רועה צאן

מתוך המכלול
(הופנה מהדף רעיית צאן)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "רועה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו רועה (פירושונים).
רועה וצאנו ברומניה



רועה צאן או נוֹקֵד הוא אדם המטפל בצאן ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות בכלב רועים, בשטחי המרעה, באחו הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו.

רעיית צאן היא אחד המקצועות העתיקים ביותר. כבשים גודלו לשם שימוש בחלב, בבשרן ובצמר שלהן.

רועי צאן בתנ"ך

רעיית צאן כמקצוע מתוארת גם בתנ"ך ובייחוד בתורה. כינויים נוספים לרועי צאן בתנ"ך: אביר, אדיר - הרועה הממונה על עדר גדול שמועסקים בו רועים אחדים[1], ונוקד - בעל עדרים (מישע מלך מואב, ספר מלכים ב', פרק ג', פסוק ד'). הרועה הראשון המוזכר בתנ"ך הוא הבל[2]. כרועים שימשו בדרך כלל הבנים הצעירים במשפחה (כגון דוד המלך), אך אם לאב המשפחה לא היו בנים, בנות המשפחה (כגון רחל ובנות יתרו) רעו את הצאן[3]. יעקב שימש כרועה מקצועי ואף קיבל משכורת על עבודתו (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוקים ל"ט-מ'). לאנשים עשירים, בעלי עדרים גדולים, היו גם רועים שכירים, כמו הרועים של לוט ואברם (ספר בראשית, פרק י"ג, פסוק ז') ורועי נבל הכרמלי (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוקים ב'-ז'). הרועים התמודדו עם סכנות רבות, כפי שמתאר דוד את מעשי גבורתו לפני שאול (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ל"ד-ל"ו וכפי שעולה מספר תהלים, פרק כ"ג, פסוק ד'). חג הרועים הוא חג הגֵּז (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוקים ב'-ג').

מפרשות התורה וספרי הנביאים נראה כי מנהיגים אחדים בישראל קיבלו את הכשרתם בהנהגה בהיותם רועי צאן: משה[4]), דוד[5], עמוס הנביא[6] ואחרים.

במקומות שונים בתנ"ך נמשלו יחסי הקב"ה ועמו ליחסי רועה ועדרו: "ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני..." (ספר תהילים, פרק כ"ג, פסוקים א'-ב'), "כרועה עדרו ירעה" (ספר ישעיה, פרק מ', פסוק י"א). בהשאלה, הרועה הוא השליט, המושל, המנהיג: "אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל" (ספר שמואל ב', פרק ה', פסוק ב'), "כה אמר ה' על הרועים הרועים את עמי: אתם הפיצותם את צאני..." (ספר ירמיהו, פרק כ"ג, פסוקים א'-ד') וכן בספר יחזקאל, פרק ל"ד, פסוקים א'-ט"ז.

התורה מתייחסת לרועה שכיר, השומר על עדרי אחרים. אם התרשל הרועה בשמירה - ישלם לבעלים, אך אם השה נטרף - והרועה מביא שריד מבעל החיים כעדות והוכחה לכך שנטרף, הוא פטור מתשלום (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים ט'-י"ב), כפי שמתואר גם בספר עמוס, פרק ג', פסוק י"ב.

במסכתות הש"ס ישנן סוגיות נרחבות הדנות בדיני הרועים, במיוחד במסכת בבא קמא שבסדר נזיקין.


כלב רועים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלב רועים

כלב רועים מתאר תפקיד מסורתי שניתן למספר גזעי כלבים במשק הבית האנושי. המטלות הכללות בתפקיד זה מורכבות ומרובות: בנוסף לתפקיד הבסיסי שלהם לדאגה ושמירה על העדר מלוכד, עליהם אף להגן על העדר מפני שודדים וטורפים למיניהם כגון זאבים, וכן להיות בני לוויה במסעותיו הרבים והארוכים מחוץ לבית של הרועה. כלבי הרועים אשר נחשבים קלים לאילוף, מסוגלים אף להגיב לפקודה שניתנה מבעליהם ממרחק של חצי קילומטר. פקודות האילוף כוללות שריקות מיוחדות, תנועות ידיים ואף תנועות עיניים.

ראו גם

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0