריית ורשה תרגמה את ספרו האוטוביוגרפי: 'להעז לחיות' לפולנית והשיקה את הוצאת הספר לאור בטקס רב רושם בספרייה המרכזית של ורשה בתאריך 19 בספטמבר 2017 בנוכחות ראש-עיריית ורשה ושגרירת ישראל בפולין, וכן אלמנתו של פרץ הוכמן, בניו ונכדו יאיר.
- בתאריך 13 במאי 2018 קראה עיריית-הרצליה את הכיכר שבצומת הרחובות רבנו תם וחנה רובינא בעיר על שמו והסירה את הלוט מעל עמוד הזיכרון בכיכר, בטקס בהשתתפות ראש-העירייה ושגריר פולין בישראל.
לקריאה נוספת
- פרץ הוכמן, להעז לחיות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1990.
- Peretz Hochman, Daring To Live, Ministry Of Defence - Publishing House, 1994.
- Peretz Hochman, Mieć odwagę, by żyć, Wydawca: Miasto Stołeczne warszawa - Dzielnica Śródmieście, 2017.
- יוסף ז'מיאן, מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, יד ושם, מורשת וספרית פועלים, 1962.
קישורים חיצוניים
- פרץ הוכמן, באתר הפלמ"ח
- פרץ הוכמן, באתר מוזיאון הלוחם היהודי
- תמונת פספורט של הוכמן מהזמן שבו חי בצד הארי של ורשה, ופרטים ביוגרפיים (מספרים 39 ו-55) (באנגלית)
עופר אדרת, אחרי מות || מת פרץ הוכמן "מוכר הסיגריות" מכיכר שלושת הצלבים, באתר הארץ, 1 באפריל 2013
הערות שוליים
- ^ יאיר אטינגר , אלמנת גיבור המחתרת בוורשה תדליק משואה, באתר הארץ, 5 באפריל 2013
