שיוט (תעופה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מטוס בואינג 747 בשיוט בגובה רב.

שיוט בתעופה הוא שלב הטיסה הארוך והעיקרי, שמגיע לאחר שלב הטיפוס, ובו כלי הטיס טס בתנאים (בגובה, מהירות וכוח מנוע) קבועים ולאורך זמן. בשיוט כל הכוחות הפועלים על המטוס נמצאים במצב של איזון, הגרר שווה לדחף והעילוי שווה למשקל. שיוט מתוכנן בדרך כלל לביצועים מיטביים בהתאם לדרישות המשימה.

מאפיינים

שיוט הוא השלב הארוך בטיסה, ועל כן הוא גם השלב הכי משמעותי לביצוע המשימה הספציפית של הכלי הטיס. בדרך כלל ביצועי המטוס העיקריים בשיוט הם משך טיסה, מהירות וטווח. ישנם פרופילי טיסה שונים המשתמשים באיזונים שונים בביצועים הללו לטובת דרישות המשימה. לדוגמה, מטוס שאמור לסוב סביב נקודה אחת למשך זמן מירבי יבחר פרופיל טיסה שיקנה לו את היעילות המירבית שריפת הדלק יחסית לזמן אבל יקריב את הטווח והמהירות; במצב שבו נדרש טווח רב ייבחר פרופיל שיקנה למטוס את היעילות המירבית של נצילות דלק יחסית למרחק אבל יקריב את המהירות ומשך הטיסה המירבי; ובמקרה וישנה דרישה להגיע למטרה במהירות המירבית הפרופיל שיבחר יקריב טווח וסיבולת באוויר לטובת מהירות מירבית.

הגורמים העיקריים המשפיעים על ביצועי שיוט של כלי טיס הם הגרר על כל מרכיביו, ביצועי המנוע, עתודת הדלק של המטוס ומשקלו.

גבהי שיוט

עם העלייה בגובה ישנה ירידה ניכרת בגרר הטפילי בגלל שהאוויר דליל יותר ולכן מתנגד פחות לתנועת כלי הטיס. אי לכך, לרוב ביצועי המטוס נהיים יעילים יותר ככל שעולים גבוה יותר. אבל בתלות בביצועי המנוע ודרישות משימה שונות כלי הטיס יכול לשייט גם בגהים נמוכים יותר. מרבית מטוסי הנוסעים הסילוניים משייטים בגבהים של 20,000-40,000 רגל (6,000 עד 12,000 מטר) בהם ביצועי מנועי הטורבו-מניפה מקנים להם את הביצועים המיטביים יחסית לטווח שלהם.

שיוט על קולי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיוט על-קולי

מיעוט מטוסים מסוגל לשייט לאורך זמן במהירות על קולית בשל גורמים שונים בהם עליית הגרר הדרמטית במהירות עבר-קולית. לרוב מטוסים בעלי יכולות שיוט על קולי טסים במהירויות של מעל למאך 2 מכיוון ששם הגרר יורד משמעותית והמטוס יכול לשייט ביעילות, לעיתים גם ללא מבער אחורי שמבזבז הרבה מאד דלק. עם זאת, יעילות מטוסי נוסעים מודרניים וכן ההגבלות על רעשי הבום העל-קולי בתעופה האזרחית מונעים שימוש נרחב בכלי טיס אלה.

שיוט-טיפוס

במטוסים המשתמשים במנועי בערה פנימית המטוס צריך לשאת עתודות דלק. עם המשך השיוט הדלק מנוצל וכמותו הכוללת פוחתת ולכן משתנה משקל המטוס והוא נוטה לטפס במתינות תוך כדי שיוט, מה שנקרא שיוט-טיפוס. בתעופה בגלל בקרה הדוקה על נתיבי וגבהי הטיסה לטובת שמירה על הפרדה בטוחה, לעיתים לא ניתן לאפשר טיסה בשיוט-טיפוס. במקום זאת המטוס ישמור על הגובה שהוקצה לו ויבקש עלייה לגובה בשלבים, אם מתאפשר. הדבר מקטין בהדרגה את נצילות הדלק של המטוס, מכיוון שבשביל למנוע טיפוס המטוס צריך להקטין את העילוי בעזרת הקטנת מהירותו על ידי הקטנת דחף המנוע שעתה לא יפעל באזור העבודה היעיל שלו. לחילופין המטוס יצתרך להוריד אף, במצב זה המטוס יאיץ אבל יבזבז יותר דלק על התמודדות עם גרר.

ראו גם

שלבי טיסה

קישורים חיצוניים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0