שנת חמשת הקיסרים
שנת חמשת הקיסרים הוא כינוי לשנת 193 לספירה, בה היו חמישה טוענים לתואר הקיסר הרומי: פרטינקס, קלודיוס אלבינוס (אנ'), פסקניוס ניגר (אנ'), דידיוס יוליאנוס וספטימיוס סוורוס. בשלושה מתוכם הכיר הסנאט הרומי כקיסרי האימפריה הרומית: פרטינקס, דידיוס יוליאנוס, וספטימיוס סוורוס.
בשנה זו, החלה מלחמת אזרחים באימפריה הרומית. היא נסתיימה בניצחונו של סוורוס בשנת 197. הוא הקים את השושלת הסוורית.
מקומודוס לפרטינקס
פרטינקס עלה לשלטון לאחר התנקשות בקיסר קומודוס.[1]
זהות האדם שתכנן את הרצח של קומודוס נחשבת נושא שנוי במחלוקת. מקורות מסוימים מתארים את פרטינקס בתור המוח של ההתנקשות מכיוון שהוא הוכתר כקיסר ברגע שקומודוס נהרג. עם זאת, נראה שההאשמות נגד פרטינקס הגיעו מאויביו, במאמץ לפגוע במוניטין שלו. זאת כאשר נראה שהמאשימים הללו לא ידעו מי תכנן את ההתנקשות.[2] על פי קסיוס דיו והרודיאנוס לפרטינקס לא הייתה כל זיקה למעשה הרצח.[1]
פרטינקס השיג את עוצמתו הפוליטית בכך שהתקדם במעלה הדרגות הצבאיות. הוא היה פרוקונסול של הפרובינקיה אפריקה, מה שהפך אותו לראשון מבין כמה קיסרים שהחלו את הקריירה הפוליטית שלהם באפריקה. מאחר שרוב האצילים נרצחו בטבח שיזם קומודוס בשנת 192, פרטינקס היה אחד הפקידים הבכירים הבודדים שנותרו להיות הקיסר החדש.[3] בעת ההתנקשות בקומודוס, הוא היה לפרייפקטוס העירוני ("ראש העיר") של רומא.
מיד לאחר הירצחו של קומודוס, הגיעו אקלקטוס (משרתו של קומודוס) ואיימיליוס לייטוס (מפקד המשמר הפרטוריאני), מראשי הקושרים נגד קומודוס, אל פרטינקס והציעו לו את השלטון. בתחילה סירב פרטינקס כיוון שסבר שמדובר במזימה מצד קומודוס לבחון את נאמנותו, אולם לאחר שהשתכנע שקומודוס אכן מת, הסכים לקבל את התפקיד.
חיילי המשמר הפרטוריאני קיבלו אותו כיורשו של קומודוס לאחר שלייטוס הבטיח להם סכום כסף גדול. הסנאט הכתיר את פרטינקס והעתיר על פרטינקס כיבודים, שאת חלקם, כגון תואר אוגוסטה לאשתו ותואר קיסר לבנו, סירב לקבל.
מפרטינקס ליוליאנוס
פרטינקס התמודד עם קשיים עקב מצבה הכלכלי המתפורר של האימפריה וההאשמות כי היה שותף להתנקשות בקומודוס.[3] עקב בזבזנותו של קומודוס, התרוקן אוצר האימפריה. המצב היה חמור כל כך שפרטינקס נאלץ למכור חפצי מותרות מהארמון, עבדים ופילגשים של קומודוס, אולם גם כך הצליח לשלם לחיילי המשמר הפראטוריאני רק חצי מסכום המענק שהבטיח להם. ב-28 במרץ 193 פרצה קבוצת חיילים ממורמרת אל ארמונו של פרטינקס ורצחה אותו.
לאחר רצח פרטינקס ערך המשמר הפרטוריאני מכירה פומבית לתפקיד הקיסר. דידיוס יוליאנוס, הפרוקונסול של אפריקה,[2] זכה במכירה הפומבית, כשהוא ניצח את טיטוס פלביוס קלאודיוס סולפיסיאנוס (חותנו של פרטינקס, ו"ראש העיר" החדש של העיר רומא). סולפיסיאנוס הציע 20,000 מטבעות ססטרטיוס לכל חייל כדי לקנות את נאמנותו (פי שמונה משכורתו השנתית אותו סכום שהציע מרקוס אורליוס בשנת 161). עם זאת, דידיוס יוליאנוס הציע להם 25,000 מטבעות והוכרז כקיסר על ידי הסנאט ב-28 במרץ.[4]
עד מהרה אישר הסנאט גם את מינויו של דידיוס יוליאנוס. הוא העניק לאשתו ולבתו את התואר אוגוסטה.[5] מכיוון שהוא קנה את מעמדו במקום לרכוש אותו באמצעות ירושה או כיבוש, הוא היה קיסר לא פופולרי.[6]
מיוליאנוס לסוורוס
לאחר הכתרת דידיוס יוליאנוס, מרדו שלושה מפקדים: פסקניוס ניגר בפרובינקיה סוריה, ספטימיוס סוורוס בפאנוניה וקלודיוס אלבינוס בבריטניה. הם סירבו לקבל את סמכותו של יוליאנוס כקיסר ובמקום זאת הכריזו על עצמם כקיסרים. יוליאנוס הכריז על סוורוס כאויב ציבור מכיוון שהיה הקרוב מבין השלושה לרומא, מה שהפך אותו לאויב המסוכן ביותר.[7][8]
שליחים ששלח סוורוס מפאנוניה הציעו לאלבינוס את התואר קיסר והוא התרצה. לאחר מכן, פנה סוורוס להתמודד עם יוליאנוס וצעד עם צבאותיו לרומא. האמתלה שסיפק לחייליו הייתה נקמת דמו של פרטינקס.
בדרך לרומא לא נתקלו כוחותיו בהתנגדות משום שתומכיו של יוליאנוס נטשו אותו זה אחר זה. הסנאט העביר הצעה שהכריזה על סוורוס כקיסר, העניק כבוד אלוקי לפרטינקס וגזר את דינו של יוליאנוס למוות.[9] דידיוס יוליאנוס הורה על הוצאה להורג של לייטוס והקושרים נגד קומודוס, בחשד שהם יתמכו בסוורוס. ב-2 ביוני, עוד לפני שהגיע לרומא, נטשו חיילי המשמר הפרטוריאני את קיסרם והרגוהו. יוליאנוס נהרג בארמון על ידי חייל, לאחר 66 ימי שלטון בלבד.[10] כל שנותר לסוורוס היה להיכנס לבירה ולזכות בה ללא קרב.
סוורוס וניגר
ספטימיוס סוורוס השתלט על רומא אך בשלב זה לא על האימפריה כולה. פסקניוס ניגר שהוכרז אף הוא כקיסר לאחר מותו של פרטינקס, ביסס את מעמדו בחלקה המזרחי של האימפריה ועסק בהכנת צבאו לקראת הקרב מול סוורוס.
המלחמה נמשכה כשנה כאשר כוחותיו העדיפים של סוורוס, שהצליח למנוע חזית נוספת במערב מול אלבינוס, דחקו את הצבא הנאמן לניגר מזרחה. ניגר עצמו נהרג ליד אנטיוכיה ב-194, אולם העיר ביזנטיון החזיקה מעמד עוד שנה תמימה לאחר מכן וסרבה להיכנע לסוורוס אף על פי שכל שאר ערי מזרח האימפריה סרו למרותו. סוורוס אפילו הורה לשלוח לעיר את ראשו הכרות של פסקניוס ניגר אך ללא הועיל. לבסוף נכבשה העיר ונענשה על מרדנותה בהריסת חומותיה.
סוורוס ואלבינוס
קלודיוס אלבינוס, אשר נשא בתואר קיסר ונמנע מלקרוא תיגר על סוורוס בפומבי, היה מטרתו הבאה של סוורוס. משהובסו יריביו במזרח, יכול היה למנות את בנו קרקלה לתואר קיסר, לדחוק הצידה את אלבינוס ולהכריז עליו כאויב הציבור. ניסיונו להתנקש באלבינוס כשל.[11] אלבינוס מצידו גייס את כוחותיו ופלש לגאליה, ככל הנראה לאחר פרובוקציות של סוורוס כנגד כוחותיו. המלחמה נמשכה עד שנת 197 ונסתיימה בניצחונו של סוורוס בקרב ליד ליון, קרב אשר נטה בתחילה לטובתו של אלבינוס דווקא ועלה לסוורוס בחיילים רבים, אך הסתיים בהתאבדותו של אלבינוס המובס. הקרב בליון היה הראשון בו נטל ספטימיוס חלק בעצמו.
לקריאה נוספת
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 193-194
- ^ 2.0 2.1 Abdur Rahman, The African Emperor? The Life, Career and Rise to Power of Septimius Severus, Abdur Rahman's Corner, 2006-06-05 (באנגלית)
- ^ 3.0 3.1 Birley, Arthur R. Septimius Severus: The African Emperor. ניו יורק: Routledge, 1999. 89–128.
- ^ Roman Emperors - DIR Didius Julianus, www.roman-emperors.org
- ^ Historia Augusta • Life of Didius Julianus, penelope.uchicago.edu
- ^ Cassius Dio, lxxiv, 13.2–5; Historia Augusta, Didius Julianus, 4.2–7; Herodian, ii.7.3.
- ^ Cassius Dio, lxxiv, 14.3–4; Historia Augusta, Didius Julianus, 5.1–2.
- ^ Historia Augusta, Didius Julianus, 5.3; Septimius Severus, 5.5.
- ^ Cassius Dio, lxxiv, 17.4; Historia Augusta, Didius Julianus, 8.7; Herodian, ii.12.6.
- ^ Dio, lxxiv, 17.5; Historia Augusta, Didius Julianus, 8–9.
- ^ Historia Augusta, Clodius Albinus 4-10
