שושנה רזיאל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שושנה רזיאל
לידה 11 בנובמבר 1917
פטירה 23 במרץ 2010
מקום קבורה הר המנוחות שבירושלים
מקום מגורים ירושלים
ידועה בשל תרומתה לחינוך
מקצוע מורה ומחנכת
בן זוג דוד רזיאל

שושנה רזיאל (כ"ו בחשון ה'תרע"ח, 11 בנובמבר 1917 - ח' בניסן תש"ע, 23 במרץ 2010) הייתה אלמנתו ומשמרת זכרו של דוד רזיאל, לוחמת האצ"ל, ואשת חינוך. יקירת ירושלים.

ביוגרפיה

נולדה כבת זקונים להוריה, חיים וחנה שפיצר, ודור שביעי בירושלים. אביה הוא בנו של שמואל זנוויל שפיצר, מעסקני היישוב הישן ומבוני שכונות ירושלים. אמה היא בתו של הרב צבי אשר כהנא שפירא, נצר למשפחת ריבלין.
אמה ייסדה את בית הספר תלמוד תורה לבנות החרדים בשכונת הבוכרים שנודע בשם בית ספר "שפיצר" אשר שפת ההוראה בו הייתה עברית והייתה חלוצת החינוך לבנות חרדיות.
את לימודיה בבית הספר ובסמינר התחילה בגיל מוקדם, מפני שאמה דרשה זאת ממנה.
שושנה הגיעה לשרת באצ"ל לאחר ששמעה על הארגון מפנינה הורן, חברתה לסמינר.
במרוצת הזמן, הכירה את דוד רזיאל דרך הארגון באביב 1932, בהיותה בת 14 וחצי, ונישאה לו בי"ג ניסן תרצ"ח, 14 באפריל 1938. לפני חתונתם, שושנה קיבלה מדוד אקדח אישי וספר תנ"ך ובו הקדשה ”עוד אבנך ונבנית” (ספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק ג').
לאחר חתונתם, התגוררו בחדרי מסתור בתל אביב, ושושנה הסתירה את נישואיה על ידי כך ששמרה על שם משפחת הוריה ונשארה בבדידות בביתה שאיש לא הוזמן אליו, מלבד חברי מפקדת אצ"ל.
זאת משום שדוד היה מבכירי המבוקשים של הבולשת הבריטית ושמר בסוד על נישואיו על מנת שהאנגלים לא יעצרו את שושנה.
דוד יצא למשימתו האחרונה מטעם האצ"ל[1] לחבניה שבעיראק בכ' אייר ה'תש"א, 17 במאי 1941 וממנה לא שב. שושנה נותרה אלמנה בגיל 21 לאחר שלוש שנות נישואין, כאשר היא בחודש הראשון להריונה.
את בנה היא ילדה בבית החולים הדסה בירושלים, אולם התינוק נפטר ביומו השני בבית החולים. מאז מותו של דוד, לא התחתנה שושנה ולא נולדו לה ילדים.

שושנה הלכה לעולמה בשנת 2010, בת 92 הייתה במותה. היא הובאה לקבורה בהר המנוחות בירושלים.[2]

המאבק להעלאת עצמות

רזיאל נקבר בבית הקברות הצבאי הבריטי בחבניה.[3]
כבר ביום השנה הראשון לנפילתו נסעה שושנה עם יצחק ברמן לעלות לקבר בעלה. על מצבתו נכתב השם 'בן משה'.
שושנה דרשה מהבריטים להתקין מצבה חדשה שעליה יכתב דוד רזיאל. הבריטים קיימו את דרישתה אך סירבו להעביר את ארונו לארץ בטענה שלפי החוק הצבאי החללים נטמנים במקום נפילתם.
שושנה עמדה איתנה בדרישתה ובדצמבר 1955 הרשתה ממשלת עיראק להעביר את גופתו לקפריסין, שהייתה אף היא באותה התקופה תחת שלטון בריטי.
כל שנה הקפידה שושנה לפקוד את קברו של רזיאל בקפריסין.
במארס 1961, לאחר שקפריסין זכתה בעצמאותה ניאות הארכיבישוף מקריוס להעלות את עצמותיו של דוד לקבורה בארץ ישראל.
אביו של רזיאל, מרדכי רזיאל[4], רצה לטמון את בנו בחלקת הקבר המשפחתית בסנהדריה, ליד קבר אמו בלומה, אך שושנה נאבקה על כך שדוד ייקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל.
כשהגיע ארונו של דוד ארצה נערכה לו הלוויה צבאית ממלכתית והוענקה לו דרגת אלוף לאחר מותו.

פעילות באצ"ל

שושנה שירתה שש שנים באצ"ל. שושנה הייתה מפקדת פלוגת בנות ואף נאסרה על ידי הבריטים ב-1944 והייתה כלואה בבית הסוהר לנשים בבית לחם.[5]
לאחר שחרורה מהכלא, יצאה רזיאל מטעם האצ"ל לשליחות הסברה בארצות הברית ועמדה בראש מחלקת הכספים בשלוחת פאריס.

פעילות חינוכית

שושנה הייתה מחנכת אשר נקטה גישות פורצות דרך בציבור הדתי-ציוני.
לאחר סיום מלחמת העצמאות, שושנה ייסדה בקטמון את בית הספר 'יהודה הלוי'[6] שנפתח לבנות מכל העדות ואותו היא ניהלה במשך ארבעים שנה.
שושנה חוללה מהפכה כאשר חינכה את הבנות להכשרה מקצועית בתחומי משלח יד, כלכלת בית, אמנויות ומוזיקה. בנוסף, החלטתה לצרף בנים לשיעורים משותפים בבית הספר הרעידה את אמות הספים, אך שושנה לא נרתעה והמשיכה בדרכה. בשנת תשנ"ח 1998 זכתה בתואר יקיר העיר ירושלים[7] על תרומתה החינוכית לעיר.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0