קרב וינה
 | ||||||||||||||||||
| קרב וינה, 11 בספטמבר 1683 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המלחמה העות'מאנית-פולנית (1683–1699) | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האימפריה העות'מאנית–הליגה ה"קדושה" | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 14 ביולי 1683 – 12 בספטמבר 1683[1] (8 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | וינה, האימפריה הרומית ה"קדושה" (אוסטריה המודרנית) | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון הקואליציה הנוצרית[1]
| |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | העות'מאנים נכשלו בכיבוש וינה, כוחות הקואליציה (מאוחר יותר הליגה ה"קדושה") פלשו לשטחים בהונגריה ובבלקן תחת שלטון עות'מאני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב וינה (בגרמנית: Schlacht am Kahlenberg; בטורקית: II. Viyana Kuşatması) היה ניצחון מכריע של האימפריה הרומית ה"קדושה" (ששלטה באזור אוסטריה של ימינו ושטחים נוספים במרכז אירופה) ובעלות בריתה, האיחוד הפולני-ליטאי ונסיכויות גרמניות שונות, על האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של מהמט הרביעי אשר פעל לכיבוש וינה.
הקרב התרחש בהר קאלנברג ליד וינה ב-12 בספטמבר 1683 לאחר שהעיר הקיסרית הייתה נתונה במצור על ידי האימפריה העות'מאנית במשך חודשיים. במהלך הקרב נלחמו האימפריה הרומית ה"קדושה" (בהנהגת מלוכת הבסבורג והאיחוד הפולני-ליטאי, שניהם בפיקודו של המלך יאן סובייסקי) נגד העות'מאנים ומדינות הווסאלים שלהם. הקרב סימן את הפעם הראשונה שבה האיחוד והאימפריה הרומית ה"קדושה" שיתפו פעולה צבאית נגד העות'מאנים, ולעיתים קרובות הוא נתפס כנקודת מפנה בהיסטוריה, שלאחריה "הטורקים העות'מאנים חדלו להיות איום על העולם הנוצרי". במלחמה שלאחר מכן שנמשכה עד 1699, הפסידו העות'מאנים כמעט את כל הונגריה ללאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה".
בקרב ניצחו הכוחות המשולבים של האימפריה הרומית ה"קדושה" והאיחוד הפולני-ליטאי, כאשר האחרון יוצג רק על ידי כוחות הכתר של ממלכת פולין (צעדת הצבא הליטאי התעכבה, והם הגיעו לווינה לאחר סיום הקרב). חיל המצב של וינה הונהג על ידי פלדצוגמייסטר מהצבא הקיסרי (האימפריה הרומית ה"קדושה") ארנסט רידיגר פון שטארהמברג, נתין אוסטרי של הקיסר לאופולד הראשון. הפיקוד הכללי הוחזק על ידי המנהיג הבכיר, מלך פולין, יאן השלישי סובייסקי, שהוביל את כוחות הסיוע.
הכוחות הצבאיים נגדם היו אלו של האימפריה העות'מאנית והמדינות הווסאליות שלה, בפיקודו של הווזיר הגדול קארה מוסטפא פאשה. הצבא העות'מאני מנה כ-90,000 עד 300,000 חיילים (לפי מסמכים בסדר הקרב שנמצאו באוהלו של קארה מוסטפא, הכוח הראשוני בתחילת המערכה היה 170,000 איש). הם החלו את המצור ב-14 ביולי 1683. הכוחות העות'מאניים כללו, בין היתר, מ-60 אורטאים[21] של יניצ'רים (12,000 איש על הנייר) עם צבא תצפית של כ-70,000 חיילים צופים באזור הכפרי. הקרב המכריע התרחש ב-12 בספטמבר, לאחר הגעתו של צבא הסיוע המאוחד.
היסטוריונים טוענים כי הקרב סימן את נקודת המפנה במלחמות העות'מאניות-הבסבורגיות, מאבק בן 300 שנה בין האימפריה הרומית ה"קדושה" והאימפריה העות'מאנית. במהלך 16 השנים שלאחר הקרב, ההבסבורגים האוסטרים התאוששו בהדרגה ושלטו בדרום הונגריה ובטרנסילבניה, שטוהרה ברובה מכוחות עות'מאניים. הקרב ידוע בכך שהוא כולל את הסתערות הפרשים הידועה הגדולה ביותר בהיסטוריה.
רקע כללי
כיבוש העיר וינה היה זה מכבר שאיפה אסטרטגית של האימפריה העות'מאנית, בגלל שליטתה המשתלבת באזור הדנובה (הים השחור עד מערב אירופה) בדרום אירופה ובנתיבי הסחר היבשתיים (ממזרח הים התיכון לגרמניה). במהלך השנים שקדמו למצור השני הזה (הראשון היה המצור על וינה ב-1529), ביצעה האימפריה העות'מאנית, בחסות הווזיר הגדול קארה מוסטפא פאשה, הכנות לוגיסטיות נרחבות, כולל תיקון והקמת כבישים וגשרים המובילים אל תוך האימפריה הרומית ה"קדושה" והמרכזים הלוגיסטיים שלה, כמו גם העברת אמצעי לחימה, תותחים ומשאבים אחרים מכל רחבי האימפריה למרכזים אלה ואל הבלקן. מאז 1679 השתוללה המגפה בווינה. הקרב היה נערך מוקדם יותר אלמלא קרב סיגטוואר ב-1566 שעצר את האימפריה העות'מאנית לזמן מה.
במישור המדיני, האימפריה העות'מאנית סיפקה סיוע צבאי להונגרים ולמיעוטים שאינם קתולים בחלקים של ממלכת הונגריה ההבסבורגית. שם, בשנים שקדמו למצור, גדלה תסיסה נרחבת למרד גלוי נגד החתירה של לאופולד הראשון לעקרונות הקונטרה-רפורמציה ורצונו לרסק את הפרוטסטנטיות. בשנת 1681 תוגברו פרוטסטנטים וכוחות אחרים אנטי-הבסבורגיים, בראשות אימרה ת'קיי, ביחידה צבאית משמעותית מהעות'מאנים, שהכירו בתקיי כמלך "הונגריה העליונה" (החלק המזרחי של סלובקיה של היום וחלקים מצפון מזרח הונגריה, אותם כבש קודם לכן בכוח מהבסבורגים). תמיכה זו כללה הבטחה מפורשת של "ממלכת וינה" להונגרים אם תיפול לידיים עות'מאניות. אולם לפני המצור התקיים מצב של שלום במשך 20 שנה בין האימפריה הרומית ה"קדושה" לבין האימפריה העות'מאנית כתוצאה משלום ואסוואר.
בשנים 1681 ו-1682 התגברו ההתנגשויות בין כוחותיו של אימרה תקיי והאימפריה הרומית ה"קדושה" (שגבולה היה אז צפון הונגריה), והפלישות של כוחות הבסבורג למרכז הונגריה סיפקו את הטיעון המכריע של הווזיר הגדול קארה מוסטפא פאשה בשכנוע הסולטן מהמט הרביעי והדיוואן שלו כדי לאפשר את תנועת הצבא העות'מאני. מהמט הרביעי אישר למוסטפא פאשה לפעול עד גיור (שנודעה אז בשם יאנקלה, ובגרמנית כראאב) וקומארום (בטורקית קומרון, קומורן בגרמנית), שתיהן בצפון מערב הונגריה, ולצור עליהן. הצבא העות'מאני גויס ב-21 בינואר 1682 ומלחמה הוכרזה ב-6 באוגוסט 1682.
הלוגיסטיקה של אותה תקופה פירושה שזה היה מסוכן או בלתי אפשרי לפתוח בפלישה באוגוסט או בספטמבר 1682, שכן מערכה של שלושה חודשים הייתה מביאה את העות'מאנים לוינה בדיוק עם תחילת החורף. אבל הפער של 15 חודשים בין הגיוס והשקת פלישה בקנה מידה מלא סיפקה לווינה מספיק זמן להכין את הגנתה ולליאופולד להרכיב כוחות מהאימפריה הרומית ה"קדושה" וליצור ברית עם פולין, ונציה והאפיפיור אינוקנטיוס האחד עשר. זה ללא ספק תרם לכישלון המערכה העות'מאנית. הברית המכרעת של האימפריה הרומית ה"קדושה" עם פולין נחתמה בחוזה ורשה משנת 1683, שבאמצעותו הבטיח ליאופולד לתמוך בסובייסקי אם העות'מאנים יתקפו את קרקוב, ובתמורה יבוא הצבא הפולני לסייע לווינה אם תותקף.[19]
ב-31 במרץ הגיעה הצהרה נוספת - שנשלחה על ידי הווזיר הגדול קארה מוסטפא פאשה בשמו של מהמט הרביעי - לבית המשפט הקיסרי בווינה. למחרת החלה הצעדה קדימה של גורמי הצבא העות'מאני מאדירנה ברומליה. כוחות עות'מאניים הגיעו לבלגרד בתחילת מאי. אליהם הצטרפו צבא טרנסילבניה בפיקודו של הנסיך מיהאי אפאפי וכוח הונגרי בפיקודו של אימרה תקיי; הם הטילו מצור על גיור והצבא שנותר שכלל 150,000 חיילים נע לכיוון העיר וינה. כ-40,000 חיילים טטרים מקרים הגיעו 40 ק"מ מזרחית לווינה ב-7 ביולי, פי שניים מהכוחות הקיסריים באזור. הקיסר לאופולד ברח מוינה לפסאו עם חצרו ו-60,000 וינאים, בעוד קרל החמישי, דוכס לורן, הוציא את כוחו שכלל 20,000 חיילים לכיוון לינץ. הצבא העות'מאני הראשי הגיע לווינה ב-14 ביולי; כוח ההגנה היחיד של העיר היה כעת 15,000 אנשיו של הרוזן ארנסט רידיגר פון שטארהמברג. המהנדס הסקסוני גאורג רימפלר, שהועסק על ידי האימפריה כדי להתכונן למלחמה עם הטורקים, מיהר להכין את וינה לקראת המצור בעתיד הקרוב - חלק גדול מהתוכניות של אוסטריה לפני המלחמה התחשב בלחימה בטורקים ליד העיר גיור, תוכנית שנעשתה בלתי אפשרית על ידי ההתקדמות הטורקית.
מלך פולין, יאן השלישי סובייסקי, הכין משלחת סיוע לווינה בקיץ 1683, ובכך כיבד את התחייבויותיו להסכם (הוא השאיר את האומה שלו כמעט ללא הגנה כשעזב את קרקוב ב-15 באוגוסט). הוא כיסה את זה באזהרה חמורה על אימרה תקיי, מנהיג הונגריה העליונה, עליו איים בהשמדה אם ינסה לנצל את המצב - שאותו תקיי למעשה ניסה. יאן קז'ימייז' סאפיה הצעיר עיכב את צעדת הצבא הליטאי, והרס במקום זאת את הרמה ההונגרית (כיום סלובקיה), והגיע לווינה רק לאחר שהסתיים המצור.
בעקבות כך התגברה המתיחות בין פולין למדינות גרמניה השונות - בעיקר אוסטריה - על רקע חילוץ העיר מהמצור. תשלום שכר החיילים והאספקה בזמן הצעדה היה המרכיב המרכזי בין אלה. סובייסקי עמד על כך שלא יצטרך לשלם עבור צעדתו לווינה, כיון שבמאמציו ניצלה העיר; גם הווינאים לא יכלו להזניח את הכוחות הגרמנים האחרים שצעדו. ההנהגה ההבסבורגית מיהרה למצוא כמה שיותר כסף לשלם עבור אלה וסידרה עסקאות עם הפולנים, כדי להגביל את עלויותיהם.
אירועים בזמן המצור
הצבא העות'מאני הראשי הטיל לבסוף מצור על וינה ב-14 ביולי. באותו יום שלח קארה מוסטפא את הדרישה המסורתית שהעיר תיכנע לאימפריה העות'מאנית. ארנסט רידיגר פון שטארהמברג, מנהיג 15,000 החיילים הנותרים ו-8,700 המתנדבים עם 370 תותחים, סירב להיכנע. ימים ספורים לפני כן, הוא קיבל ידיעות על הטבח ההמוני בפרכטולדסדורף, עיירה דרומית לווינה, שבה האזרחים מסרו את מפתחות העיר לאחר שניתנה להם בחירה דומה אך נהרגו בכל זאת. פעולות המצור החלו ב-17 ביולי.
הווינאים הרסו רבים מהבתים סביב חומות העיר ופינו את ההריסות, והותירו מישור ריק שיחשוף את העות'מאנים לאש מגן אם ינסו לחדור לתוך העיר. קארה מוסטפא פאשה ניסה לפתור את הבעיה בכך שהורה לכוחותיו לחפור שורות ארוכות של תעלות ישירות לכיוון העיר, כדי לעזור להגן עליהם מפני המגינים כשהם מתקדמים.
לעות'מאנים היו 130 תותחי שדה ו-19 תותחים בקליבר בינוני, אשר לא הספיקן מול 370 תותחי המגנים. מנהרות כרייה נחפרו מתחת לחומות העיר המסיביות, על מנת שלאחר מכן ימולאו בכמויות מספיקות של אבק שרפה כדי לפוצץ את החומות. לפי אנדרו וייטקרופט, הפליסאדה החיצונית הייתה בת כ-150 שנה ובעיקר רקובה, ובעקבות כך המגינים התחילו להפיל גזעי עצים גדולים מאוד לתוך האדמה כדי להקיף את החומות. זה שיבש קשות את התוכנית העות'מאנית, והוסיף כמעט עוד שלושה שבועות לזמן שלקח להם לעבור את הפליסאדה הישנה. זה, בשילוב עם העיכוב בקידום צבאם לאחר הכרזת המלחמה, אפשרו בסופו של דבר לכוח סיוע להגיע בספטמבר. היסטוריונים שיערו שקארה מוסטפא רצה לכבוש את העיר בשלמותה עם העושר שלה וסירב למתקפה כוללת, כדי לא ליזום את הביזה שתלווה מתקפה, שנראתה כזכות החיילים הכובשים.
המצור העות'מאני ניתק למעשה כל אמצעי לאספקת מזון לווינה. העייפות הפכה כל כך נפוצה, עד שפון סטארהמברג הורה לירות בכל חייל שנמצא ישן על המשמר. נואשים יותר ויותר, הכוחות שהחזיקו את וינה היו בכוחותיהם האחרונים כאשר באוגוסט, הכוחות הקיסריים בפיקודו של קרל החמישי, דוכס לורן, הביסו את תקיי בביסאמברג, 5 ק"מ (3.1 מייל) צפונית-מערבית לווינה.
ב-6 בספטמבר חצו הפולנים בפיקודו של סובייסקי את הדנובה 30 ק"מ (19 מייל) צפונית-מערבית לווינה בטולן, כדי להתאחד עם הכוחות הקיסריים והכוחות הנוספים מסקסוניה, בוואריה, באדן, פרנקוניה ושוואביה. לכוחות הצטרפו גם כמה גדודי שכירי חרב של קוזאקים זפורוז'יאנים שנשכרו על ידי האיחוד הפולני-ליטאי. לואי הארבעה עשר, מלך צרפת סירב לעזור ליריבו ההבסבורגי, לאחר שזה עתה סיפח את אלזס.
ברית בין סובייסקי לקיסר לאופולד הראשון הביאה לצירוף ההוסרים הפולנים לצבא בעלות הברית הקיים. מנהיגות הכוחות של בעלות ברית אירופה הופקדה בידי המלך הפולני, שבפיקודו היו 70,000–80,000 חיילים מול צבא עות'מאני שכלל 150,000 לוחמים. אומץ הלב של סובייסקי וכישרונו המדהים לפיקוד היו ידועים כבר באירופה.
במהלך תחילת ספטמבר, כ-5,000 חבלנים עות'מאנים מנוסים פוצצו שוב ושוב חלקים גדולים מהקירות בין מעוז בורג, מעוז לובל ורבלין בורג, ויצרו רווחים של כ-12 מטר (39 רגל) ברוחב. הווינאים ניסו להתמודד עם זה על ידי חפירת מנהרות משלהם כדי ליירט הנחת כמויות גדולות של אבק שרפה במנהרות. העות'מאנים הצליחו לבסוף לכבוש את רבלין בורג ואת החומה הנמוכה באזור זה ב-8 בספטמבר. בציפייה לפריצת חומות העיר, התכוננו הווינאים הנותרים להילחם בעיר הפנימית.
הרוגים עות'מאניים במהלך המצור
| יחידה | גודל |
|---|---|
| A. Kapıkulu (משק הבית) Army | 78,500 |
| Janissary ו- cebeci (נשקים) ותותחים | 60,000 |
| Sipâh (Kapıkulu) (פרשי משק הבית) | 15,000 |
| Mısır Kulu (ממלוכים) | 3,000 |
| Şam Kulu (ממלוכים מדמשק) | 500 |
| B. Tımarlı Sipahiler (פרשים מהפרובינציות) | 40,000 |
| C. Kapı Halkları (פמליית המושל) | 44,200 |
| 8 וזירים, שלושה מהם Tug-ed (נושאי דגל) | 19,300 |
| קארה מוסטפא פאשה | 6,000 |
| יניצ'רי אגה וזיר מוסטפא פאשה | 2,000... |
| D. מדינות וסאליות | 100,000 |
| טטרים | 50,000 |
| ולאכיה | 10,000 |
| מולדובה | 10,000 |
| טרנסילבניה | 10,000 |
| הונגריה התיכונה (תקיי) | 20,000 |
| E. שירותים עורפיים | 170,000 |
| פקידים ושרתים | 20,000 |
| רועי צאן, מטפלים בבעלי החיים, וכו' | 150,000 |
| סך הכל | 432,700 |
בטבלה זו, רק מספר החיילים של משקי הבית והפמליה בטוחים, 78,500 ו-44,200 בעוד שמספרי החיילים האחרים הם עגולים, 50,000 טטרים, 10,000 ולאכים, 170,000 שירות עורפי וכו'.
לדברי שגריר אוסטריה קוניץ, צבא המצור העות'מאני כבר ירד ל-90,000 לוחמים ב-12 באוגוסט, והוא אמר שלמד מהשבויים העות'מאניים אבדות של חיילים עות'מאניים שהגיעו ל-20,000 בסוף אוגוסט (מקורות אוסטריים אחרים מציינים 12,000 אבדות עות'מאניות עד 13 באוגוסט, המדגים עלייה מתמדת בחללי הצבא העות'מאני בימי המצור). רשימה עות'מאנית שנתפסה לאחר הקרב רשמה אבדות כ-48,544 עד 10 בספטמבר: 10,000 יניצ'רים, 12,000 סיפאהי (פרשים כבדים מובחרים), 16,000 בלדר (חופר), 6,000 מהנדסים 2,000 סיפאהי פרובינציאליים ו-2,000 טטרים הסתכמו ב-48,544 מקרי מוות. עריקות (מקורות עות'מאניים ומרסילי טוענים כי 1/4 מהצבא העות'מאני ערקו[10]) ומחלות גם הפחיתו את הצבא העות'מאני בקנה מידה גדול. על פי מקורות עות'מאניים, מספר הצבא ירד מ-120,000 (לפי קוניץ, הצבא העות'מאני היה 180,000 לוחמים ו-1/3 מהצבא הוצב מסביב, במיוחד כדי להטיל מצור על טירות גיור וקומארום) ל-28,400 חיילים ו-12,000 חיילים בחפירות, בסך הכל 40,000 חיילים. ק. שאקול משלב את המידע של 90,000 הלוחמים של קוניץ ל-12 באוגוסט עם רשימת הקורבנות העות'מאנית, ומעריך את הצבא העות'מאני כ-90,000 חיילים (65,000 חיילים, כ-60 תותחים ו-25,000 שירות עורפי). אבל המידע של קוניץ שייך לרשימת 90,000 של אוגוסט, בעוד ש-ק. שאקול ל-10 בספטמבר. וסאלים נוצרים עות'מאניים (טרנסילבניה, ולאכיה ומולדובה) הוקצו להחזיק בגשרי נסיגה, ולכן הם לא השתתפו בקרב. וסאלים מוסלמים, טטרים היו צפויים להילחם ביעילות יחד עם העות'מאנים, אך לרוב פרשים טטרים לא סדירים לא הפגינו יעילות בקרב כמו קרבות אחרים בעבר ובעתיד. 50,000 או 28,400 לוחמים עות'מאניים בלבד נלחמו נגד צבא הסיוע אשר כלל 65,000–68,000 חיילים עם 165–200 תותחים.
היערכות לקרב
צבא הסיוע נאלץ לפעול במהירות כדי להציל את העיר ולמנוע מצור ארוך נוסף. למרות ההרכב הרב-לאומי של הצבא והזמן הקצר של שישה ימים בלבד, הוקם מבנה הנהגה יעיל, שבמרכזו מלך פולין ופרשיו הכבדים (הוסרים פולנים) בלבד, שכן הכוחות הליטאים המובטחים הגיעו מאוחר מדי לקרב. הליגה ה"קדושה" סידרה את סוגיות התשלום על ידי שימוש בכל הכספים הזמינים מהממשלה, הלוואות מכמה בנקאים ואצילים עשירים וסכומי כסף גדולים מהאפיפיור. ההבסבורגים והפולנים גם הסכימו שממשלת פולין תשלם עבור חייליה עוד בפולין, אך הקיסר ישלם להם ברגע שיעברו לשטח הקיסרות. עם זאת, הקיסר היה צריך להכיר בתביעתו של סובייסקי לזכויות ראשונות של ביזה של מחנה האויב במקרה של ניצחון.
קארה מוסטפא פאשה היה פחות יעיל בהבטחת המוטיבציה והנאמנות של כוחותיו, ובהתכוננות למתקפה הצפויה של צבא הסיוע. הוא הפקיד את ההגנה על העורף בידי החאן של קרים וכוח הפרשים שלו, שמנה בין 30,000 ל-40,000. יש ספק עד כמה הטטרים השתתפו בקרב האחרון לפני וינה. החאן שלהם סירב לתקוף את כוח הסיוע כשחצה את הדנובה על גשרי פונטונים וגם סירב לתקוף אותם כשהם יצאו מיער וינה. העות'מאנים גם לא יכלו לסמוך על בעלי בריתם הוולאכיים והמולדביים. גאורגה דוקה, נסיך מולדובה, נתפס, בעוד שכוחותיו של שרבאן קנטאקוזינו הצטרפו לנסיגה לאחר התקפת הפרשים של סובייסקי.
כוחות הקונפדרציה סימנו את הגעתם לקהלנברג מעל וינה במדורות. הכוחות בעיר וינה הגיבו בשליחת ייז'י פרנסישק קולצ'יצקי, אציל פולני, דיפלומט וסוחר השולט בטורקית, למשימת ריגול מוצלחת כדי לחדור לכוחות הטורקים ולהודיע לכוחות הסיוע מתי אמורה להתבצע המתקפה המשותפת. לפני הקרב נחגגה מיסה, שנוהלה על ידי מרקו ד'אוויאנו, יועצו הדתי של הקיסר לאופולד הראשון.
מהלך הקרב
הקרב החל לפני שכל היחידות היו פרוסות במלואן. בשעה 4:00 לפנות בוקר ב-12 בספטמבר, העות'מאנים תקפו, וביקשו להפריע לפריסת חיילי הליגה ה"קדושה". הגרמנים היו הראשונים להכות בחזרה. קרל מלורן התקדם עם הצבא הקיסרי משמאל וכוחות קיסריים אחרים במרכז ולאחר קרבות קשים והתקפות נגד עות'מאניות תפס כמה עמדות מפתח, במיוחד הכפרים המבוצרים נוסדורף והייליגנשטאדט. בצהריים הצבא הקיסרי כבר פגע קשות בעות'מאנים והתקרב לפריצת דרך. על אף שספג מכה קשה, הצבא העות'מאני לא התפורר באותו רגע.
מוסטפא פאשה פתח בהתקפות הנגד שלו ברוב כוחו, אך עיכב חלק מיחידות העילית של יניצ'רים וסיפאהי להתקפה בו זמנית על העיר. המפקדים העות'מאנים התכוונו לכבוש את וינה לפני שסובייסקי יגיע, אבל הזמן אזל. החבלנים שלהם הכינו פיצוץ גדול ואחרון מתחת ל-Löbelbastei כדי לפרוץ את החומות. בסך הכל, עשרה מוקשים היו אמורים להתפוצץ, אך הם אותרו על ידי המגינים ופורקו.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות, החל קרב גדול בצד השני של שדה הקרב כאשר חיל הרגלים הפולני התקדם באגף הימני העות'מאני. במקום להתרכז בקרב עם צבא הסיוע, המשיכו העות'מאנים במאמציהם להיכנס בכוח לתוך העיר. פירוש הדבר היה שהפולנים יכלו להתקדם היטב, ועד השעה 16:00 הם כבשו את הכפר גרסטהוף, שישמש כבסיס להסתערות הפרשים האדירה שלהם. העות'מאנים היו בעמדה נואשת, בין הכוחות הפולניים והקיסריים. קרל מלורן ויאן השלישי סובייסקי החליטו שניהם, בכוחות עצמם, להמשיך במתקפה ולהכריע את האויב.
הכוחות הקיסריים חידשו את המתקפה בחזית השמאלית בשעה 15:30. בתחילה הם נתקלו בהתנגדות עזה ונבלמו. אולם זה לא נמשך זמן רב, ועד השעה 17:00 הם השיגו הישגים נוספים וכבשו את הכפרים אונטרדובלינג ואוברדובלינג. כעת הם היו קרובים מאוד לעמדה העות'מאנית המרכזית ("הטורקנשנזה"). כשהם התכוננו להסתער עליו, הם יכלו לראות את הפרשים הפולנים בפעולה.
נרשם שהפרשים הפולנים הגיחו אט אט מהיער לקול תרועות חיל הרגלים הצופים, שציפו לבואם. בשעה 16:00 נכנסו לראשונה ההוסרים לפעולה, מחקו את הקווים העות'מאניים והתקרבו לטורקנשנזה, שאוים כעת משלושה צדדים (הפולנים ממערב, הסקסונים והבווארים מצפון מערב והאוסטרים מצפון). בשלב זה החליט הווזיר העות'מאני לעזוב את העמדה הזו ולסגת למפקדתו במחנה הראשי דרומה יותר. עם זאת, עד אז עות'מאנים רבים כבר עזבו את שדה הקרב.
בעלות הברית היו מוכנות כעת למכה האחרונה. בסביבות השעה 18:00, הורה המלך הפולני על התקפת הפרשים בארבע קבוצות, שלוש פולניות ואחת מהאימפריה הרומית ה"קדושה" - 18,000 פרשים הסתערו במורד הגבעות, מתקפת הפרשים הגדולה בהיסטוריה. סובייסקי הוביל את ההסתערות בראשם של 3,000 לאנסרים כבדים פולנים, ה"הוסרים בעלי כנף" המפורסמים. הטטרים של ליפקה המוסלמים שלחמו בצד הפולני חבשו גבעול קש בקסדותיהם כדי להבדיל אותם מהטטרים שנלחמו בצד העות'מאני. ההתקפה ניפצה בקלות את הקווים של העות'מאנים, שהיו תשושים וחסרי מורל ועד מהרה החלו לברוח משדה הקרב. הפרשים פנו היישר למחנות העות'מאניים ולמפקדתו של קארה מוסטפא, בעוד חיל המצב הווינאי שנותר יצא מההגנה שלו כדי להצטרף להתקפה.
הכוחות העות'מאניים היו עייפים ומאוכזבים בעקבות כישלון ניסיון הפגיעה, ההתקפה על העיר והתקדמות חיל הרגלים של הליגה ה"קדושה" על הטורקנשנזה. מתקפת הפרשים הייתה המכה הקטלנית האחרונה. פחות משלוש שעות לאחר מתקפת הפרשים, הכוחות הקתולים ניצחו בקרב והצילו את וינה. הקצין הקתולי הראשון שנכנס לווינה היה לודוויג וילהלם, מרקיז באדן-באדן, בראש הדרגונים שלו. לאחר מכן אמר סובייסקי בפרפרזה את הציטוט המפורסם של יוליוס קיסר (Veni, vidi, vici) באומרו "Venimus, vidimus, Deus vicit" - "באנו, ראינו, אלוהים כבש".
לאחר מכן
ההיסטוריון העות'מאני בן אותה התקופה סילהדר פינדיקלילי מהמט אגה (1658–1723) תיאר את הקרב כתבוסה וכישלון עצום של האימפריה העות'מאנית, ההרסני ביותר מאז הקמת האימפריה העות'מאנית בשנת 1299. העות'מאנים איבדו לפחות 20,000 איש במהלך המצור, ואילו אבדותיהם במהלך הקרב עם כוחותיו של סובייסקי הסתכמו בסביבות 15,000 הרוגים (לפי פודהורודקקי) או 8,000–15,000 הרוגים ו-5,000–10,000 שבויים (לפי טאקר). האבדות של כוח הסיוע של בעלות הברית בפיקודו של סובייסקי היו קטנים בהרבה, והסתכמו בכ-3,500 הרוגים ופצועים, כולל 1,300 פולנים. ההערכה של טאקר מעט גבוהה יותר: 4,500 נפגעים. חיל המצב הווינאי בן 10,000 התושבים והאוכלוסייה האזרחית איבדו, מכל הסיבות, כמחצית ממספרם הראשוני במהלך המצור.
חיילי הליגה ה"קדושה" והווינאים לקחו כמות גדולה של שלל מהצבא העות'מאני, שאותו תיאר סובייסקי בצורה חיה במכתב לאשתו כמה ימים לאחר הקרב:
”שלנו הם אוצרות שלא נשמעו. . . אוהלים, צאן, בקר ומספר לא קטן של גמלים. . . זה ניצחון כמו שאיש לא ידע קודם לכן, האויב עכשיו הרוס לחלוטין, הכל אבוד עבורם. הם חייבים לנוס על חייהם הטהורים. . . גנרל שטארהמברג חיבק ונישק אותי וקרא לי המושיע שלו.”
שטארהמברג הורה מיד לתקן את הביצורים שנפגעו קשות של וינה כדי להגן מפני מכת נגד אפשרית עות'מאנית. וינה לא הושמה שוב במצור על ידי האימפריה העות'מאנית.
עד מהרה נפטרו העות'מאנים ממפקדם המובס. ב-25 בדצמבר קארה מוסטפא פאשה הוצא להורג בבלגרד בדרך המכובדת - בחניקה בחבל משי שנמשך על ידי כמה גברים בכל קצה - בפקודת מפקד היניצ'רים.
למרות ניצחון בעלות הברית הקתוליות, עדיין שררה מתיחות בין המפקדים השונים וצבאותיהם. לדוגמה, סובייסקי דרש לאפשר לחיילים הפולנים לקבל את הבחירה הראשונה בשלל של המחנה העות'מאני. חיילים גרמנים ואוסטריים נותרו עם חלקים קטנים יותר מהשלל. כמו כן, הסקסונים הפרוטסטנטים, שהגיעו להקל על העיר, היו נתונים ככל הנראה להתעללות מילולית מצד האוכלוסייה הקתולית באזור הכפרי של וינה. הסקסונים עזבו את הקרב מיד, מבלי להשתתף בחלוקת השלל, וסירבו להמשיך במרדף.
סובייסקי המשיך לשחרר את גראו ואת צפון מערב הונגריה לאחר קרב פרקאני, אך הדיזנטריה עצרה את המרדף אחרי העות'מאנים. קרל החמישי כבש את בלגרד ואת רוב סרביה ב-1686 וכונן את השליטה ההבסבורגית על דרום הונגריה ורוב טרנסילבניה ב-1687.
התבוסה העות'מאנית בווינה עוררה חגיגות גדולות בפרס הספווית; הדיווח הובא ככל הנראה בצורה כה מרהיבה, עד שהקיסר המכהן שאה סולימאן (1666–1694) שקל פלישה לבגדאד, שאבדה ב-1639 לעות'מאנים מכוח חוזה זוהב. בסופו של דבר, הספווידים לא ניהלו מערכה חדשה, שכן פקידי מדינה מודאגים (בעיקר פלג הסריסים הדומיננטי בחצר המלוכה) היו מודעים לירידה בכוח הצבאי של האימפריה הספווידית, ולכן לא ראו בכך מעשה נבון. הסריסים, לפי פרופסור רודי מתתי, "לא היו נגד הרעיון שהעות'מאנים יסבלו מהשפלה מסוימת, אבל הם לא רצו שכוחם יושמד מחשש שזה יסיר חיץ נגד אירופה הנוצרית".
חשיבות
הניצחון בווינה היווה את הקרקע לכיבוש מחדש של הונגריה ו (באופן זמני) של חלק מאדמות הבלקן בשנים הבאות על ידי לודוויג מבאדן, מקסימיליאן עמנואל מבוואריה והנסיך אויגן מסבויה. העות'מאנים נלחמו עוד 16 שנים, תוך כדי כך איבדו את השליטה בהונגריה ובטרנסילבניה לפני שהפסיקו סופית. האימפריה הרומית ה"קדושה" חתמה על הסכם קרלוביץ עם האימפריה העות'מאנית בשנת 1699. הקרב סימן את הסוף ההיסטורי של ההתפשטות האימפריאלית העות'מאנית לאירופה. פעולותיו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת קידמו את האיבה הצרפתית-גרמנית; בחודש שלאחר מכן, פרצה מלחמת האיחודים בחלק המערבי של האימפריה הרומית ה"קדושה" המוחלשת.
מכיוון שסובייסקי הפקיד את ממלכתו להגנתה של הבתולה ה"קדושה" (גבירתנו מצ'נסטוחובה) לפני הקרב, הנציח האפיפיור אינוקנטיוס האחד עשר את ניצחונו על ידי הארכת החג של השם ה"קדוש" ביותר של מריה ה"קדושה", שעד אז נחגג אך ורק בספרד ובממלכת נאפולי, לכנסייה כולה; הוא היה נחגג ביום ראשון בשבוע של הולדת מריה (בין 9 ל-15 בספטמבר) וכאשר האפיפיור פיוס העשירי התכוון לפנות מקום לחגיגת ימי ראשון בפועל, הועבר ל-12 בספטמבר, היום של הניצחון. האפיפיור גם שדרג את סמל האפיפיור על ידי הוספת הנשר הלבן עם הכתר הפולני. לאחר הניצחון בקרב וינה, המלך הפולני קיבל על ידי האפיפיור גם את התואר "מגן האמונה". לכבוד סובייסקי הקימו האוסטרים כנסייה על גבי גבעת קאלנברג מצפון לווינה.
לאחר הקרב החלו בנות בריתה של הליגה ה"קדושה" לשתף איתה פעולה לכיבוש מחדש של שטחי אירופה העות'מאנית. רוסיה הצארית יצאה פעמיים למלחמה נגד העות'מאנים ובסופו של דבר המלחמה הסתיימה בכיבוש אוסטרי של שטחי ממלכת הונגריה כמו גם צפון חבל הבלקן. המלחמה החלה את תקופת היחלשותה של האימפריה העות'מאנית, מאותה עת והלאה האימפריה נחלשה ואיבדה שטחים רבים עד אשר לבסוף, עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה פורקה לאחר שנכנעה למדינות ההסכמה.
אנקדוטות היסטוריות
אלסנדרו פוליאטי, מלחין ונגן עוגב ידוע שם בחצרו של הקיסר לאופולד, מת במהלך המצור העות'מאני על וינה.
הקרב, שסימל גם נקודת מפנה מדינית, סימל גם נקודת מפנה קולינרית. לאחר הקרב, ערכו האוסטרים חיפוש במחנה העות'מאני העזוב, ובמהלך החיפוש, מצאו האוסטרים את הקפה השחור, ותרמו להבאתו של הקפה השחור לאירופה. לאחר הקרב, הומצא, לפי האגדה, גם לחם הסהרונים (קרואסון), בצורת חצי סהר, כדגלה של האימפריה העות'מאנית.
כמו כן הקרב מאוזכר גם בשירה של להקת המטאל השוודית "סבטון" (Sabaton) - "ההוסארים המכונפים" (Winged hussars) על שם יחידת הפרשים של הצבא הפולני שהצטרפותה לקרב היא זו שהיטתה את הכף ובסופו של דבר הביאה לניצחון על העות'מאנים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1
Finkel, Caroline (13 בפברואר 2006). Osman's Dream: The Story of the Ottoman Empire, 1300–1923. Basic Books. pp. 286–87. ISBN 978-0-465-02396-7.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 "Participarea lui Șerban Cantacuzino la cel de-al Doilea Asediul Vienei". Historia (ברומנית).
- ^ Forst de Battaglia, Otto (1982), Jan Sobieski, Mit Habsburg gegen die Türken, Styria Vlg. Graz, p. 215 of 1983 Polish translated edition
- ^ Wimmer, Jan (1983), Wiedeń 1683, MON, p. 306
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Bruce Alan Masters, Gábor Ágoston: Encyclopedia of the Ottoman Empire, Infobase Publishing, 2009, מסת"ב 1438110251, 584.
- ^ Harbottle, Thomas (1905), Dictionary of Battles, E.P. Sutton & Co, p. 262
- ^ Clare, Israel (1876), The Centennial Universal History: A Clear and Concise History of All Nations, with a Full History of the United States to the Close of the First 100 Years of Our National Independence., J. C. McCurdy & Co., p. 252
- ^ Drane, Augusta (1858), The Knights of st. John: with The battle of Lepanto and Siege of Vienna., Burns and Lambert, p. 136
- ^ American Architect and Building News. 29.767 (1890): 145. Print.
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Şakul, Kahraman (2021). II. Vİyana Kuşatması Yedi Ejderin Fendi (בטורקית). İstanbul: Timaş Publishing. p. 392. ISBN 9786050835663.
- ^ 11.0 11.1 11.2 Podhorodecki, Leszek (2001), Wiedeń 1683, Bellona, p. 83
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Şakul, Kahraman (2021). II. Vİyana Kuşatması Yedi Ejderin Fendi (בטורקית). İstanbul: Timaş Publishing. pp. 394–395. ISBN 9786050835663.
- ^ Podhorodecki, Leszek (2001), Wiedeń 1683, Bellona, p. 106
- ^ Podhorodecki, Leszek (2001), Wiedeń 1683, Bellona, p. 105
- ^ Podhorodecki, Leszek (2001), Wiedeń 1683, Bellona, pp. 83, 106
- ^ Tucker, Spencer (2010). Battles That Changed History: An Encyclopedia of World Conflict. ABC-CLIO. p. 215. ISBN 9781598844290.
- ^ 17.0 17.1 Austria's Wars of Emergence, Michael Hochedlinger
- ^ The Enemy at the Gate, Andrew Wheatcroft. 2008.
- ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 Tucker, Spencer (2010). A Global Chronology of Conflict, Vol. Two. Santa Barbara: ABC-CLIO, LLC. ISBN 9781851096671.
- ^ Podhorodecki, Leszek (2001), Wiedeń 1683, Bellona, pp. 140–41
- ^ האורטה היא החטיבה הצבאית הראשית של היניצ'רים
- ^ Kahraman Şakul. II. Viyana Kuşatması: Yedi Ejderin Fendi, Timaş Yayınları. İstanbul 2021. pp. 229–231.
