רולאן דה וו
רולאן גרן דה ווֹ (Roland Guérin de Vaux; 17 בדצמבר 1903 - 10 בספטמבר 1971) היה כומר דומיניקני צרפתי, שעמד בראש הצוות הראשון שחקר את מגילות ים המלח. הוא היה מנהל בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, אקול ביבליק במזרח ירושלים, ומונה לפקח על מחקר המגילות. הצוות שלו חפר באתר חורבת קומראן (1956-1951) ובמספר מערות ליד קומראן, צפונית-מערבית לים המלח.
תולדות חייו
דה ווֹ נולד בפריז בשנת 1903, הוסמך לכמורה ב-1929 והצטרף למסדר הדומיניקני מאוחר יותר באותה שנה. משנת 1934 עד מותו ב-1970 הוא התגורר בירושלים. בהתחלה למד ב"אקול ביבליק", ואחר כך לימד שם מקצועות שונים, ביניהם היסטוריה ופרשנות התנ"ך. משנת 1938 ועד 1953 היה העורך של Revue Biblique. הוא החל להתעניין במחקר ארכאולוגי, ולמד באופן עצמאי ממלומדים כמו ויליאם פוקסוול אולברייט, קתלין קניון ובנימין מזר. בשנת 1945 התמנה להיות מנהל בית הספר, והחזיק בתפקיד עד 1965. בשנת 1956, אף שלא היה מומחה באפיגרפיה, נעשה דה ווֹ העורך הראשי של פרסומי מגילות ים המלח, והיה אחראי על הוצאתם לאור של חמשת הכרכים הראשונים של "תגליות במדבר יהודה", המהדורות הרשמיות של המגילות. הוא נשא בתפקיד עד מותו בשנת 1971.[1]
ארכאולוגיה
דה ווֹ כבר התנסה במספר חפירות כאשר ג'רלד לנקסטר הרדינג, הממונה על עתיקות ירדן, פנה אליו בשנת 1949 וביקש לחקור מערה באזור ים המלח שנמצאו בה כמה מגילות. הוא היה אז מנהל בית הספר מזה ארבע שנים. במסגרת החפירות זכתה המערה בשם 'מערה מספר 1' - המערה הראשונה שהתגלו בה הטקסטים שהתפרסמו אחר כך בשם מגילות ים המלח.
הראשונה מבין חמש עונות החפירה בקומראן הסמוכה התחילה בדצמבר 1951. מלבד בחפירות קומראן, חפר דה ווֹ גם במערות מורבעת עם לנקסטר הרדינג בשנת 1952 ושם גילה, לראשונה, אגרות שנשלחו על ידי שמעון בר כוסיבה. בשנת 1958הוא חפר בעינות צוקים, כמה קילומטרים דרומית לקומראן. בין השנים 1946 ו-1960 הוא גם חזר מדי פעם לתל אל-פארעה (צפון).
במהלך העבודה של דה ווֹ בקומראן ובסביבתה נמצאו קטעי מגילות נוספות, ותגליות אלה משכו קבוצה קטנה של חוקרי מקרא צעירים לבוא ולעבוד עליהן. עם חוקרים אלה, שחלקם עבדו עשרות שנים על המגילות שהוקצו להם, נמנו ז'וזף מיליק, ג'ון מרקו אלגרו (John Marco Allegro) וג'ון סטרגנל (John Strugnell).
בין השנים 1961 ו-1963 עבד דה ווֹ עם קתלין קניון בחפירות בירושלים.
למרות ההתעניינות העולמית בחר דה ווֹ שלא לפרסם דו"ח ארכאולוגי מסכם על עבודתו בקומראן, אבל הוא הותיר אחריו רשימות למכביר, והן עובדו וקובצו לספר שפורסם בשנת 2003.
כתבים
לצד המאמרים הרבים שתרם דה ווֹ ל-Revue Biblique כשהיה עורכו, ולצד שני פרקים שכתב בכרך הראשון של Cambridge Ancient History, הוא נודע גם בזכות שתי העבודות הבאות.
ארכאולוגיה ומגילות ים המלח
בשנת 1959 נשא דה ווֹ את "הרצאות שווייך" (Schweich Lectures on Biblical Archaeology) באקדמיה הבריטית והציג את הניתוח שלו לאתר הארכאולוגי בקומראן. אלה היו מסקנותיו:
- האתר של קומראן, מלבד שימוש מוקדם בתקופת הברזל, היה מיושב משנת 135 לפני הספירה ועד אחרי שנת 73 לספירה. שנים אלה כללו שלוש תקופות שונות:
- תקופה I - עד רעידת האדמה ב-31 לפני הספירה
- תקופה II - משלטונו של ארכלאוס בשנת 4 לספירה עד החורבן בתחילת המרד הגדול ברומאים בשנת 68 לספירה
- תקופה III - הכיבוש הצבאי הרומי עד לקראת סוף המאה הראשונה
- המערות הסמוכות שהמגילות היו בהן, היו קשורות ליישוב בקומראן, כי בשני המקומות נמצאו חפצים דומים.
- האתר היה ביתה של כת יהודית הידועה בשם איסיים. תוכנן של המגילות משקף פעמים רבות את מה שידוע לנו על האיסיים מתוך דברי ההיסטוריון היהודי הקדום יוסף בן מתתיהו.
הרצאות אלו פורסמו בשם "ארכאולוגיה ומגילות ים המלח."
ישראל הקדומה
בשני הכרכים, "ישראל הקדומה כרך 1: מוסדות חברתיים" (1958) ו"ישראל הקדומה כרך 2: מוסדות דתיים" (1960), כתב דה ווֹ בהרחבה על מה שניתן ללמוד מן הארכאולוגיה על ישראל הקדומה.
דמותו בספר "ההונאה של מגילות ים המלח"
בספרם, "ההונאה של מגילות ים המלח" (The Dead Sea Scrolls Deception), מבקרים מייקל בייג'נט (Michael Baigent) וריצ'רד לי (Richard Leigh) את דה ווֹ בחריפות ומתארים אותו כאדם "אכזרי, צר אופקים, קנאי ונקמני", אנטישמי ופרו-פשיסטי.[2] הספר ספג ביקורת קשה מצד חוקרים הטוענים שהוא כולל בעיקר "רצף של שגיאות והצהרות המבוססות על מידע מוטעה".[3]
קישורים חיצוניים
- S. Trstensky, The Archaelogical Site of Qumran and the Personality of Roland de Vaux, The American Journal of Biblical Theology, 9(34), December 2008
הערות שוליים
- ^ Briend, Jacques, "Roland de Vaux", in Encyclopedia of the Dead Sea Scrolls, eds. Schiffman, Lawrence H. and VanderKam, James C., Oxford, 2000, Vol.1, מסת"ב 0-19-513796-5, 202-203.
- ^ Baigent, Michael; Richard Leigh (1993). The Dead Sea Scrolls Deception. Simon and Schuster. pp. 27–28. ISBN 0671797972.
- ^ Fitzmyer, Joseph A. (2000). The Dead Sea scrolls and Christian origins. Wm. B. Eerdmans Publishing. p. 43. ISBN 0802846505.