קוואס
ערך זה עוסק במשקה. אם התכוונתם לשומר ראש טקסי, ראו 
קְווַאס (ברוסית: квас, בפולנית: kwas chlebowy) הוא משקה מוגז, מיוצר מתסיסה של חיטה ושעורה, בעל אחוזי אלכוהול מועטים מאוד (עד 1.2% ולרוב משמעותית פחות), צבעו חום עד שחור וטעמו מתוק עם חמיצות. קוואס משווק הן בחביות והן בבקבוקים. לפעמים מוסיפים למשקה תוספות כדי לשנות את טעמו, כגון מנטה וצימוקים.
המשקה נפוץ בעיקר במדינות הסלאביות המזרחיות – רוסיה, אוקראינה ובלארוס, וגם במדינות אחרות מחבר המדינות ופולין.
קוואס בישראל
שיווק הקוואס בישראל החל במעדניות ומרכולים לא כשרים בסוף שנות התשעים כחלק מייבוא מסיבי של מוצרי מזון ממדינות ברית המועצות לשעבר, עם העלייה בביקוש מצד עולי מדינות אלו. בשנות האלפיים אף קמו מספר יצרנים מקומיים.
אזכורים בספרות היידיש
- בספרו של שלום עליכם "מוטל בן פייסי החזן" מופיע משקה הקוואס כאחד מניסיונות ההתעשרות של אליהו, אחיו הבכור של מוטיל. אליהו שולף את המתכון להכנת קוואס מספר שהשיג, מגייס את כל משפחתו לעזור בהכנה ואת מוטיל הוא שולח עם דלי וכוס למכור את המשקה הקר לעוברים ושבים צמאים. הכול היה עולה יפה, אלמלא רצה כל אחד מבני הבית לשתות גם הוא מן המשקה המרווה, וכדי להסוות את מעשיהם, מילאו את החסר במים. אפילו זה היה עובר בשלום, כי גם קוואס מדולל עודנו מרווה, עד שאתרע מזלו של מוטיל ובמקום למלא את הנטלה מחבית המים הזכים, טבל אותה בטעות בגיגית הכביסה. כל זה מתואר גם בסרט נס בעיירה.
ביהדות
בהלכה היהודית נוצר דיון תרבותי-הלכתי לגבי חשיבותו של הקוואס. קיימים טקסים רבים ביהדות המצריכים שתיית יין, כדוגמת קידוש, הבדלה וברכת המזון. מכיוון שלרבים מיהודי אשכנז לא היה יין כשר זמין, נהגו רבים מהם להשתמש בשיכר כתחליף ליין, פתרון שניתן לו מקום כבר בתלמוד הבבלי.[1] המחלוקת נסובה סביב השאלה האם אפשר להגדיר את הקוואס כ'חמר מדינה': יש שהתייחסו לקוואס בתור שיכר, כך שניתן להשתמש בו להבדלה, ובאירועים מסוימים אף לקידוש. לעומת זאת רבים מפוסקי ההלכה התייחסו לקוואס כמשקה שאינו די חשוב כדי להיחשב שיכר, וקבעו שהוא 'כמו מים' מבחינת חשיבותו.[2]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קְוָס |
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- רונית ורד, סוד הקסם של משקה הקוואס, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2012
הערות שוליים
