אפעל (קיבוץ)
קיבוץ אפעל היה קיבוץ עירוני בבקעת אונו שהתקיים בשנים 1952-1946[1]
היסטוריה
יוזם הקמת הקיבוץ העירוני היה ד"ר שמעון גלביץ (1897–1944), יליד רוסיה שלמד רפואה במוסקבה, שם נאסר מספר פעמים בגלל פעילות ציונית וב-1924 הומר מאסרו ברישיון לעלות לארץ ישראל. בארץ עבד תחילה כרופא בקופת חולים של ההסתדרות במושבים ובקיבוצים בעמק יזרעאל; הוא התרשם מחיי השיתוף שבהם ראה אידיאל לחיי חברה מתוקנים. לאחר מכן עבר לעבוד בתל אביב, ופגש במסגרת עבודתו פועלים ואנשי מקצוע בכירים שחשו אשמה על שלא הגשימו את אורח החיים השיתופי בו דגלו כהשקפת עולמם. הוא מצא אצלם נכונות ליצור קיבוץ עירוני ליד העיר, כדי שיוכלו להמשיך בתפקידיהם ובמקביל יחיו חיי שיתוף בתוך הקיבוץ.
קבוצה של עשרים יוצאי קיבוצים שעבדו בנמל תל אביב, שנקראה על ידי דוד רמז בשם "גל", הצטרפה לקבוצתו של גלביץ וביחד החלו לעבד תוכנית מעשית להקמת הקיבוץ העירוני. הוועד הפועל של ההסתדרות תמך ברעיון והעמיד לכך תרומה שנתקבלה מהארגון היהודי של פועלי אמריקה אידישער נאציונאל ארבייטער פארבאנד, ובעברית: אגודת פועלים עברית לאומית - ומכאן נגזר שמו של הקיבוץ, אפע"ל. האגודה שאפה להקים במקום קיבוץ עירוני עם משקי עזר קטנים.
חברת "שיכון" של ההסתדרות נקבעה לטפל בכל הנוגע לבניית הקיבוץ. גלביץ דרש להקים את הקיבוץ העירוני בתוך העיר, אבל בשל מחירי הקרקע הגבוהים בה נקנה שטח של 250 דונם ליד כפר אז"ר. גלביץ נפטר באורח פתאומי ב-11 בנובמבר 1944, בגיל 47. חבריו פעלו לממש את חזונו, אך למותו היו השלכות על התפתחות הקיבוץ וייתכן שגם על סופו.
באמצע מאי 1947 עלו ראשוני קיבוץ אפעל על אדמתם [דרוש מקור]. במקום נבנו 72 דירות בנות חדר וחצי, ולכל דירה צורפו מטבחון ושירותים. רמת הבניה הייתה גבוהה מהמקובל בקיבוצים באותם הימים.
עם פרוץ מלחמת העצמאות החליטו החברים להישאר במקום, למרות קרבתו לכפרים ערבים. ארגון ההגנה שלח לאפעל חוליית לוחמים ששמרו בעמדות יחד עם חברי הקיבוץ. אפעל היה היישוב הכפרי הראשון שהותקף במלחמת העצמאות. כבר ב-3 בדצמבר 1947 נצפתה תנועה מוגברת של ערבים בסביבה, הוכרז מצב חירום והעמדות בקו ההגנה אויישו במגינים. בבוקר ה-4 בדצמבר 1947 החלה ההתקפה על ידי כ-150 חמושים מהכפרים אל-ח'ירייה וסקיה. המגינים השיבו אש ועצרו את ההתקפה על גדרות הקיבוץ. באותו זמן הוזעק פטרול לוחם (פל"ם) מכפר אז"ר הסמוך שהפתיע את התוקפים ופתח עליהם באש. ההתקפה נשברה והערבים נסוגו עם שלושה הרוגים ופצוע.[2] התקפת יריות נוספת אירעה ב-18 בפברואר 1948.[3]
לאחר המלחמה נמסרו לקיבוץ כ-1,000 דונם של שטח חקלאי מן הכפרים שננטשו. נבנו רפת גדולה, לול תרנגולות, גן ירק ו-1300 דונם של אדמת פלחה. ב-1949 הסכים הקיבוץ המאוחד לצרף אליו את אפעל.
המצב הכלכלי בקיבוץ היה טוב, אך היחסים בין חברי הקיבוץ השתבשו. 40% מחברי הקיבוץ עבדו במשק החקלאי, ו-60% המשיכו לעבוד בתפקידיהם השונים בעיר; המתיחות בין החברים גברה בגלל ההבדל בין שתי הקבוצות. הפילוג בקיבוץ המאוחד ב-1950 היה גורם נוסף שזיעזע את הקיבוץ העירוני. הראשונים שעזבו את הקיבוץ היו מבין בעלי ההכנסות הגבוהות שעבדו בעיר. עזיבתם החלישה את הקיבוץ וב-1952 הוחלט על פירוקו. חלק מהחברים עברו להתגורר בערים ואחרים הצטרפו לקיבוצים ולמושבי עובדים.
לאחר פירוק הקיבוץ הועלתה הצעה להקים במקום יישוב עבור 400 משפחות עולים מארצות הברית. מכיוון שהעולים לא הגיעו התוכנית ירדה מן הפרק. על אדמת הקיבוץ הוקם כפר הגמלאים "נווה אפעל" של רשת "משען" ועל השטח החקלאי הוקם היישוב הקהילתי רמת אפעל (שהפך ב-2008 לשכונה בעיר רמת גן), והמרכז הסמינריוני של הקיבוץ המאוחד - סמינר אפעל.
לקריאה נוספת
- בן ציון מיכאלי: יישובים שניטשו, הוצאת מלוא, 1980
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ קיבוץ אפעל, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ^ שלושה ערבים נהרגו ואחד נפצע בהתנפלות על קיבוץ "אפעל", דבר, 5 בדצמבר 1947
- ^ בהסואה של קטיף ובהשגחת משוריין אנגלי התקיפה כנופיה את קיבוץ אפעל", דבר, 19 בפברואר 1948
