תולול אל-ד'הב
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תרבויות | ישראלית |
| תקופות | התקופה הכלכוליתית, תקופת הברונזה, תקופת הברזל, התקופה ההלניסטית |
| אתר ארכאולוגי | |
| חפירות | 1980/82, 2005– |
| ארכאולוגים | תומאס פולה |
| מיקום | |
| מדינה |
 ירדן |
| מיקום | מחוז ג'רש |
| קואורדינטות | 32°11′08.3″N 35°41′11.8″E / 32.185639°N 35.686611°E |
תולול אל-ד'הב (בערבית: تلول الذهب – "תלי הזהב") הוא אתר ארכאולוגי בממלכת ירדן. האתר כולל שני תלים שכנים המופרדים ביניהם על-ידי נחל היבוק. שני התלים מזוהים בדרך כלל עם הערים הישראליות הקדומות מחניים ופנואל, המוזכרות בתנ"ך.[1][2][3]
התל המערבי מבין השניים (תל אל-ד'הב אל-גרבי) היה מאוכלס לפחות מתקופת הברונזה המאוחרת ועד העת העתיקה המאוחרת, וייתכן שראשיתו אף בתקופה הנאוליתית. האתר ננטש לאחר קריסת המבנים העתיקים, ככל הנראה עקב רעידת אדמה שאירעה בשלהי העת העתיקה. חלקים מסוימים של הגבעה המערבית ניזוקו קשות עקב חפירות בלתי-חוקיות שביצעו במקום שודדי עתיקות בשנים האחרונות. ייתכן שאלו נמשכו לאתר בגלל שמו הערבי, המרמז על הימצאות זהב במקום.[4]
מיקום
הגבעות הכפולות (ומכאן 'תולול', במובן זוגי) נמצאות בעמק נחל היבוק בפתחו של ואדי חג'ג' הדרומי. בראש כל אחת מהגבעות שוכנת חורבה עתיקה. הגבעות נמצאות בגובה של כ-120 מטר מעל אפיק היבוק, הזורם במסלול מפותל סביבן. התל המערבי והגדול מבין התאומים (תל אל-ד'הב אל-גרבי) ממוקם בצד הצפוני של היבוק, והתל המזרחי (תל אל-ד'הב אל-שרקי) ממוקם לדרומו. התל המזרחי קטן בהרבה מזה המערבי.
עד המאה ה-20, הגבעות התאומות חלשו על הדרך הראשית אל עמק זרקא ולכיוון מזרח. מטיילים נאלצו להתחמק מהדרך אל עמק זרקא ולפנות אל ואדי חג'ג', הדרך הקצרה ביותר לאזור ההתיישבות של בני עמון. זו הסיבה שבגינה לתולול א-ד'הב הייתה חשיבות אסטרטגית גבוהה עד לסלילת הדרך הרומית ביציאה מוואדי א-זרקא בבקעת הירדן ליד הכפר הנוכחי אבו זיע'אן.[5] דיר עלא, תל גדול המתוארך לתקופות הברונזה והברזל ומזוהה בדרך כלל עם העיר המקראית סוכות, שוכן 6.5 קילומטרים מערבית לתולול אל-ד'הב.
שתי הגבעות שוכנות בקצהו הדרום-מערבי של מחוז ג'רש, בסמוך לגבול עם מחוז בלקא ומחוז עג'לון.
זיהוי
הוצע לזהות את תולול א-ד'הב עם מספר אתרים המוזכרים במקרא ובמקורות קדומים אחרים.[3]
עד 1970, חוקרי המקרא זיהו את האתר כולו (או אחת מהגבעות התאומות) עם העיר המקראית פנואל. העיר פנואל נזכרת בספר בראשית כמקום בו יעקב נאבק במלאך (בראשית ל"ג, כ"ב-ל"ב). פנואל נזכרת שוב במלכים א' כבירתו השנייה של ירבעם בן נבט, מלך ישראל, אותה הוא בנה וביצר (מלכים א', י"ב, כ"ה).[3] מספר חוקרים גרסו כי ניתן להסיק מהמסופר בספר בראשית שבפנואל שכן אתר פולחן קדום,[6] והניחו כי יהיה ניתן למצוא באחד מהתלים מקדש שנבנה בתקופת הברזל I או אף לפני כן.[3]
לאחר 1970, הזיהוי המקובל של האתר השתנה, ורוב חוקרי המקרא החלו לזהות את שתי הגבעות כעיר המקראית מחניים. מחניים מוזכרת לראשונה בתנ"ך בספר בראשית, כמקום בו יעקב נתקל במלאכי אלוקים. לאחר מכן, הכריז כי המקום הוא מחנה אלוקים, וקרא לו "מחניים". בימי ממלכת ישראל המאוחדת, הייתה מחניים מקום מפלט למספר דמויות חשובות. לאחר מות שאול המלך, בנו איש בושת הוכתר למלך ישראל במחניים. גם דוד המלך נמלט למחניים במהלך מרד בנו אבשלום. מספר חוקרים טענו כי המילה "מחניים" היא צורה זוגית של המילה העברית מחנה ולפיכך סביר שהעיר העתיקה שכנה על שתי פסגות סמוכות. חוקרים אלה חיפשו גם מיקום חלופי לפנואל. על פי בראשית ל"ב כ"ב, פנואל שכנה בסמוך למעבר על פני נחל היבוק. לפיכך, הוצע לזהות את פנואל עם אל-חמה המזרחי (35°38'48.0"E 32°11'32.0"N).[2] אולם לא כל החוקרים מסכימים עם פרשנות זו של השם מחניים.[3]
הארכאולוג הישראלי ישראל פינקלשטיין סבור כי שתי הגבעות הם שני אתרים נפרדים, ולשתיהן היו שמות שונים בתקופת המקרא. הוא הציע לזהות את הגבעה המערבית (הגדולה יותר) עם מחניים ואת המזרחית עם פנואל.[1]
חוקרים המתמחים בתקופה ההלניסטית הציעו לזהות את האתר עם הערים הסלאוקיות אמתוס ואסה המוזכרות בכתביו של יוסף בן מתתיהו.[3] עם זאת, לטענת הארכאולוגים שחפרו באתר, ההשערה שאמתוס הייתה ממוקמת על הגבעה המערבית אינה סבירה במיוחד בגלל אי-התאמות כרונולוגיות.[7]
גילוי וחפירות
מספר חוקרים התייחסו לאתר בכתביהם בסוף המאה ה-19. מ' נורת' ערך סקרים טופוגרפיים באתר בשנת 1955. הארכאולוגים האמריקאים רוברט ל' גורדון ולינדה א' וילייר היו הראשונים לערוך סקר גדול באתר, בשנים 1980 ו-1982. הם פרסמו את המפה הראשונה של החורבות כפי שנראו לעין באותה תקופה.
מאז 2005, חפירות שנתיות נערכות בגבעה המערבית על ידי צוות מאוניברסיטת דורטמונד, בניהולו של פרופסור תומאס פולה, בשיתוף עם רשות העתיקות הירדנית.[7][8] מאז שנת 2006, צוות של אוניברסיטת בזל הצטרף לחפירות. הם עוסקים בחיפוש גיאו-מגנטי, מדידות תלת מימד טכימטריות ובהפקת תצלומי אוויר מטווח קרוב למטרות פוטוגרמטריות[9] של האתר. בנוסף לעבודתם של גורדון ווילייר בשנים 1980–1982, קיימת כעת לראשונה מפה מפורטת של כל אתר החפירה, ובה נכללים כל האובייקטים הנראים לעין.
ארכאולוגיה
בשתי הטרסות הגבוהות ביותר של הגבעה עד כה זוהו שלושה שלבי התיישבות מבחינה ארכאולוגית:
לפי תיארוך פחמן-14, היישוב הקדום ביותר הוא מהתקופה שבין 1300 ל-970 לפנה"ס (תקופת הברונזה המאוחרת ועד תקופת הברזל I); בעבר לא נמצאו שרידים אדריכליים קשורים, אלא שכבות ומגוון רחב של ממצאים ארכאולוגים. לפחות קודמת אחת של החומה המבוצרת המקיפה את הטראסה I ו-II ניתן לתיארוך לשלב זה. אבני הגזית המגולפות של סלע סיד שהוטבעו באדריכלות המאוחרת (II-III) כחומר בנייה יכלו להגיע ממבנה פולחני או שריד אחר של שלב מוקדם זה או מעט מאוחר יותר מהתקופה שבין 900 ל-700 לפנה"ס. שלושה ממצאים בולטים שנמצאו מתקופה זו כוללים את ראשו של אריה מעוטר, אישה או ילד עם עז, ואיור דומה מבחינה סגנונית של שני אנשים חסרי זקן, כל אחד מהם אוחז בחפץ העולה על גודל ראשים במידה ניכרת, אולי נבל.[7] לטענת החופרים, האיקונוגרפיה של פריטים אלה מעידה שהם שימשו לפעילות פולחנית. מכאן עולה האפשרות שהיה מקדש בראש הגבעה המערבית בתקופת הברזל השנייה.[10]
מספר מקטעים בטראסה העליונה כללו יסודות של מבנים שנבנו בין השנים 375 עד 175 לפני הספירה (התקופה הפרסית וההלניסטית). רוב המבנים הללו נהרסו במהלך בניית השלב המאוחר ביותר. בנוסף, כמה שברי פחם בודדים מהטרסה העליונה תוארכו באמצעות פחמן-14 לשנים 1960–1750 לפני הספירה.[7]
על הרמה הגבוהה ביותר נבנה ארמון בגודל של כ-30 על 30 מטר ובו שני חצרות צמודות, כל אחת בגודל של כ-15 על 15 מטר וזווית מזרחה. על-פי סגנונם, ניתן לתארך את שברי האדריכלות של ארמון זה לשלהי התקופה ההלניסטית או לשנים הראשונות של שלטון הורדוס (37-34 לפנה"ס). מטבעות שהתגלו באתר ונתוני פחמן-14 מאששים את הנחה זו. הממצאים מצביעים על כך שבמקום היו בניינים בני שתי קומות. מלבד אבן גיר, גם לבני בוץ שימשו כחומר בניין. הארמון הזה נהרס בשריפה כנראה לאחר 50–25 לפנה"ס בערך, אז התפנה המבנה וננטש. מאוחר יותר, יתר המבנים ששרדו קרסו ברעידת אדמה. שתי הטרסות העליונות במדרון המזרחי והדרומי התלול הוקפו בחומה השתמרה כיום בגובה של כ-0.5–1.5 מטרים, גובהה המקורי אינו ידוע. עדיין לא ניתן היה להבהיר את יחסי השכבה והתקופה של חומות אלו עם שני הארמונות העוקבים (II ו-III).[7]
יתר על כן, יישוב כלקוליתי שוכן למרגלותיו הדרום-מזרחיים של התל המערבי, תל אל-ד'הב אל-גרבי, רק מעט מעל הנחל, אך במיקום שאינו פגיע לשיטפונות.[11]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Finkelstein, Israel; Lipschits, Oded; Koch, Ido (2012). "The Biblical Gilead: Observations on Identifications, Geographic Divisions and Territorial History.". Ugarit-Forschungen ; Band 43 (2011). [Erscheinungsort nicht ermittelbar]. p. 146. ISBN 978-3-86835-086-9. OCLC 1101929531.
- ^ 2.0 2.1 "Pnuel". scholar.google.com. נבדק ב-2021-12-12.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Reinhard, Jochen; Rasink, Bernd. "A preliminary report of the Tulul adh-Dhahab (Wadi az-Zarqa) survey and excavation seasons 2005 - 2011": 85.
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ "Tulul adh-dhahab".
- ^ Siegfried Mittmann: Die römische Straße in der nordwestlichen Belka. In: Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins. Bd. 79, 1963, ISSN 0012-1169, S. 152–163.
- ^ Klein, Lillian R. (1998). "Reading the Fractures of Genesis: Historical and Literary Approaches (review)". Hebrew Studies. 39 (1): 213–216. doi:10.1353/hbr.1998.0034. ISSN 2158-1681.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Thomas Pola, Hannelore Kröger, Bernd Rasink, Jochen Reinhard, Mohammad al-Balawnah, Mohammad Abu Abila: A preliminary report of the Tulul adh-Dhahab (Wadi az-Zarqa) survey and excavation seasons 2005 - 2011. In: Annual of the Department of Antiquities of Jordan 57, 2013 (2016), ISSN 0449-1564, S. 81–96 (Link).
- ^ Boris Dreyer: Tulul adh-Dhahab (Wadi az-Zarqa) lead sling bullets from Terrace I. In: Annual of the Department of Antiquities of Jordan 57, 2013 (2016), ISSN 0449-1564, S. 97–104.
- ^ Jochen Reinhard: Things on strings and complex computer algorithms. Kite Aerial Photography and Structure from Motion Photogrammetry at the Tulul adh-Dhahab, Jordan. In: AARGnews 45, 2012, ISSN 1756-753X, S. 37–41 (Link).
- ^ "Fragments of Carved Stones from Tulul adh-Dhahab in the Lower Wadi az-Zarqa" (PDF). Journal of Epigraphy and Rock Drawings: 17–24.
- ^ Frank Siegmund und Sandra Viehmeier: Eine bislang unbekannte chalkolithische Siedlung am Westhügel der Tulul adh-Dhahab, dem Tall adh-Dhahab el-Gharbîyeh im Tal des Nahr ez-Zarqa (Prov. Dscharasch, Jordanien). In: Christoph Rinne, Jochen Reinhard, Eva Roth Heege und Stefan Teuber (Hrsg.), Vom Bodenfund zum Buch - Archäologie durch die Zeiten. Festschrift für Andreas Heege. Historische Archäologie Sonderband 1, Bonn 2017, S. 39–49 (PDF).
