רבי נפתלי צבי יהודה ברלין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי נפתלי צבי יהודה ברלין
Naftali Tzvi Iehuda Berlin (ha-Natziv) 1a.jpg
לידה כ"ט בחשוון ה'תקע"ז
פטירה כ"ח באב ה'תרנ"ג (בגיל 76)
השתייכות רבנים מתנגדים, רבני רוסיה הלבנה
תחומי עיסוק תנ"ך, תלמוד, הלכה, אגדה, מדרשי הלכה, ארץ ישראל
תלמידיו

בניו, הרבנים חיים ברלין ומאיר בר-אילן והרבנים:

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, (כונה בפי בני דורו: ר' הירש לייב) (כ"ט בחשוון ה'תקע"ז, 20 בנובמבר 1816כ"ח באב ה'תרנ"ג, 10 באוגוסט 1893) הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.

תולדות חייו

נערותו

הנצי"ב היה בנו הבכור של הרב יעקב, שהיה סוחר ותלמיד חכם בעיר מיר. אביו היה מיוחס מצד אביו לרבי אלחנן מברלין, אשר כונה "ר' אלחנן בעל התוספות" מחמת בקיאותו הנפלאה בתורה, שהזכיר את בעלי התוספות.[1] מצד אימו הגיע ייחוסו עד רבי מאיר אייזנשטט, מחבר שו"ת פנים מאירות. רבי שלום שבדרון סיפר[2] כי בילדותו התקשה הנצי"ב בלימוד ואביו שקל לשולחו ללמוד מקצוע, ואז הילד בכה זמן רב עד שנפתחו בפניו שערי חכמה. יש מבני משפחת הנצי"ב המכחישים בתוקף את הסיפור[3], ובגרסה אחרת מספר רבי ברוך אפשטיין בספרו "מקור ברוך"[4], כי במהלך התקופה שלאחר נישואי הנצי"ב היו זמנים שבהם חש תחושות יאוש, וחשב לעבור לעיסוק במסחר, אולם באותו זמן קשר קשרים תורניים עם רבי דוד לוריא, דבר שעודד את רוחו מאוד. הרד"ל אף העניק לו הסכמה לחלק הראשון של ספרו "העמק שאלה" שיצא בשנת ה'תרט"ו.

בגיל 11 החל ללמוד בישיבת וולוז'ין, ובגיל 13 וחצי לקחו ר' יצחק מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין, כחתן לבתו ריינה-בתיה. עם נישואיו התמסר הנצי"ב להתעמקות בתורה במשך כעשרים וחמש שנים, והוא התבלט בשקידתו. בנו של הנצי"ב, הרב מאיר בר-אילן, מספר שבתחילה לא נודעה גדלותו המיוחדת של הנצי"ב עקב צניעותו. חליפת מכתבים בין הנצי"ב לבין הרד"ל היא זו שהעמידה את רבי יצחק מוולוז'ין על גדולתו[5]. משנת ה'תר"ז החל להעביר שיעורים בישיבת וולז'ין.

ראשות ישיבת וולוז'ין

כשנפטר חמיו בשנת ה'תר"ט התמנה חתנו הראשון, ר' אליעזר יצחק, לראש ישיבה, והנצי"ב מִשְנֶה לו. מותו בגיל צעיר של ר' אליעזר יצחק, בשנת ה'תרי"ג (1853), הביא להכתרתו של הנצי"ב כראש הישיבה. מתחרה על הנהגת הישיבה היה לו באותו זמן אבי שושלת בריסק, ר' יוסף דב בר סולובייצ'יק. השניים כיהנו זמן מה יחדיו, אך חילוקי הדעות והחיכוכים ביניהם היו רבים. הנצי"ב דגל בבקיאות ובפשטנות, ואילו ר' יוסף-דוב בפלפול ובחריפות. ארבעה מגדולי הרבנים באותו הדור, ביניהם ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, התערבו במחלוקת שנוצרה והעמידה בסכנה את קיום הישיבה, והכריעו לזכותו של הנצי"ב, שכיהן כראש ישיבה ראשי ור' יוסף דב משנה לו. במשך 12 שנה כיהנו יחד במתכונת זו, במהלכן פרצו מפעם לפעם מחלוקות בין תלמידי הנצי"ב לתלמידי ר' יוסף דב. לאחר כשתים עשרה שנה עזב ר' יוסף דב לצורך קבלת משרת הרבנות בבריסק דליטא, וכדי להוכיח שלא עזב על רקע המחלוקת ביניהם השיא את בנו הרב חיים לנכדת הנצי"ב (בת חתנו הרב רפאל שפירא). החל משנת ה'תרי"ג הנהיג את הישיבה, עד לסגירתה בשנת ה'תרנ"ב, ובה השקיע את כל מרצו, כפי שכתב:

בה כל חיי רוחי, וגם אין איש עמדי לשאת משאה

תחת הנהגת הנצי"ב התפרסם שמה של הישיבה עוד יותר, ומספר התלמידים בישיבה גדל ממאה ליותר מחמש מאות תלמידים. מקצת מאופייה של הישיבה השתקף ב"המתמיד" שכתב חיים נחמן ביאליק.

בשנת ה'תרל"א נפטרה אשתו ריינה בתיה, ממנה נולד בנו ר' חיים ברלין. לאחר מותה נשא הנצי"ב את בת אחותו, בתיה מרים אפשטיין, בתו של בעל ה"ערוך השולחן", רבי יחיאל מיכל אפשטיין, שהייתה צעירה ממנו בכשלושים שנה. לזוג נולדו שני הבנים: רבי יעקב ורבי מאיר ברלין (לימים בר-אילן).

בזקנותו, רצה מאוד לעלות לארץ ישראל, ועל כן ביקש למנות במקומו את בנו, ר' חיים, רבה של מוסקבה, אך חלק מהתלמידים התנגדו, כי רצו את הרב חיים סולובייצ'יק. תסיסה זו גרמה בסופו של דבר להלשנה לשלטונות על "תפקודה הלקוי" של הישיבה, שהביאה להתערבות שר ההשכלה הרוסי.

ישיבת וולוז'ין נסגרה בסופו של דבר בשל הלחץ הבלתי פוסק שהפעילו השלטונות הרוסיים על הנצי"ב. הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית, אך למעשה הוא הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שהוא כותב: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוקים"[6], אולם דבר זה לא סיפק את שר החינוך הרוסי, שדרש בה'תרנ"א (1891), שעות לימוד רבות ללימודי חול, משעה 9 בבוקר ועד שעה 3 אחר הצהריים, שלא יהיו לימודים בערב, שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום ושכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות[7]. לדרישות אלו לא יכול היה הנצי"ב להסכים, והישיבה נסגרה. עם סגירת הישיבה בשבט ה'תרנ"ב (פברואר 1892) גורשו גם ראשיה מהאזור. סגירת הישיבה, בה השקיע את כל כוחותיו במשך 38 שנים, הרעה את בריאותו, כמו גם הדאגה מהחובות על סך 9,000 רובל שהותירה. מצבו הגיע עד לשיתוק[דרוש מקור]. בריאותו הירודה מנעה ממנו להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. כעבור כשנה וחצי, בבוקר ביום חמישי כ"ח באב ה'תרנ"ג (10 באוגוסט 1893) נפטר בהיותו בוורשה. הוא נקבר למחרת בבית הקברות היהודי בוורשה[8]. מאוחר יותר נקבר לצדו בעל נכדתו ר' חיים סולובייצ'יק.

בנו ר' חיים ברלין שימש כרבה של מוסקבה וכשעלה לארץ ישראל לאחר פטירת אביו היה לרבה של קהילת הפרושים בירושלים לאחר פטירת ר' שמואל סלנט, ואילו בנו הרב מאיר בר-אילן, היה מדמויותיה הבולטות של הציונות הדתית וממנהיגיה. על שמו נקרא קיבוץ עין הנצי"ב ובו שלושה מעיינות על שמו, עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה.


תקופת חייו של רבי נפתלי צבי יהודה ברלין על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן

פעילותו בתנועת חיבת ציון

אוהל קבריהם של הנצי"ב מוולוזי'ן ור' חיים מבריסק בבית הקברות היהודי בוורשה

הנצי"ב רחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת חיבת ציון. הנצי"ב היה משוכנע כי ההתעוררות לעליה לארץ ישראל נובע מרצון השגחה עליונה לגאולת ישראל. הנצי"ב הדגיש את חשיבות האחדות, ויצא נגד הרבנים שקראו להבדל מן החילונים החלוצים, וכתב כי עצתם "קשה כחרבות לגוף האומה ולקיומה". לדעתו, חלה חובה להשתתף עם החילונים בנושא בנין ארץ ישראל. רעיונות אלה, המפוזרים בספריו, הביע בקיצור בשני מכתבים משנת תרמ"ו ששלח לאגודות "חובבי ציון"[9]. את העובדה המצערת מבחינתו שבראש בניין הארץ עומדים צעירים חילונים הקביל לעלייה בתקופת עזרא, שבה בין העולים היו מחללי שבת ונשואים לנוכריות.

אם אמנם לא חשב בתחילה הנצי"ב לפעול במסגרת התנועה, בשל עומס עבודת הישיבה, נמשך אט אט לתוך פעילות התנועה, עד שנבחר בועידת דרוסקניק (תרמ"ז) לאחד משלושת "הגבאים היועצים" להנהגת התנועה. בשלהי השנה הוציאו מכתב חוזר לכל רבני הקהילות בעניין העמדת קופות צדקה לשם איסוף כספים ליישוב ארץ ישראל. מתוקף תפקידו פעל הנצי"ב להחדרת ערכי הדת בתנועה. במכתביו קבל על "תקלות" שאבחן בפעילות התנועה, ולא אחת עורר את זעמם של מנהיגי התנועה החילונים. למשל, כאשר רצו להעמיד בראש התנועה את יהודה לייב פינסקר התנגד נמרצות בשל ריחוקו מהדת. בייחוד סערה רוחו בעקבות השמועות שנפוצו על התנהגותם החילונית של הבילויים מתיישבי גדרה. הנצי"ב דרש לפעול באמצעים נגדם, עד כדי הוצאתם מהמקום. לבסוף, חזר בו מדרישה זו.

בוועידת "חובבי ציון" בוילנא בשנת תרמ"ט, נבחר שוב לגבאי-יועץ. אותה שנה הייתה שנת שמיטה, והנצי"ב נמנה עם האוסרים את העבודה בשביעית באמצעות היתר המכירה. את נימוקיו ביאר ב"קונטרס דבר השמיטה". בראשית תרנ"א קרא במאמרו "אחרית כבראשית" להתגייס לעבודת היישוב אם בפעולה חומרית, בעבודת האדמה או בחרושת המעשה או במסחר, אם בפעולה רוחנית, היינו הדפסת ספרים מועילים לעניין הנשגב. כמו כן הדגיש את מחויבותם של גדולי ישראל לתהליך שיבת ציון.

כל פעילותו ב"חיבת ציון" התנהלה כולה מחוץ לכתלי הישיבה, כי הישיבה הייתה בעיניו קודש ללימוד תורה בלבד. לא לחינם הוקמו אגודות סתרים של חיבת ציון בישיבה שלו. הראשונה בשם "נס ציונה" שנוסדה בתרמ"ה (1885) שלא בידיעתו ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה אותה, והשנייה בשם "נצח ישראל" שנוסדה בתר"ן (1890) בידיעתו.

שיטתו בלימוד תורה

יוצאת דופן הייתה התעסקותו במדרשים התנאיים, כמו הספרי ובספרות הגאונים. את חיבורו החשוב "העמק שְאָלָה" כתב על ספר השאילתות של רב אחאי גאון. בשיטתו היה קרוב לבית מדרשו של הגאון מווילנה (שבהשפעתו נוסדה ישיבת וולוז'ין) וכמוהו עשה שימוש רב בהגהות נוסח. בעוד שהלימוד הישיבתי לעיתים מנותק מפסיקה הלכה למעשה, היה הנצי"ב מפורסם גם כמשיב תשובות הלכתיות.

בהקדמותיו הארוכות לכל אחד מחלקי "העמק שאלה" פורש הנצי"ב את שיטתו בלימוד. לימוד התורה עשוי, לדבריו, משני יסודות: הקבלה (המסורת) והפלפול. (בלשונו- "אש-דת", הדת היא המסורת, והאש היא הפלפול המשתלהב). הגאונים, מתוך קרבתם לתקופת התלמוד "כל דבריהם דברי קבלה". לעומתם הראשונים נזקקו להגיע לפירושיהם מתוך היקש שכלי ופלפול. בלימודו שילב את שתי הדרכים, חתר אל יסודות הגאונים והשלימם בסברות הראשונים, אגב השוואות, ובירור עומקן של סברות והלכות בשכלו הפשטני. את יסודותיו תמך תמיד בשאלתות, בה"ג והרי"ף. השיבה לראשונים הקדומים באה אצלו מתוך הכרה ברורה, כי בדבריהם יש לחפש את המפתח להבנת ההלכה כולה.

העיון בדברי הראשונים הקדומים הביא אותו לחקר נוסחאות ולחיפוש אחריהן, ובתחום זה התגלה כבעל חוש מדעי מפתיע. בחיפושיו אחר הנוסחא המדויקת ביותר של השאילתות, רכש לעצמו כתבי יד שונים ונדירים.

יוצא דופן היה עיסוקו במקרא. בכל יום הוא לימד בישיבה את פרשת השבוע, מה שהפך לימים לפירוש "העמק דבר". לימוד זה היה לחידוש כלפי הנהוג בישיבות אז. הוא קבע כללים לפיהם ניתן להסיק דברים מהמקרא. נאמן לשיטתו המחברת את החידושים המאוחרים לטקסטים הקדומים, הסמיך את דברי חז"ל במדרשי ההלכה והאגדה אל התורה שבכתב, על ידי דקדוקים לשוניים ועניינים. בפירושו לתורה הוא מתגלה כבלשן מובהק. על חיבור זה אמר לימים בנו הרב מאיר בר-אילן:

ספר הקובע ברכה בשיטה שלימה ומסודרת, בתכנית מהוקצעת ומעובדת על חיי עם ישראל מראשיתו ועד אחרית ימים

.

רעיונותיו מקוריים. בשיח על יהדות ומוסר חשוב הסברו על השם שניתן לספר בראשית - "ספר הישר", על היות האבות ישרים בדרכי העולם. בתיאור מגדל בבל הוא מציג חברה טוטליטרית, המבקשת להקים מגדל על מנת לאפשר תצפית ושליטה מהודקת על בני האדם. הוא מתאר כיצד חברה כזו תתפאר בשלום ובלכידות בתוכה, אבל למעשה תרדוף ותשפוך דמו של כל שיעז להתנגד.

כתביו

בחייו התפרסמו ספריו "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי ופירושו העמק דבר על התורה ורינה של תורה על שיר השירים. בנוסף, כתב שו"ת בשם "משיב דבר", וספר חידושים על הש"ס בשם "מרומי שדה" (על פי הפסוק: "ונפתלי על מרומי שדה", שופטים ה', י"ח) שיצאו לאור לאחר פטירתו. בניו, המוציאים לאור את השו"ת, סירבו לכתוב את תולדות אביהם בפתח הספר, מאחר שהוא ראה בסיפורי קורות רבנים ביטול תורה ועל כן "עצת היצר".

ספריו:

משפחתו

לנצי"ב היו חמישה ילדים. שלשה ילדים מאשתו הראשונה ריינה בתיה: רבי חיים ברלין, שרה רשא אשת רבי רפאל שפירא ודרייזל שנישאה אף היא לרבי רפאל שפירא לאחר פטירת אחותה, ושני בנים מאשתו השנייה מרים: בתו של הרב יחיאל מיכל אפשטיין ואחות הנצי"ב מיכלה: יעקב ברלין ומאיר (ברלין) בר-אילן.

מתלמידיו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. ישיבת וולוזין / הרב ד"ר שמואל ק. מירסקי, www.daat.ac.il
  2. "שאל אביך ויגדך", חלק ב', עמ' ט"ו. הסיפור מובא גם כאן בשם רבי ברוך בר ליבוביץ
  3. ר' יעקב קוסובסקי-שחור, צפונות י"ב, תמוז תשנ"א, עמוד קט
  4. חלק ד', עמוד תתמ"ב
  5. הרב מאיר בר-אילן ,'רבן של ישראל', עמ' 25
  6. שו"ת משיב דבר, א, סי' מ"ד בסוף העמוד.
  7. ברוך הלוי אפשטיין, מקור ברוך עמ' תתר"ג
  8. הרה"ג הגדול מו"ה נפתלי צבי יהודה ברלין ז"ל, הצפירה, 10 באוגוסט 1893.
  9. האחד נדפס ב"שיבת ציון", ח"ב, עמ' 5–6. השני נדפס ב"המגיד", תרמ"ז, גיליון 15