רובנו
   _%D0%A4%D0%B0%D1%81%D0%B0%D0%B4.JPG) | |
| פוטומונטז' של רובנו | |
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| אובלסט |
 רובנו |
| ראש העיר | ויקטור צ'איקה |
| תאריך ייסוד | 1283 |
| שטח | 58.24 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ צפיפות | 4,274 נפש לקמ"ר (2005) |
| קואורדינטות | 50°37′00″N 26°15′00″E / 50.6166666666667°N 26.25°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.city-adm.rv.ua | |
רוֹבְנוֹ (באוקראינית: Рівне, ריבְנֶה; ברוסית: Ровно; בפולנית: Równe, רוֹבְנֶה; ביידיש: ראָוונע) היא עיר בחבל ווהלין באוקראינה, במרכז מחוז רובנו שבצפון-מערב המדינה. אוכלוסייתה מונה כ-250,000 תושבים (2015).
היסטוריה
העיר נזכרת לראשונה ב-1283 כעיר בתוך נסיכות גליציה-ווהלין. מהמאה ה-14 חלק מליטא. מ-1492 כתוצאה מחוזה לובלין בתחומי פולין. בין השנים 1518–1621 נחלת נסיכי אוסטרוז'סקי, שמרכזם בעיר אוסטרוה. ב-1706 בכיבוש שוודי על ידי חיילותיו של קרל ה-12. מ-1723 נחלת נסיכי ליובומירסקי. ב-1793 בחלוקת פולין השלישית מצורפת לאימפריה הרוסית. באמצע המאה ה-19 בעיר נבנתה מסילת ברזל, שחיברה בין קייב, לבוב וברסט. הדבר הביא לפיתוח המואץ של המקום. בזמן מלחמת העולם הראשונה עברה מיד ליד, ותקופה אף שימשה כבירת הרפובליקה האוקראינית הלאומית ב-1919. לפי הסכם ריגה ב-1921 נמסרה לפולין.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, בעת שהוורמכט פלש לפולין, נכנס הצבא האדום למזרח פולין עד לנהר הבוג המערבי, בהתאם להסכמה עם הנאצים שהושגה בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, ווהלין סופחה לברית המועצות ורובנו נמצאה שוב בשלטון רוסי. רובנו ששימשה כבירה המנהלית של אוקראינה הכבושה (Reichskommissariat Ukraine) ובה שכן מטהו של המושל הנאצי (Reichskommissar) אריך קוך. בזמן הכיבוש הנאצי פעלו בעיר וסביבותיה גדודי פרטיזנים. ביניהם התפרסמו במיוחד מדבדב, מפקד הפרטיזנים, וקוזנצוב, סוכן ריגול, שהוכרזו כגיבורי ברית המועצות.
עם התהפכות גלגל המלחמה שבו הסובייטים וכבשו את ווהלין ב-5 בפברואר 1944 ורובנו נמצאה שוב תחת שלטון סובייטי.
בשנת 1991 עם התמוטטותה של ברית המועצות זכתה אוקראינה לעצמאות מלאה ורובנו נכללת ברפובליקה האוקראינית העצמאית.
יהודי רובנו
עד מלחמת העולם השנייה
.jpg)
היהודים נזכרים לראשונה ברובנו במסמכים ב-1566. ב-1704 נולד סמוך לעיר המנהיג החסידי המגיד ממזריטש (בעיירה לוקאטש), ושימש בה תקופה כדרשן. גם אחד מתלמידיו הידועים, רבי אריה לייב שרה'ס, נולד בעיר. לאחר מינוי הנסיך סטניסלב ליובומירסקי למושל, שעודד התיישבות יהודית הקהילה גדלה משמעותית. ב-1765 חיו בעיר 890 יהודים. בסוף המאה ה-18 החסידות זכתה להתפשטות ניכרת בין היהודים. בסוף המאה ה-18 ישב בעיר ר' לייב שרה'ס, תלמידו של המגיד ממזריץ'. ב-1847 היו בעיר 3,788 יהודים. בעקבות פיתוח העיר כמרכז רכבות, האוכלוסייה היהודית הגיע ל-13,780 ב-1897 (56% מהאוכלוסייה הכללית). העיר שימשה כמרכז לתנועת ההשכלה, ופעלו בה חדרים מתוקנים ברוח זו. כמו כן היו בעיר מוסדות יהודיים רבים. ב-1884 יהודים רבים נטלו חלק בארגון חובבי ציון. היהודים היו גם פעילים בשאר המפלגות, החל בתנועה הציונית וכלה בבונד. עם זאת, בשנת 1910 דווח ש"אין הציונים מאוחדים בהסתדרות ואין השפעתם ניכרת בעבודה הצבורית הרבה בעיר"[1].
בזמן מלחמת העולם הראשונה חייליו של סימון פטליורה ערכו פוגרום ביהודים, שבו נרצחו עשרות.
ב-1919 לאחר תחילת השלטון הפולני נפתח בעיר בית ספר תרבות ונפתחו עוד מוסדות של אותו ארגון. בעיר יצא עיתון אידי "ווליהנער לעבן" (חיי ווהלין). ב-1939 עם כניסת הצבא האדום נסגרו כל המוסדות היהודיים.
בשואה ולאחריה
בעיר רובנו חיו בערב מלחמת העולם השנייה 27 אלף יהודים, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 הגיע מספרם ל-30,000 עם הצטרפות יהודים, שברחו מעיירות סמוכות, אך אלפים מיהודי רובנו הצליחו להימלט מזרחה לעומק ברית המועצות בפינוי מזורז שאותו ניהל מזכיר המחוז של המפלגה הקומוניסטית. מיד עם כניסת הנאצים לרובנו ב-26 ביוני 1941 נרצחו כמה מאות מיהודי העיר, ביניהם הרב הראשי שמחה מה-יפית, ואלף אחרים נחטפו ברחוב ונורו. בחודשים שלאחר מכן, יולי ואוגוסט נרצחו אלפי אחרים. בסך הכל נרצחו מראשית הכיבוש כ-3000 יהודים. הנאצים הקימו ברובנו יודנראט.
ב-1 בספטמבר 1941 כוננו הגרמנים ברובנו את "נציבות הרייך אוקראינה", הבירה המינהלית של אוקראינה הכבושה. הנציב הנאצי של אוקראינה אריך קוך שרצה לזרז את טיהור העיר - שהייתה מושב הנציבות - מיהודים, הורה על השמדת למעלה משני שלישים מתושביה היהודים של רובנו. בימים 6 בנובמבר - 7 בנובמבר 1941, נרצחו בפקודתו כ-17,500 מיהודי רובנו. הרצח בוצע בירי לתוך בורות שהוכנו מראש ביער עצי אורן הנקרא יער סוסנקי המרוחק כ-6 ק"מ ממזרח לרובנו. כל זאת עוד לפני תחילת ההשמדה ההמונית של יהודי ווהלין שהחלה במאי 1942. בעקבות זאת, הצטרפו אחדים מיהודי רובנו לפרטיזנים. יהודי רובנו הנותרים, כ-500 איש, הוכנסו לגטו בסוף דצמבר 1941, חיו בתנאים קשים, סבלו מרדיפות והתעללויות ונאלצו לעבוד בעבודות כפייה.
במאי 1942 החלה ההשמדה הסופית של יהודי ווהלין בירי לתוך בורות. בשלב הראשון חוסלו ונרצחו האנשים שהוגדרו על ידי הנאצים כבלתי מועילים. בשלב השני, שהחל באמצע יולי, הגיע תורו לחיסול של גטו רובנו. בעיר זדולבונוב שבחבל רובנו פעל מהנדס גרמני בשם הרמן גרבה מנהל מפעלי הבניה של חברת הבניה הגרמנית שביצעה בווהלין עבודות בנייה עבור הורמכט ומינהלת הרכבות של הרייך, אשר הציל מהשמדה בתקופת השואה יהודים רבים ולימים הוכרז על ידי ארגון יד ושם כחסיד אומות העולם.
ב-11 ביולי 1942 ביקר את גרבה במשרדו מנהלו הגרמני מרובנו ומסר לו כי ב-13 ביולי תתבצע ה"אקציה" - הובלתם להשמדה של יהודי רובנו. לגרבה היו עובדים יהודים שהתגוררו בגטו רובנו. הוא הורה להם לצאת מיד לחופשה ולשוב ב-13 בחודש. מפיהם של עובדים אלה נודע ליודנראט של רובנו דבר האקציה המתקרבת ובגטו פשטה בהלה. אנשי היודנראט פנו למפקד האס דה (Sicherheitsdienst - מנגנון המודיעין של האס אס) ברובנו והוא הכחיש בתוקף כי עומדת להתבצע אקציה.
גרבה שהגיע לגטו רובנו במהלך האקציה כדי לחלץ את עובדיו היהודים העיד לימים על חיסול הגטו בפני בית הדין הבינלאומי בנירנברג, תיאר את האירוע:
- "יחידות אס אס ומיליציה (אוקראינית), בקבוצות של 4 - 6 אנשים, חדרו או ניסו לחדור לבתים. במקומות שבהם הדלתות והחלונות היו סגורים והתושבים לא פתחו לקול הדפיקות שברו אנשי האס אס או המיליציה את הדלתות והחלונות בקורות ובמוטת ברזל וחדרו לבתים...משפחות אחדות או קבוצות הסתגרו בבתים חזקים, הקימו בריקדות וחסמו את הפתחים, כך שאי אפשר היה לפרוץ בעזרת קורות או מוטות ברזל, אזי השתמשו ברימוני יד כדי לפתוח".[דרוש מקור: לציטטה]
התנגדות נואשת זו באה לאחר שיהודי רובנו הבינו בזכותו של גרבה כי האקציה מתקרבת ולכן יכלו לנקוט בצעדי התנגדות, דלים ככל שהיו.
רוב יהודי ווהלין הוצאו במרוכז מיישוביהם ונורו לתוך בורות מוכנים מראש ליד ישוביהם. יהודי רובנו לעומת זאת הובלו ברכבת 36 ק"מ לעיר קוסטופול ושם הושמדו. בזמן האקציה הצליחו צעירים אחדים להימלט ואחרים קפצו מן הרכבת שהובילה את יהודי העיר להשמדה. הנמלטים שוטטו ביערות כיחידים ובקבוצות ובהדרגה הצטרפו לקבוצות פרטיזנים סובייטיות.
ידיעה על חיסול גטו רובנו פורסמה בעולם בפברואר 1943[2].
בעת שחרור רובנו על ידי הצבא האדום, ב-5 בפברואר 1944, נותרו בה עשרות בודדות של יהודים בלבד. אך לעיר הגיעו ניצולים מעיירות שבסביבה שנמלטו מאימת הפרטיזנים האוקראינים הלאומנים שונאי היהודים. במרץ 1944 הסובייטים דווחו על חקירה של הרצח שבוצע על ידי הנאצים בעיר[3]. בעיר הוקמה, ברשות השלטונות, קהילה ונוסד בה בית כנסת ונעשו פעולות סיוע וסעד לניצולים. בעת ביצוע הרפטריאציה, החזרתם לתחומי פולין של האזרחים הפולנים מברית המועצות, בסתיו 1944, היו כבר בעיר 1,200 יהודים שרובם הוחזרו לפולין. חלק מן הניצולים מבין יהודי רובנו עלו דרך פולין לארץ ישראל לאחר המלחמה במסגרת הבריחה.
ב-1957 סגרו השלטונות הסובייטים את בית הכנסת האחרון. ב-1989 גרו בעיר 1,592 יהודים (לפי נתונים רשמיים). בשנות ה-90 הייתה הקהילה בפיקוח הרב וילהלם מז'טומיר. בדצמבר 2003 התמנה לרב העיר שניאור זלמן שניאורסון. לפי נתוני איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים יש בעיר כיום 4,000 יהודים. הקהילה נתמכת על ידי קרן רוהר.
לקריאה נוספת
- מחקרים
- שמואל ספקטור, שואת יהודי ווהלין, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1986.
- יצחק ארד תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1984.
- הערך: רובנה, האנציקלופדיה של השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תל אביב: הוצאת ספרית הפועלים, 1990, עמ' 1224 - 1225.
- תקוה פתל-כנעני, יהודי רובנה 1919–1945: חייה וקצה של קהילה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2012.
- מקורות וספרות יפה
- רובנה - ספר זיכרון, הוצאת ילקוט ווהלין וארגון יוצאי רובנה בישראל, 1956
- מנחם גלרנטר, הגמנסיה העברית תרבות ברובנה. הוצאת ועד בוגרי הגימנסיה, 1973.
- עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, 2002.
- ניתה פרילוק, "געגוע לעיר שחוצה אותה נהר"", בין רובנו לירושלים, "האומה", מס' 153, ספטמבר 2003, ע"ע 115–130
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רובנו |
אתר האינטרנט הרשמי של רובנו- הערך אודות רובנו באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
- ספר יזכור לקהילת לזכר רובנה, בספריית העיר ניו יורק, בית ספר יסודי סביון-גני יהודה, 1967
- אריה אבטיחי, ספר יזכור לקהילת רובנה - ספר זיכרון, בספריית העיר ניו יורק, הוצאת "ילקוט ווהלין", תשי"ז 1957
- על קהילת רובנו כיום, באתר איגוד הקהילות היהודיות במדינות החברות בחבר המדינות
- הכנות לפסח תשס"ט בקהילת רובנו, בארתר חב"ד און לין
- הצבא הרוסי עולה על רובנה, דבר, 4 בינואר 1944
- רובנו, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- רובנה ב אתר מרכז מורשת יהדות פולין
- לימור בן-אילן, על החינוך בגימנסיה "תרבות" ברובנו, באתר יד ושם
- אלכסנדר קרוגלוב (רו'), רובנה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1459–1461), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- הנאצים חיסלו, הסובייטים דכאו, המלחמה הבריחה: קהילת רובנו מנסה לשרוד
- רובנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ בציונות, העולם, 15 בספטמבר 1910
- ^ רובנו - יודנריין, הבוקר, 24 בפברואר 1943
- ^ החקירה בזוועת רובנו, הארץ, 31 במרץ 1944
