תומאס קרלין
 | |||||||
| תומאס קרלין | |||||||
| לידה | שלביוויל, קנטקי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | קארולטון, אילינוי, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | קארולטון, אילינוי, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
תומאס קרלין (באנגלית: Thomas Carlin; ) היה חוואי, איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי מאילינוי, איש סיעתו של אנדרו ג'קסון במפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אילינוי השביעי בשנים 1838–1842 וכחבר בשני בתי האספה הכללית של אילינוי. הוא היה הדמוקרט הראשון באילינוי שנבחר כמועמד המפלגה למשרת המושל בוועידה מפלגתית מדינתית, וכן מושל אילינוי האחרון שלחם נגד האינדיאנים. תקופת כהונתו כמושל עמדה בסימן של חוסר עקביות, שכן היה לו ניסיון פיננסי מוגבל, והמדינה סבלה מתוצאות הלוואי של הפאניקה של 1837 (אנ'), והוא ניסה להעביר בבית המחוקקים המדינתי חוק לעבודות ציבוריות שעלותו הייתה גבוהה חרף התנגדות קודמיו.
ראשית חייו
תומאס קרלין נולד בשלביוויל, קנטקי (כיום פרבר של בירת המדינה פרנקפורט) לתואמס קרלין ולרעייתו, אליזבת אוונס. ב-1803 הוא עבר עם משפחתו לטריטוריית מיזורי. ב-1810 נפטר אביו, והותיר את אלמנתו לגדל שבעה ילדים, שמהם היה תומאס קרלין הבכור. ב-1812 הוא חצה את נהר מיזורי לטריטוריית אילינוי כדי לשרת כסייר רכוב במלחמת 1812, כולל במשלחתו של ניניאן אדוארדס, לימים מושל אילינוי, לפאוריה, ולאחר מכן הקים חווה באזור שהיה אז בתחומי מחוז מדיסון שבאילינוי.[1]
ב-1814 נשא קרלין לאישה את רבקה יואיט, ילידת ג'ורג'יה. לזוג נולדו 13 ילדים, ששבעה מתוכם האריכו ימים לאחר אביהם. ב-1850 כללה המשפחה את חמותו בת ה-90 של קרלין, שלושה בנים ושתי בנות, וכן פועל חווה בן 21, אך לא עבדים.
קריירה
קרלין בנה בקתה על שפך נהר מיזורי, ועד 1818, עת הייתה אילינוי למדינה בארצות הברית, הוא הפעיל שם שירות מעבורת. בשנים 1819–1821 סייע קרלין לארגן את הגבול של מה שהפך למחוז גרין באילינוי. אף על פי שכילד הוא לא למד קרוא וכתוב, הוא סייע ב-1821 להניח את היסודות למושב המחוז, קארולטון. קרלין היה אחד מחמשת החברים הראשונים במועצת העיר, כפי שהיה גיסו ג'ון יואיט, ותרם שטח אדמה גדול לעיר, אף על פי שהוא נמנע בהצבעה להפיכתה למקום מושב המחוז. כמי שנודע בשל כוחו הפיזי, מיומנותו כיערן וכרוכב, ואומץ ליבו, שירת קרלין כשריף הראשון של מחוז גרין, ולאחר מכן נבחר פעמיים לסנאט של אילינוי. הוא סייע מאוד בהעברת החוק שהתקבל בינואר 1829 ליצירתו של מחוז מאקופין.
במלחמת בלאק הוק (אנ') היה קרלין הקפטן של פלוגות המיליציה של מחוז גרין. ב-1834 הוא קיבל מינוי של גובה המיסים הפדרליים במשרד הקרקעות בקווינסי, שם הוא המשיך לחיות במהלך תקופת כהונתו כמושל. ב-1838 פרש ג'יימס סטיבנסון, שהיה בחירתם הראשונה של הדמוקרטים למשרת המושל, ממועמדותו עקב חשדות לפלילים, וועידת הדמוקרטים המדינתית בחרה בקרלין כמועמדה למשרת המושל. כאיש סיעתו של אנדרו ג'קסון במפלגה, וכמי שלחם באינדיאנים, תמך קרלין במערכה של הנשיא ג'קסון נגד הבנק הלאומי, שכיום החוקרים מסכימים שתרם ליצירת הפאניקה של 1837 (אנ'), שפגעה בכלכלת אילינוי, וטען שהקפדה קשוחה עם דרישות החוק תוביל לשגשוג המדינה הצעירה. קרלין התנגד למונופולים ושאף שהמדינה תחזיק בבעלותה את מסילות הברזל ותפעיל אותן. בבחירות למשרת המושל של 1838 היה יריבו מועמד הוויגים סיירוס אדוארדס, אחיו הצעיר של ניניאן אדוארדס, שתמך בביצוע עבודות ציבוריות.[2]
ב-1837 אישר בית המחוקקים של אילינוי את העברת בירת המדינה מוואנדליה לספרינגפילד, זאת על אף התנגדות המושל ג'וזף דאנקן, לשעבר איש סיעת הג'קסונים שניתק עמם את הקשר ונבחר כוויגי. בנייני הממשל המדינתי נבנו והמעבר התרחש באמצע תקופת כהונתו של קרלין. בנאום ההשבעה שלו האשים קרלין את הבנק המדינתי שהיה בשליטה ויגית ואת בנק אילינוי בשאווניטאון במצוקה הפיננסית של המדינה, שהוסיפה לקשיים של החוואים אנשי ארץ הספר. קודמו של קרלין בתפקיד, ג'וזף דאנקן, דחק בקרלין לבטל את חוק העבודות הציבוריות שבית המחוקקים העביר ב-1837, אך קרלין ניסה להשאירו על כנו על אף עלותו הגבוהה וחוסר ניסיונו הפיננסי. הוא הטיל על המושל לשעבר, ג'ון ריינולדס, את המשימה לנסות למכור איגרות חוב באירופה, שכן כרייתה של תעלת אילינוי ומישיגן, שקישרה בין שיקגו לבין נהר אילינוי, וחצתה את מחוז גרין ליד קארולטון, הצריכה מימון של לפחות מיליון דולר. שתי העסקאות שהוסדרו על ידי ריינולדס היו לא טובות עבור המדינה, והיא הפסידה סכום של יותר מ-150,000 דולר. אחד הצדדים לחוזה, חברת רייט ושות' מלונדון, הגיעה לפשיטת רגל כאשר קרלין התלבט אם לאשר את החוזה. מדינת אילינוי מכרה מיד את איגרות החוב שהערך הנקוב שלהן היה 804,000 דולר ב-261,500 דולר, מהלך שהיה למקור למחלוקת פוליטית במשך שנים רבות, ושגרם להשעיית כריית התעלה ב-1842. המחוקקים גם רצו שהמדינה תרכוש מניות בנקים ב-3 מיליון דולר, בטענה שהדיבידנדים שלהם יממנו את העבודות הציבוריות, אך קרלין הזהיר שהמהלך לא יצלח, ווועדת הבנקאות של הסנאט הפילה את ההצעה. תחת זאת, תחזית גביית מס רכוש בסכום של מיליון דולר, הוכחה כבתי מדויקת. קרלין התחנן בפני הקונגרס להקצות שטחי אדמה נוספים לכריית התעלה, והמליץ שבית המחוקקים המדינתי יבטל את הזיכיונות לבנק המדינתי ולבנקים בשאווניטאון, כפי שהיה בתקופת כהונת יורשו תומאס פורד. על אף הרקע שלו בתחום הקרקעות הפדרליות, סירב קרלין לקבל כל מימון ממכירות קרקעות כאלו, והורה שהמתיישבים חייבים לשלם בזהב ובכסף על אף קשיי הנזילות, שהאיצו את המשבר.[3] מחלוקת נוספת שהחלה במהלך תקופת כהונתו של קרלין כמושל, והתפרצה במהלך תקופת כהונת יורשו, הייתה קשורה למורמונים. הפוליטיקאים באילינוי משתי המפלגות קידמו בברכה את ג'וזף סמית' הבן ואת חסידיו כאשר הם נמלטו ממיזורי. קרלין חתם על זיכיון שנתן לסמית' ואנשיו סמכות שלטונית בעיר נאוו. מאוחר יותר קיבל קרלין צווים ממיזורי להסגיר אליהם את סמית', וזה האחרון נעצר זמן קצר לאחר שיצא ממעון המושל.[4]
שנותיו האחרונות
לאחר תום כהונתו כמושל, שב קרלין לחוותו במחוז גרין, אך המשיך להיות פעיל פוליטית. ב-1844 הוא התמודד בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית, אך הפסיד לסנאטור לעתיד סטיבן דאגלס, שהחל אז את הקריירה הפוליטית הארצית שלו. שנתיים לאחר מכן הכריז קרלין על רצונו להתמודד שוב מול דאגלס, אך בסופו של דבר בחר לוותר על כוונתו. ב-1849 כיהן קרלין בבית הנבחרים של אילינוי בשארית תקופת כהונתו של ג'ייקוב פריי שהתפטר.[4]
מותו והנצחתו
תומאס קרלין נפטר בביתו שבקארולטון ב-14 בפברואר 1852 והניח אחריו את רעייתו ואת שבעה מילדיהם. הוא נטמן בבית הקברות המקומי.
על שמו נקראה העיר קרלינוויל שבאילינוי. מדינת אילינוי הקימה שלט זיכרון היסטורי לכבודו של קרלין בקארולטון.[5] האזור ההיסטורי של כיכר בית המשפט של קארולטון שוכן על קרקעות שבעבר היו בבעלותו של קרלין, אף על פי שרק שמונה בניינים באזור נבנו בימי חייו (בניין בית המשפט ההיסטורי נבנה ב-1891.[6]
קישורים חיצוניים
- תומאס קרלין באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- תומאס קרלין באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- תומאס קרלין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Robert P. Howard, rev. by Peggy Boyer Long and Mike Lawrence, Mostly Good and Competent Men, 2nd Edition (University of Illinois Press and Illinois State historical Society 1988, p. 72.
- ^ Robert P. Howard, rev. by Peggy Boyer Long and Mike Lawrence, Mostly Good and Competent Men, 2nd Edition (University of Illinois Press and Illinois State historical Society 1988, p. 73.
- ^ Robert P. Howard, rev. by Peggy Boyer Long and Mike Lawrence, Mostly Good and Competent Men, 2nd Edition (University of Illinois Press and Illinois State historical Society 1988, pp. 74-75.
- ^ 4.0 4.1 Robert P. Howard, rev. by Peggy Boyer Long and Mike Lawrence, Mostly Good and Competent Men, 2nd Edition (University of Illinois Press and Illinois State historical Society 1988, p. 75.
- ^ Thomas Carlin - The Historical Marker Database
- ^ Illinois Historic Preservation Agency
