שני כתובים המכחישים זה את זה

שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם הוא כלל מדרשי המופיע בברייתא דל"ב מידות של רבי יוסי הגלילי וכן הוא האחרון בשלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן בברייתא של רבי ישמעאל, ומשמעותו שבמקרה של שני פסוקים במקרא הסותרים אחד את השני, משתמשים בפסוק שלישי המאזן ביניהם ועל פיו פוסקים. במקרה שאין פסוק מכריע - ההכרעה עוברת לחכמים.

דוגמאות

כשיש פסוק מכריע

בברייתא של רבי ישמעאל מופיע אודות היתר כניסת משה רבינו לאוהל מועד: ”כתוב אחד אומר: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ" וכתוב אחד אומר: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד", הכריע "כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם, לא היה משה שם, נסתלק הענן, היה נכנס ומדבר עמו”.

כשאין פסוק מכריע

כאשר ישנם שני פסוקים סותרים ואין פסוק מכריע, מצאו חז"ל פסק שיכול להכיל את שני הפסוקים. כמו במובא בתלמוד: ”כתוב אחד אומר וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת וגו' וכתיב וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים”. ובתלמוד מובאות שלש דעות של תנאים כיצד לקיים שני הפסוקים.

הגדרת הכלל

רבי אהרן אבן חיים ערער על היות הכלל בין המידות שהתורה נדרשת בהן. לדבריו אין אפשרות לחכמי התורה להכריע על פי שכל אנושי. לשיטתו משפט זה נאמר בסיום י"ג המידות של רבי ישמעאל, לומר שבמקרה כזה לא ניתנה רשות להכריע שלא על פי פסוק שלישי; והמילה "וכן" נוספה ללמד שבכל הדרשות האמורות צריך להיזהר מהכרעה זו.

אך רוב הראשונים והאחרונים מנו את הכלל בין המידות שהתורה נדרשת בהן, ופירשו כי במקרה שאין פסוק שלישי המכריע, מוטל על חכמי התורה לפרש פסוק אחד שלא יסתור את השני. הראב"ד אף לא גרס את המילה "וכן", אלא: ושני כתובים המכחישים זה את זה - יש לתרץ אותם, אלא אם כן - עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם אז נקבל את דברי הפסוק המכריע.

ויש מחלקים בין אם הסתירה מוחלטת שאז נשאירה לפסוק מכריע, ואם לא יש לתרצה.

יש שכתבו שמועה מרבי חיים מבריסק שביאר שכל זמן שאין פסוק שלישי להכריע, אסור לנו אף להקשות בין שני כתובים המכחישים לכאורה זה את זה.