שלמה רובין
| לידה | כב בניסן תקפ"ג |
|---|---|
| פטירה | כג בשבט תר"ע |
ד"ר שלמה רוּבִּין (בכתיב יידי: ראָבין; 3 באפריל 1823, דולינה – 1 בינואר 1910, קרקוב) היה מראשי תנועת ההשכלה בגליציה, סופר עברי פורה ומתרגם לעברית של ספרי מדע פופולרי רבים, ספרי הגות וספרים קלאסיים.
ביוגרפיה
רובין נולד למשפחה חסידית, נכד לרבי מתתיהו, מחבר "ברכת דוד", שהיה רב בדולינה עשרות שנים שימש כאדמו"ר חסידי. בילדותו קיבל שלמה חינוך חסידי-מסורתי, נמנה עם חסידיו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, וקיבל סמיכה לרבנות בגיל צעיר. בהיותו בן 17 התחתן, ומשפחת אביו, שהועידה אותו לשמש כרב, אירגנה לו משרת רבנות בעיר חודרוב; אך רובין סירב להצעה והעדיף לרכוש השכלה כללית. לשם כך הפך לסוחר בשעות היום, כששעות הלילה הוקדשו ללימודים. אחרי חמש שנים של מסחר איבד את רכושו, ונסע ללמברג (לבוב), שם למד בבית ספר למסחר שפות שונות: לטינית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית.[1]
אחרי לימודי השפות שימש כמורה פרטי ללימודי גרמנית ועברית בבולחוב, מתוך עוני ומחסור. גויס לצבא בניגוד לרצונו, ושם סבל כשנתיים עד שחרורו. משם הלך לז'ורַבנה ומסר שיעורים פרטיים בגרמנית וצרפתית, ושם כתב את מאמרו "קורי עכביש" התוקף את תנועת החסידות. השמועה על כתיבת המאמר גרמה לקרע בינו לבין הקהילה היהודית בעיר, והוא איבד את מקור פרנסתו. הפחד מפני נזקים אפשריים גרם לכך שלא ידפיס את המאמר, והוא העלה אותו באש.
רדיפות החסידים נגדו לא פסקו, והוא נאלץ לעקור לרומניה. התגורר בעיר גאלאץ, והתחיל לעסוק כסופר לעיתונים בשעות הלילה וכרואה חשבון במשרד בשעות היום. בתקופה זו התחיל לפרסם מאמרים בכתב העת "המגיד".
בשנת 1859 איבד את משרתו בגאלאץ, ואז שב לגליציה והתמנה מטעם הממשלה למנהל בית הספר בבולחוב. במשרה זו כיהן למשך חמש שנים, עד שרדיפות החסידים אילצוהו לעקור מגליציה, והוא עבר לאיטליה. באיטליה התפרנס כמורה פרטי בבית עשיר מקומי, ועסק במקביל בתרגום ספריהם של יהודה אריה ממודנה ויהודה אברבנאל.
כעבור זמן עבר לטגנרוג (Taganrog) שברוסיה, ושימש כמורה פרטי לבנו של יעקב פוליאקוב. אחרי שנתיים נסע עם יעקב זה לווינה, שם פרסם את ספרו "שפינוזה והרמב"ם", שעליו קיבל ב-1868 תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת גטינגן, ומאז חתם את שמו "דוקטור רובין". בווינה הכיר את פרץ סמולנסקין, והבטיח לכתוב לו מדי שנה מאמר לכתב העת "השחר".
משנת 1895 ועד מותו התגורר בקרקוב, ובה הרבה לכתוב ספרים ומאמרים, ולתרגם ספרים קלאסיים.
נולדו לו שני בנים ושתי בנות, וכולם מתו בחייו.
דעות ופולמוסים
רובין סבר, בדומה למשכילים אחרים בני דורו, שאמונותיהם של חז"ל היו רציונליות, ושהן תואמות לידיעות שהמדע השיג בזמנם. את דעתו זו פרסם והוכיח בכמה מספריו, שבהם הוא טוען שחז"ל ידעו ידיעות מדעיות רבות, ואף תגליות מאוחרות כבר היו ידועות להם.
בנוסף, כמעריץ של הפנתאיזם של ברוך שפינוזה ושל משנתו הפילוסופית של שפינוזה בכלל, סבר רובין שאף אמונותיהם של חז"ל עולות בקנה אחד עם עמדות אלו. את דעתו זו הביע רובין בספרים שונים, והתפלמס בה עם שד"ל במאמר מיוחד בשם "תשובה ניצחת", בו הוא טוען ש"ספרי אחינו הפילוסוף ברוך די שפינוזה ז"ל בנויים על יסודי חכמת ותורת עמינו, כעדות כל חכמי ישראל והאומות".
על תורת הקבלה סבר רובין, שהיא הובאה לארץ ישראל מהודו על ידי חיילי צבאו של אלכסנדר מוקדון בתקופת בית שני.
עמדותיו אלו נתקלו בהתנגדות, הן מצד רבים מחוגי המשכילים, ובעיקר מצד האורתודוקסים, שהתנגדו למגמת השוואת אמונות היסוד של היהדות לדעות המקובלות על ידם כפסולות.
רובין נמנה בין חברי תנועת חיבת ציון מיסודו של הרב צבי הירש קלישר, ושימש כגבאי החברה בווינה.
מספריו
רובין הרבה לכתוב מאמרים בכתבי העת, ואת החשובים שבהם הדפיס בספרים. כך, רבים מהספרים ברשימה להלן, הם ספרונים בני כ-15–40 עמודים בלבד.
- ספר המדות, וינה: 1854 – משלי חכמה עממיים מתורגמים לעברית בתוספת הערות בדקדוק.
- מורה נבוכים החדש, וינה: 1856 – מספרי שפינוזה מתורגמים לעברית בתוספת מבוא והקדמה לתולדות חיי שפינוזה.
- תשובה נצחת, לבוב: 1859 – תשובה לביקורת שד"ל על שפינוזה בספרו "בית האוצר" לשכה א.
- גאון יהודה וירושלים, וינה: 1870 – תיאור בגדי היהודים בימי קדם.
- סוד הספירות, וינה: 1873 – מחקר אודות הספירות והשוואתם למסורות עמים אחרים.
- מנחם הבבלי, וינה: 1873 – דעות הפרסיים הקדומים ושאר עובדי אלילים המוזכרים בדברי חז"ל.
- ספר יצירה, וינה: 1874 – מאגיה קדומה.
- מחלות המות, וינה: 1877.
- תהלת הכסילים, מעובד לפי ספרו של ארסמוס מרוטרדם, Moriae Encomium ("שבחי הסכלות").
- בירוסי הכשדי, וינה: 1882 – ארכאולוגיה בבלית.
- ארץ העברים, וינה: 1883.
- מעשה מרכבה, וינה: 1883–1884 – ביאור למעשה מרכבה של יחזקאל ברוח ההשכלה.
- מעשה תעתועים, וינה: 1887 – ביאור מקורם של אמונות טפלות אצל היהודים ואצל עמים אחרים.
- יסוד מסתרי העכו"ם וחכמת הקבלה, וינה: 1888.
- בגן העדן מקדם, וינה: 1891.
- ילקוט שלמה: אוסף מאמרי ספרות, קרקוב: 1896.
- הגיוני שפינוזה, קרקוב: 1897.
- החיים והמוות, קרקוב: 1898.
- מלחמת הנגלה והנסתר, קרקוב: 1898.
- סגולות הצמחים ואותותם, קרקוב: 1898.
- שלוש תכונות נפשיות בישראל, קרקוב: 1898.
- גלגולי נשמות, קרקוב: 1899.
- הדעה והדבר, על תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ניו יורק: 1899.
- מסכת קידושין, על הנישואין בישראל ובאומות, קרקוב: 1899.
- מערכת טעמי מצות, קרקוב: 1900.
- סגולות בעלי חיים ואותותם באגדות ובדתות כל העמים, בהשקפה מאירה על אגדת פרק שירה, קרקוב: 1900.
- חידות העולם, מתוך הספר Die Welthraethsel של ארנסט הקל, קרקוב: 1901.
- הספירות בחכמת הקבלה, קרקוב: 1902.
- האדם עץ השדה, ניו יורק: 1904.
- אנשי השם בח"ן, על המיסטיקה בישראל ובאומות, קרקוב: 1905.
- ספור יצירת העולם, סינתיזה בין מעשה בראשית שבתורה לבין המדע והפילוסופיה של זמנו, קרקוב: 1906.
- עץ הדעת, כולל שמות ותוכן כל החכמות והמדעים למיניהם בתבנית עץ עם שרשיו וענפיו, קרקוב: 1907.
- שני לוחות הפילוסופיא, על התאולוגיה, הקוסמוס והאדם, קרקוב: 1907.
- האמונה בשתי רשויות ורשומיה בספרות ישראל, קרקוב: 1908.
- אספת כתבי הקדש, תולדות ספרי התנ"ך, קרקוב: 1908.
- השארת הנפש, שיחות חולין בין שני תלמידי חכמים בקרן זווית ישיבה גדולה, קרקוב: 1908.
- נגינה וכלי זמר במקרא, קרקוב: 1908.
- אדם ובהמה, קורות מצב האדם לעומת בעלי החיים לפי הדת והפילוסופיה והדין והטבע, קרקוב: 1908.
- המים והאש, בסוד חכמי חרשים ונבוני לחשים, קרקוב: 1909.
- פרס ויהודה, על אמונות ודעות ומנהגים אשר קיימו וקבלו אבותינו בימי שבתם בגלות בבל מאת הפרסים ודתיהם, קרקוב: 1909.
- רזי עולם, על מסתורין, כתות דתיות, הזיות ומינות בקרב כל העמים מראשית ימות עולם עד היום הזה, קרקוב: 1909.
- ברוך שפינוזה, ברגשי אהבת אלקים הנשקפים בעד אספקלריא מאירה, קרקוב: 1910.
- ארץ העברים, "לחקר זכותנו ההיסטורית על ארצנו לפי התנ"ך", תל אביב: 1951.
חלק מהספרים קובצו לכל כתבי ד"ר שלמה רובין, בשני כרכים, ורשה: 1910.
כן תרגם לראשונה לעברית את "ספר היובלים" ואת "תורת המידות" לשפינוזה, וכתב מבוא מקיף למשנתו הקבלית של רבי יונתן אייבשיץ, שהודפס בספר "שם עולם". בנוסף תרגם חלק מיצירותיו של לוקיאנוס מסאמוסאטה תחת השם "הלצה קדמוניה"; כתבים פילוסופיים של פרידריך שילר תחת השם "בן אוני או מגילות סתרים"; ודרמה של קרל גוצקוב על אוריאל אקוסטה.
לקריאה נוספת
- אוצר ישראל, ט, עמ' 241.
- יוסף קלויזנר, תולדות הספרות העברית החדשה, ה, עמ' 305–318.
- גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ב, עמ' 834–836.
- מאיר וונדר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמודים 716–717.
- אמנון ז'קונט, שלמה רובין (1823–1910): ספריית השכלה של איש אחד, עבודת דוקטור באוניברסיטת תל אביב בהנחייתם של שמואל פיינר, יעקב שביט, 2006.
- ביבליוגרפיה של פרסומיו: עקיבא בן עזרא, 'ביבליוגרפיה של כתבי ד"ר שלמה רובין', בתוך: תלפיות, ח, מעמוד 631; ט, מעמוד 497; שם מעמוד 931.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: שלמה רובין |
| ציטוטים בוויקיציטוט: ספר המידות: משלי חוכמה |
- רשימת הפרסומים של שלמה רובין, בקטלוג הספרייה הלאומית
- כתבי שלמה רובין בפרויקט בן-יהודה
- הרמן רוזנטל, פיטר ויירניק, שלמה רובין, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ כך ב"אוצר ישראל"; מאיר וונדר כותב, לעומת זאת, שלימודיו באקדמיה בלבוב היו בהתכתבות.
