הרב הראשי לירושלים
תפקיד הרב הראשי לירושלים נוסד לפני מאות שנים, והחזיק בו בן העדה הספרדית. רבי משה גלנטי כיהן כראשון לציון, תואר המשמש מתחילת המאה ה-17 לרב הראשי של ירושלים. בשנת 1878 מינתה העדה האשכנזית רב משלה. מאז היו לירושלים רב אשכנזי ורב ספרדי.
מאז הקמת מדינת ישראל, תפקיד הרב הראשי לירושלים כולל ייצוג בפגישות דיפלומטיות ובטקסים חשובים. ניתן למלא את התפקיד עד גיל 75 אך ניתן להאריך אותו עד גיל 80.[1]
רב אשכנזי
אף על פי שבית דין רבני אשכנזי בלתי רשמי התקיים בירושלים משנת 1837 בראשות רבי יוסף זונדל מסלנט, רק בשנת 1841 פתח חתנו, רבי שמואל סלנט, בית דין רשמי בחדר בהחורבה. ב-1860 מינה רבי שמואל סלנט את רבי מאיר אוירבך במקומו לרב הראשי. עם פטירתו ב-1878, התפקיד חזר לרבי שמואל סלנט שהחזיק בו עד פטירתו ב-1909.[2] לאחר מאמצים, הצליח רבי שמואל סלנט בשנת 1878 להשיג את האישור שהעניקה הממשלה העות'מאנית בעבר רק לספרדים, גם לאשכנזים. הוא הפך לרב הראשי האשכנזי הרשמי הראשון של ירושלים. [3]
בתחילת המאה ה-20 פנה רבי שמואל סלנט לרבי יוסף חיים זוננפלד כדי לסייע לו, אך הוא סירב להצעה. בשנת 1898 נשלח מכתב לרבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה בבקשה לעצתו בעניין. כתוצאה מכך מונה רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים ב-1901 לרב הראשי. רבי אליהו רבינוביץ' תאומים נפטר ב-1905 בגיל 62. ארבע שנים לאחר מכן נפטר רבי שמואל סלנט בגיל 93, ורבי חיים ברלין ממוסקבה, בנו של הנציב, נכנס לתפקיד. רבי חיים ברלין נפטר 3 שנים מאוחר יותר ב-1912. כשרבי יוסף חיים זוננפלד עדיין סירב להיענות להצעה ומועמד נוסף, רבי יצחק ירוחם דיסקין, סירב להצעת הרבנות ונשאר לנהל את בית היתומים דיסקין, התפקיד לא אויש.
רבי אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו עד 1914, הפך לרב הראשי של ירושלים בשנת 1919. בשנת 1921 הקים את הרבנות הראשית לישראל. הוא נשאר הרב הראשי עד פטירתו ב-1935.[4] בשנת 1936 נבחר רבי צבי פסח פרנק לרב הראשי האשכנזי של ירושלים, וכיהן בתפקיד עד פטירתו בשנת 1960.[5] רבי יצחק קוליץ מונה לרב הראשי האשכנזי של העיר בשנת 1983.[6] רבי אריה שטרן החליף אותו ב-22 באוקטובר 2014 לאחר שהתפקיד היה פנוי במשך אחת עשרה שנים לאחר פטירתו של רבי יצחק קוליץ ב-2003.[7] רבי שלמה משה עמאר נבחר במקביל לרב הראשי הספרדי.
תהליך הבחירות
הגוף הבוחר בן 24 איש מורכב מ-19 נציגים חרדים וחמישה ציונים דתיים.[8]
הצבעה הובילה לבחירתו של הרב אריה שטרן ברוב של 27 מתוך 48 נציגי בתי הכנסת, מועצות העיר והבוחרים בעיר, שמינה נפתלי בנט.[9] הוא נבחר למועמד מגזר הציונות הדתית בשנת 2009.[10] ראש עיריית ירושלים ניר ברקת התנגד למינוי שני רבנים ראשיים חרדים ורצה שאחד הרבנים הנבחרים ישתייך לזרם הציוני-דתי. הוא ציין כי "לרב הראשי תפקיד חשוב כנציג העיר ואזרחיה. עליו להיות דמות העוסקת בנושאים הקשורים לכל שכבות האוכלוסייה בעיר ולהבין את הצרכים של כלל האוכלוסייה המקבלת שירותי דת". "רק ראוי שהרבנים הראשיים לבירה ייבחרו בצורה דמוקרטית שמשקפת את האוכלוסייה. לכן אני דוחף להקמת גוף אלקטורלי... המייצג את ההרכב האמיתי של העיר: 70% אוכלוסייה כללית, 30% חרדים."[8] אחרים הציעו לאזרחי ירושלים לבחור את הרבנים בעצמם.[11] עם בחירתו אמר הרב שטרן: "בכוונתי לכהן כרב של כל הירושלמים: חילונים, ציונים צתיים וחרדים. רבנות ירושלים היא זכות גדולה, אבל יש לה גם אחריות לא קטנה. אדאג ששירותי הדת יהיו נגישים וידידותיים ויהוו מודל יוצא מן הכלל לכל שאר הרבנות בישראל".[12]
רשימת הרבנים
ספרדים:
המאה ה-16
- הרב לוי בן חביב
- הרב דוד בן שלמה אבן אבי זמרה
- הרב משה גאלנטי
- הרב חיים ויטאל
- הרב בצלאל אשכנזי
- הרב גדליה קורדוברו
- הרב יצחק גאון[דרושה הבהרה]
- הרב ישראל בנימין
- הרב יעקב צמח
- הרב שמואל גרמיסון
המאה ה-17
- הרב משה בן חביב (1689–1696)
- הרב משה חיון
המאה ה-18
- הרב אברהם בן דוד יצחקי (1715–1722)
- הרב בנימין הכהן מעלי
- הרב אלעזר בן יעקב נחום (1730–1748)
- הרב ניסים מזרחי (1748–1754)
- הרב ישראל יעקב אלגאזי (1754–1756)
- הרב חיים רפאל אברהם בן אשר (1771–1772)
- הרב יום-טוב אלגאזי (1772–1802)
המאה ה-19
- הרב משה יוסף מרדכי מיוחס (1802–1805)
- הרב יעקב משה עיאש אל-מגרבי (1806–1817)
- יעקב קוראל (1817–1819)
- הרב רפאל יוסף חזן (1819–1822)
- הרב יום טוב דאנון (1822–1824)
- הרב סלומון משה סוזין (1824–1836)
- הרב יונה משה נבון (1836–1841)
- הרב יהודה רפאל נבון (1841–1842)
- הרב חיים נסים אבולעפיה (1854–1861)
- הרב חיים דוד חזן (1861–1869)
- הרב אברהם אשכנזי (1869–1880)
- הרב רפאל מאיר פאניז'ל (1880–1893)
- הרב יעקב שאול אלישר (1893–1906)
המאה ה-20
- הרב אליהו משה פאניז'יל (1907–1909)
- הרב נחמן בטיטו (1909–1911)
- הרב משה יהודה פרנקו (1911–1915)
- הרב חיים משה אלישר (1914–1915)
- הרב נסים יהודה דנון (1915–1921)
- הרב שלום משאש (1978–2003)
- הרב שלמה משה עמאר (2014–הווה)
אשכנזים:
המאה ה-19
- הרב מאיר אוירבך (1860–1871/8)
- הרב שמואל סלנט (1871/8–1909)
המאה ה-20
- הרב חיים ברלין (1909–1912?)
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1919–1935)
- הרב צבי פסח פרנק (1936–?)
- הרב בצלאל ז'ולטי (1977–?)
- הרב יצחק קוליץ (1983–2002)
- הרב אריה שטרן (2014–הווה)
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Wagner, Matthew. Jerusalem launches election for chief rabbi, Jerusalem Post, (November 17, 2005)
- ^ Rossoff, Dovid. Where heaven touches earth, Feldheim Publishers, 2001. Pg. 233. מסת"ב 0873068793
- ^ James Finn, Arnold Blumberg. A View from Jerusalem, 1849-1958: The Consular Diary of James and Elizabeth Anne Finn, Fairleigh Dickinson Univ Press, 1970. pg. 46. מסת"ב 0838622712
- ^ Lifshitz, Berach. The Jewish Law Annual, Routledge, 2008, pg. 122. מסת"ב 0415457238
- ^ Berniker, Bernard. Great rabbis, 46 portraits in pen & ink, Feldheim, 1978. מסת"ב 0873061446
- ^ Febdel, Hillel. Religious-Zionists Protest "Chief Rabbi" Grab, Arutz Sheva, (January 4, 2010)
- ^ Sharon, Jeremy (31 באוגוסט 2014). "After 11 years, date set for election of chief rabbis of Jerusalem". Jerusalem Post. נבדק ב-2015-07-12.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 8.0 8.1 Wagner, Matthew. 'Chief rabbi electing process tainted', Jeruslam Post, (January 6, 2010)
- ^ Ettinger, Yair (21 באוקטובר 2014). "After eleven year hiatus, Jerusalem has chief rabbis again". Haaretz. נבדק ב-2015-07-28.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ ברוך, עוזי (27 באוגוסט 2009). המועמד הציוני הנבחר: הרב אריה שטרן. Israel National News. נבדק ב-29 באוגוסט 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schlesinger, Barry. Involve clientele in choosing Jerusalem’s chief rabbi, ynet, (August 18, 2009)
- ^ "Amar, Stern voted as Jerusalem chief rabbis". Times of Israel. 21 באוקטובר 2014. נבדק ב-2015-07-06.
{{cite news}}: (עזרה)
