שבילי אמונה
"שְׁבִילֵי אֱמוּנָה" הוא חיבור אקלקטי סביב נושאים שונים, שחובר על ידי רבי מאיר אבן אלדבי מהעיר טולדו ובן המאה ה־14. שם הספר ניתן על פי הפסוק "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי";[1][2] כמו כן, כותב המחבר בהקדמת ספרו ששמו נרמז בשם הספר על ידי גימטריה.[3]
מבנה ותכנים
סדר הפרקים
הספר בנוי בצורת נתיבים ושבילים – דרך מקובלת בזמנו בכתיבת ספרים. ניתן לדמות את הנתיבים לפרקים, ואת השבילים לסעיפים. בספר עשרה נתיבים:
- הנתיב הראשון מכיל שביל אחד, ובו הוא עוסק באמונת הבורא וייחודו. וביאור שמותיו.
- הנתיב השני מכיל ארבעה שבילים ובהם הוא עוסק באמונה של חידוש העולם, גלגליו, וכוכביהם.
- הנתיב השלישי מכיל שני שבילים, ובהם הוא עוסק ביצירת האדם ובת זוגו, הלכות נדה ומקווה וטבילה, וענייני הזיווג.
- הנתיב הרביעי מכיל שלושה שבילים ובהם הוא עוסק בשאלה כיצד נוצר האדם בבטן אמו, ותכונת האיברים שבגוף.
- הנתיב הששי מכיל שביל אחד ובו הוא עוסק בביאור מהות הנפש ופעולתה והשכל.
- הנתיב השביעי מכיל שביל אחד ובו הוא עוסק בהנהגת בריאות הנפש.
- הנתיב השמיני מכיל שביל אחד ובו הוא עוסק באמונה בתורה שבעל-פה.
- הנתיב התשיעי מכיל שביל אחד ובו הוא עוסק באמונה בגמול משמים.
- הנתיב העשירי מכיל שביל אחד ובו הוא עוסק באמונה בגאולה, בתחיית המתים ובעולם הבא.
נושאים ותחומי עיסוק
הספר מכיל נושאים מדעיים רבים שנחקרו על ידי אנשי התקופה, החל במדעי הטבע וכלה במדעי הרוח; אסטרונומיה, מטאורולוגיה, גאוגרפיה, פיזיקה, אנטומיה, פיזיולוגיה, פתולוגיה, רפואה, פילוסופיה ותאולוגיה. כמו כן, יש בו שילוב מעניין בין הקבלה לבין הפילוסופיה היוונית והערבית; ורבי מאיר אבן אלדבי שמיזג את שניהם יחדיו, מסמל תקופה ביניים מיוחדת של דעיכת העיסוק בפילוסופיה ותחילת העיסוק בקבלה.
ד"ר שמעון פדרבוש כתב על כך:[4]
ר' מאיר ב"ר יצחק אלדבי מטולידה הוא נציגה של הטיפוסי של ראשית המאה הארבע עשרה שבה היו עדין הוגיה פוסחים על שתי הסעיפים: הפילוסופיה והקבלה" למרות שהוא נטה לבכר את תורת הסוד בכל זאת מלא וגדוש הוא ספרו שבילי אמונה בליקוטים מהפילוסופים היונים והערבים...
התייחסות נוספת לכך היא של הרב חיים הירשנזון בספרו "תורת ארץ ישראל":[5][א]
לפשר בין הפיליסופיא והקבלה קם בדור הזה... רבינו מאיר ז״ל... בספרו שבילי אמונה על אשר המחלוקת בעכו ובארץ ישראל לא הביאה הרבה טוב גם לחכמת הקבלה... אשר המחזיקים בה בזו תלמידי חכמים את הרמב״ם ז״ל ודעמיה ונכוו בגחלתם... לזאת קם ר׳ מאיר אלדבי ז״ל בשנת הי״א ק״כ וישתדל בספרו ״שבילי אמונה״ לפשר בין הקבלה והפיליסופיא ולעשות שלום ביניהם, הספר הזה עשה רושם גדול בישראל ודורות הרבה היה לספר פופילערי וקנין העם עד שנדפס יותר מעשר פעמים... וספר זה ועוד ספרים כאלה היו הסבה להרבות השכלה בישראל, כי רוב משכילי ישראל עד היום הזה לא מבית הספר באו לחדרי השכלה רק דרך חלוני בית המדרש נכנסו למקום אשר נשקו ארעא ורקיע, וספרים כאלה אשר עיקרם אמונה ותורה ובהם קב חומטין של ההשכלה הראו להם את דרך ההשכלה וידיעות הציוניות וינהרו אחריהם...
כפי הנראה, תכליתו של הספר הייתה לספק לקוראיו ידע בסיסי והצצה למדעים אלה. פרופ' דב שוורץ כתב על כך:[6][ב]
עם קבוצת חכמים במחצית השנייה של המאה... נמנו שני הוגים שנטו לחבר כתבים אנציקלופידיסטיים אקלקטיים, הלא הם ר' מנחם בן זרח ור' מאיר אלדבי. הוגים אלה אספו מקורות מדעיים ועיוניים שונים, וצירפו אותם לכדי מסכתות מקיפות שחלקיהן תפורים זה לזה לפי כללי סיווג ומיון [...] ...מכוונים לתלמידי חכמים הרוצים לקנות תפיסה פילוסופית-מדעית מינימלית, ויועדו ככל הנראה להפוך לסדר לימוד עיוני שגרתי בבתי המדרש שבספרד.
תהליך הכתיבה
ביסוס ומקורות
מדבריו ניכר שעיין בספרי פילוסופיה ורפואה יווניים, שכן הוא מצטט אותם פעמים רבות; אך ניכר שעשה כן למורת רוחם של אנשי דורו. אף הוא עצמו מעיד על כך בחיבורו, ולאחר מכן כתב מה שנראה לו כתגלית ומתפרסמת בספרות התורנית. הוא טוען כי כתבי אריסטו הם גנבה ספרותית משלמה המלך, ואריסטו הטעה את העולם והתעטף באצטלא שאינה שלו.[7] בתגלית זו מצא פתח להתיר את העיסוק בפילוסופיה בתקופה שבה העיסוק בתחום זה לא נשא חן בעיני כל החכמים בספרד:[ג]
"את עוני אני מזכיר ואת חטאי אני מזכיר אמנם דרשתי המקרא הזה עת לעשות לה' הפרו תורתך לידע מה להשיב את אפיקורוס וכאשר חקרתי ודרשתי בספרים ההם הבינותי בהם מעט מזער ומצאתי בהם דברים נכונים למבין ורובם חולקים על האמת ותמהתי מאד על הדברים אשר מצאתי בהם... אכן נודע הדבר כי יסודי החכמות אשר ביד אדום וישמעאל הן הנה היו לבני ישראל והדברים האמתיים ההם כי לחמנו הם אבל דבריהם אשר בדו מלבם הם שקר וכחש וכזב ואולם אמרתי אני בלבי אחר אשר יגעתי ומצאתי הדברים ההם הנבונים והמפזרים בספריהם אלקטה נא לי הורד מבין החוח..."
בהקדמתו הוא מספר שליקט את דבריו מספרות אומות העולם, תרגם אותם, זיקק אותם והכניסם לספרו, ואין לו כוונה להתעטף בטלית שאינה שלו:[ד]
אלה הם עשרה הנתיבות. אשר הם מהחכמה שאובות. ולכן דבריהם עמוקים. ומדבש מתוקים. וראיותיהם חזקים. כי מספרים יקרים חברתים. ומלשונות זרים תרגמתים. ומחכמים מקובלים קבלתים כי לא מלבי ומחכמתי ושכלי. כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ואין רצוני להתגאות בטלית שאינו שלי.
למרות זאת, מספר חוקרים הגיבו ביקרו בחריפות את רבי מאיר אבן אלדבי על ייחוס המקורות כביכול לעצמו, החוקר ישעיהו ברגר מניו יורק כתב:[8] ”ר' מאיר אלדבי זה לקט רוב ספריו מספרים שונים והרבה פעמים ייחס דעות מחברים אחרים לעצמו אפילו במקום שאותם המחברים התפארו במקורותן של הדעות ההן”; גם החוקר יהודה אריה וואידה ביקר את ר' מאיר אבן אלדבי במילים:[9] ”על הפצתו של המאמר אין ידיעות בידי. אולם ר' מאיר אלדבי הקומפילאטור הידוע (אמצע המאה הי"ד) וכמנהגו לא ציין את המקור. גנבה ספרותית זו קובעת... ר' מאיר אלדבי לא פעם שלח יד בטקסט הנעתק בשנותו את סדר הדברים ואף ניסוח כמה פיסקאות בשפרו את הסגנון בתוספת ומגרעת, ומי יודע היום את צורתו האמיתית של הנוסח שהיה נגד עיניו”.
דעות אלו נדחו אפוא, על ידי חוקרים אחרים, כמו חוקר הספרות ברוך קרוא:[10] ”בספרות החדשה האשימו את אלדבי בגנבה ספרותית, אבל הוא חף מפשע זה; בימי הביניים בכלל לא הבדילו בבירור בין ספר מקורי לבין עיבוד ולקטנות. המושגים בדבר החיקוי והגנבה הספרותית שרווחו בימי הביניים בין אנשי מדע היו שונים ממושגינו אנו.”
זמן הכתיבה
מדברי ר' מאיר אבן אלדבי בסוף ספרו אנו למדים שתמה מלאכת חיבור הספר בשנת ה'ק"כ 1360. מתוכן הקדמתו נראה שהתחיל לכתוב ספר זה בהיותו בספרד, המשיך לכתבו בנדודיו, וסיימו בירושלים. כשכך הוא חותם את ספרו: ”ונשלם הספר הנותן אמרי שפר אשכול הכוס, בשנת ק"כ למניין. אחר ה' אלפים לבנין. ולמחזור ע"ד שנה תשיעית נקראת. ולמחזור חמה לכ"ד שנים נמנית בירושלים שבח לאל שוכן מעונה. בכל רגע ועונה. אשר נתן לעבדו חנינה.”
מהדורות
ספר שבילי אמונה נדפס לראשונה בעיר רִיוַא דִּטְרִינְטוֹ (Riva de-trento) בשנת שי"ט (1559). מאז נדפס הספר פעמים רבות,[ה] כשהמהדורה האחרונה יצאה בשנת תש"ן בתוספת ניקוד ופיסוק והקלה רבות על קריאת הספר. עם זאת, הספר לא במהדורה מדעית עם מקורות והשוואות לכתבי יד שלו שמצויים בספרייה הלאומית. פרופ' דב שוורץ סיכם את מאמרו על ספר זה במילים: ”מחקר מדוקדק של מקורות 'שבילי אמונה' וקל וחומר הוצאתו לאור במהדורה מדעית, עשויים להפרות את ידיעותינו בתחום תולדות הרעיונות וגילגוליהם במחשבה היהודית בשלהי ימי הביניים”.
השפעה
בהקדמת ספרו, התפלל המחבר שחיבורו ימצא חן בעיני כל מי שיקרא בספרו,[11] ואכן, מלבד תפוצתו הרחבה של ספר זה השפעתו ניכרת מאוד בז'אנר ספרות הסגולות היהודית, שבו ניתן למצוא את רוב הספרים העוסקים בנושאים אלה מעתיקים את דבריו לפעמים בהזכרת שמו ולפעמים בהשמטת שמו; לפעמים מכלי ראשון ולפעמים מכלי שני ושלישי. ואלה הם מעט מספרי הסגולות שליקטו מדבריו: "אמתחת בנימין", "ספר זכירה", "עובר אורח", "רפואה וחיים" (פלאג'י), "רפואה וחיים מירושלים", "רפאל המלאך", "ספר רפואות" (וינה תרפ"ז), "סגולות ישראל", "זכרון יעקב יוסף", "אמת ואמונה". בנוסף לאלה מצויים במחלקה לכתבי יד בספרייה הלאומית ספרים נוספים בכתב יד המצטטים ממנו בעיקר סגולות. היעב"ץ אף כתב הגהות על הספר.[5]
בכתב העת "לשוננו" של האקדמיה ללשון העברית נכתב על אודותיו[12]:
ר' מאיר אלדבי איש טולידו (1360)... כתב את החיבור "שבילי אמונה" שהיתה לו השפעה חזקה על כל היהודים המשכילים עד כמעט למאה הי"ט. בעיקרו הוא ספר תורות דתיות אך כולל גם חומר רבגוני מעניין"...
לקריאה נוספת
- דב שוורץ, לחקר מקורותיו של ספר 'שבילי אמונה' לר' מאיר אלדבי, סיני, קי"ד, ניסן תשנ"ד.
קישורים חיצוניים
- מאיר בן יצחק אלדבי, שבילי אמונה, דפוס ראשון (רִיוַא דִּטְרִינְטוֹ, שיט), באתר היברובוקס.
ביאורים
- ^ הציטוט המלא: "לפשר בין הפיליסופיא והקבלה קם בדור הזה בארץ ישראל מבני ספרד רבינו מאיר ז״ל בן החסיד ר׳ יצחק אלדבי ז״ל נכד הרא״ש ז״ל בספרו שבילי אמונה על אשר המחלוקת בעכו ובארץ ישראל לא הביאה הרבה טוב גם לחכמת הקבלה, אשר ממנה יצאה האש ומצאה קוצים להבעיר את הבערה, אשר המחזיקים בה בזו תלמידי חכמים את הרמב״ם ז״ל ודעמיה ונכוו בגחלתם, ורבים אשר היו את הרמב״ם ז״ל בזו את חכמת הרזים לגורא חמה נגדה לאמר בי משחתה בה, לזאת קם ר׳ מאיר אלדבי ז״ל בשנת הי״א ק״כ וישתדל בספרו ״שבילי אמונה״ לפשר בין הקבלה והפיליסופיא ולעשות שלום ביניהם, הספר הזה עשה רושם גדול בישראל ודורות הרבה היה לספר פופילערי וקנין העם עד שנדפס יותר מעשר פעמים, ור׳ יעב״ץ ז״ל עשה הגהות עליו, וספר זה ועוד ספרים כאלה היו הסבה להרבות השכלה בישראל, כי רוב משכילי ישראל עד היום הזה לא מבית הספר באו לחדרי השכלה רק דרך חלוני בית המדרש נכנסו למקום אשר נשקו ארעא ורקיע, וספרים כאלה אשר עיקרם אמונה ותורה ובהם קב חומטין של ההשכלה הראו להם את דרך ההשכלה וידיעות הציוניות וינהרו אחריהם..."
- ^ הציטוט המלא: "עם קבוצת חכמים במחצית השנייה של המאה הי"ד שנתיחסה בשורשיה לרשב"א ולחוגו הרעיוני מחד גיסא ולרא"ש מאידך גיסא נמנו שני הוגים שנטו לחבר כתבים אנציקלופידיסטיים אקלקטיים, הלא הם ר' מנחם בן זרח ור' מאיר אלדבי. הוגים אלה אספו מקורות מדעיים ועיוניים שונים, וצירפו אותם לכדי מסכתות מקיפות שחלקיהן תפורים זה לזה לפי כללי סיווג ומיון [...] החיבורים 'צדה לדרך' לר' מנחם בן זרח ו'שבילי אמונה' לר' מאיר אלדבי מכוונים לתלמידי חכמים הרוצים לקנות תפיסה פילוסופית-מדעית מינימלית, ויועדו ככל הנראה להפוך לסדר לימוד עיוני שגרתי בבתי המדרש שבספרד."
- ^ והנה תשובתו בצדו ולא אכחד מהשואל ואהיה נקי מה' ומישראל כי בהיותי הוגה בתורתנו התמימה ראה ראיתי קצת מחברי המתפלספים שהסיחו דברים כלפי רבותינו זכרונם לברכה ויאמרו דברים אשר לא כן ויהי ריב ביני ובינם והוכחתי אותם בכל מה שכתבתי כנגדם בסמוך. ותשובתם לי הייתה מילתא אלבישהו יקירא ואשר לא יבין הדבר ולא ידע מה טובו יעשה עצמו כשונאהו ולא אהבו כאשר עושה החתול בראותו הבשר גבוה מאד עד שלא יכול להגיעו יאמר מסריח הוא כן הם התלמידים ששונאין ומקנטרין לחכמי המחקר וללומדים בספריהם על אשר לא ידעו מה טיבם זאת הייתה תשובתם אשר השיבוני. ובשמעי הדברים האלה בלהות בעתתני ורוח קנאה הציקתני ונתעוררתי ללמוד בספרי החיצונים ההם ימים מועטים עם היות שידעתי בעצמי שעשיתי בזה עון אשר חטאתי את עוני אני מזכיר ואת חטאי אני מזכיר אמנם דרשתי המקרא הזה עת לעשות לה' הפרו תורתך לידע מה להשיב את אפיקורוס וכאשר חקרתי ודרשתי בספרים ההם הבינותי בהם מעט מזער ומצאתי בהם דברים נכונים למבין ורובם חולקים על האמת ותמהתי מאד על הדברים אשר מצאתי בהם יען כי בתחלה חשבתי כי אין בפיהם נכונה אחרי אשר הרחיקונו הם חז"ל ואשתומם בזה ימים ואמרתי על זה מי נתן כהן בבית הקברות עד שראיתי כתוב בספר כי כאשר גלה יכניה מלך יהודה וגלו עמו סנהדרין וחכמי ישראל שנאמר בהם החרש והמסגר אלף ודרשו רז"ל החרש בשעה שפותח הם כלם חרשים ובשעה שהוא סוגר אין פותח ואז למדו מחכמתם חכמי יון והם הדברים האמתיים המפוזרים בספרי חכמי המחקר אמנם כללו הם עמהם דברים רבים ועצומים משקריהם שהם סותרין דברי רז"ל כי מה שלא למדו מהם לא יכלו לעמוד בו על האמת ולולי שארז"ל כי כל דבר שהוא חשוב אינו בטל אפילו באלף הייתי אומר כי הדברים האמתיים ההם היו בטלים ברוב השקרים שמערבים ביניהם ואולם כבר פסקו רז"ל ואזלינן בתר רובא ולכן מנעונו מהם. מצאתי כתוב כי ארסטו היוני אשר כל חכמי המחקר נגררים אחריו ושואבים מספריו שהיה רבו של אלכסנדרוס מקדון שמלך על כל העולם וכאשר כבש אלכסנדרוס ירושלים השליט לארסטו רוב על אוצר שלמה עליו השלום ואז חקר ודרש על ספרי שלמה ולקחם והעתיקם על שמו והוסיף הוא טעיות משלו ואז גנז הספרים של שלמה כדי להטעות העולם שארסטו עצמו חיברם משיקול דעתו. ובראותי אני המחבר את הדברים האלה שמצאתי עלץ לבי בה' ואמרה אכן נודע הדבר כי יסודי החכמות אשר ביד אדום וישמעאל הן הנה היו לבני ישראל והדברים האמתיים ההם כי לחמנו הם אבל דבריהם אשר בדו מלבם הם שקר וכחש וכזב ואולם אמרתי אני בלבי אחר אשר יגעתי ומצאתי הדברים ההם הנבונים והמפזרים בספריהם אלקטה נא לי הורד מבין החוח והיה לי לזיכרון יען שלא אצא בידיים ריקניות ורמון מצאתי תוכו אכלתי קליפתו זרקתי וזה העירני לחבר זה הספר ולכן כתבתי בו מה שלקטתי מספרי חכמי המחקר וקודשא בריך הוא ליבא בעי...
- ^ הציטוט המלא: "אלה הם עשרה הנתיבות. אשר הם מהחכמה שאובות. ולכן דבריהם עמוקים. ומדבש מתוקים. וראיותיהם חזקים. כי מספרים יקרים חברתים. ומלשונות זרים תרגמתים. ומחכמים מקובלים קבלתים כי לא מלבי ומחכמתי ושכלי. כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ואין רצוני להתגאות בטלית שאינו שלי. ואני רק מאומה לא אדע. בכל חכמה ומדע. וגלוי וידוע לפני הבונה בשמים עליות. אשר בוחן לבות וכליות. כי אין כונתי בחבורי זה הספר להתגדר בו, ולא להקרא שמי בקרבו, כי אם יען שהשכחה מצויה. וגם שהמחברים האריכו בראיה. ולא השיגה ידי להעתיק הספרים ההם. אשר למדתי בהם. ואומרה אלקטה נא ואספתי באמרים אחרי הקוצרים. שנים שלשה גרגרים בראשי אמירים. מספרי אותם המחברים. ואמרתי אני בלבי לכתוב אלה הדברים. למען יהי לי למזכרת. ואשמרה אותם משמרת. ואם אמצא סברא נאה. שהמחברים הניחוה לפיאה. אלקטנה לו לארוחה. עד לא תהיה שכוחה. ואחבר הספר הזה ואחבר הספר הזה כמצות המדבר אלי."
- ^ אמסטרדם – שפ"ז, תס"ז; נאווי דוואהר – תקמ"ד, תקנ"א; לבוב – תקס"א; וילנא – תקע"ח; סאדליקוב – תקצ"ב; למברג – תרי"ט; לבוב – תרי"ז, תרכ"ג, תרל"ד; ורשא – תרמ"ז; לבוב – תרמ"ט, תרס"ט;
הערות שוליים
- ^ בתחילת ההקדמה לספרו.
- ^ ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק ל'
- ^ זה לשונו: "ואעידה לי עדים נאמנים על זה. כי אני חברתי הביאור הזה. ושם הספר יגלה כי מאיר ע"ה בגימטריא עולה"; אך דבריו אינם ברורים.
- ^ שמעון פדרבוש, הרמב"ם תורתו ואישיותו, עמ' 117.
- ^ 5.0 5.1 חיים הירשנזון, תורת ארץ ישראל, עמ' כ"ט.
- ^ דב שוורץ, לחקר מקורותיו של ספר שבילי אמונה, סיני, כרך קי"ד, עמוד עז.
- ^ הציטוט להלן הוא מהנתיב השמיני. הציטוט על אודות גנבת חכמתיו של שלמה על ידי אריסטו כתוב בספרים רבים לרוב באותו נוסח שכתב רבי מאיר אבן אלדבי, מה שלא מותיר ספק על כך שהוא המקור.
- ^ קובץ הצופה לחכמת ישראל, כרך יב, עמ' 229.
- ^ קבץ על יד, כרך ט"ו, עמ' ק"ז.
- ^ בספרו "תולדות ספרות ישראל", עמ' 137.
- ^ כך לשונו שם: "ועוד אני מבקש בתפלה מאת נורא עלילה. שיתנוני ולחבורי זה לחן ולרחמים בעיני כל היקומים ובעיני כל אשר בספר הזה יקרא. ויהיה לו משגב לעתות בצרה".
- ^ לשוננו, כרכים 8–10, עמ' 308.
