צווח ככרוכיה
צווח כִּכְרוּכְיָה הוא ניב ארמי-תלמודי שמופיע גם מאוחר יותר בספרות ההלכה ופירושו "צועק בקול גדול". בדרך כלל משמש הביטוי לאדם נואש שלא שומעים לו או לאדם הבטוח בצדקתו ומנסה להוכיחה תוך תימהון רב על חוסר הקבלה של הצד השני.
מקור הביטוי
מקור הביטוי הוא בתלמוד הבבלי, במסכת קידושין, בסוגיה העוסקת בדיני קידושי נערה:
רבי אסי לא על לבי מדרשא אשכחיה לרבי זירא אמר ליה מאי אמור האידנא בי מדרשא אמר ליה אף אנא לא עייל ר' אבין הוא דעייל ואמר חברותא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש כי כרוכיא "ויצאה והיתה"[1] וליכא דאשגח ביה.
התלמוד עוסק במחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בשאלה האם להשוות בין קידושין לגירושין בדין קבלת קידושין לנערה. במהלך הסוגיה, מביא התלמוד סיפור בו רבי אסי שואל את רבי זירא מה נאמר בבית המדרש. רבי זירא עונה לו בשם רבי אבין שכל חבורות בית המדרש נמנו וגמרו לפסוק כרבי יוחנן, וריש לקיש צעק לעומתם את הלימוד הידוע מן הפסוק בספר דברים - ”ויצאה והיתה לאיש אחר” - להשוות דיני גירושין לקידושין, אך אף אחד לא השגיח בו.
פירושו המילולי
על פי רש"י, פירוש המילה כרוכיא הוא עגור. את הפסוק "וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר" מתרגם יונתן "וְשַׁפְנִינָא וְכוּרְכַיָא וּסְנוּנִיתָא" כך שנראה לכאורה שפירוש המילה "עגור" הינו בכלל "סנוניתא". על כך כותב יוסף שיינהאק בספרו "תולדות הארץ" כי המילים התחלפו בתרגום ו"סנוניתא" אמורה להיות פירושה של "סיס".
העגור נקרא גם כרוכיה משום שיש לו קנה נשימה ארוך, כרוך ומפותל סביב עצמו, המאפשר לו להשמיע קול עמוק וגרוני שנשמע למרחק רב[2].
השימוש בביטוי
הביטוי משמש בספרות התורנית בעיקר כזעקה על קיום מנהג או דעה מסוימים. למשל, רבי ירוחם פישל פרלא בביאורו על ספר המצוות של הרס"ג, משתמש בביטוי על מנת לבטא את הביקורת הגדולה של הרמב"ם על מנהג מסוים:
וכבר צווח הרמב"ם ז"ל כאן על דעתם זו ככרוכיא. וכתב שזו היא טעות גדולה ומגונה מאוד....
— ביאור הגרי"פ על ספר המצוות לרס"ג, מבוא, ו
הביטוי משמש גם לאדם הצועק ולא שומעים לו. דוגמה לכך ניתן למצוא בשו"ת מהרשד"ם:
שאלת על מי שנדהו תלמיד חכם והוא צווח וצועק ככרוכיא קודם ואח"כ שרצונו להיות ציית דינא כו'
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: כרוכיה |
הערות שוליים
